מחבר: אבי גולן

מאת

האחים בנוּ מוּסָא

הקדמה

מזמן לא כתבתי פוסט חדש, קצת כי סיימתי את כל חמישים המכונות של אל-ג'זרי, קצת כי שקעתי בלימודי ערבית אבל נשארו כל מיני קצוות פתוחים. אל-ג'זארי פותח את השער הרביעי המכיל מזרקות המשנות צורתן וחלילים מתמידים, באמירה הקצרה, שהוא "לא הולך בדרכם  של הבנוּ מוּסָא ( بنو موسى ) אללה ירחם עליהם, אשר קנו לעצמם שם בנושאים אלה בזמנים קדומים".  סיפרתי מעט על הבנו מוסא כאן אבל בניגוד לאל-ג'זארי שישב בנסיכות זעירה באנטוליה הבנו (בניו של) מוסא היו בין הדמויות החשובות ביותר בחיים האינטלקטואלים והפוליטיים של בגדד,  הבירה של החליפות העבאסית ומרכז  רוחני ולימודי החשוב ביותר במאה התשיעית. בהתאמה יש לנו שפע של חומרים היסטוריים עליהם כמו כיתאב אל פיהריסט (كتاب الفهرست) של אבן אל-נדים שעליו כבר סיפרתי וגם מקורות נוספים שיוזכרו בהמשך. בפוסט הזה אספר את סיפורם ובעתיד אכתוב על כמה מן המכונות היותר חשובות בספרם.

זהו ציור אילוסטרציה, אנחנו לא יודעים איך הם באמת נראו

ביוגרפיה

האחים מוחמד, אחמד ואל-חסן בנו מוסא חיו ופעלו בבגדד. אין לנו תאריכי לידה ופטירה מדויקים מלבד מוחמד שנפטר ב-873 לספירה. אבל הם התחילו את חייהם בתור הזהב של האימפריה העבאסית, בזמן שלטונו של הח'ליפה העבאסי החמישי הארון אל-רשיד (هَارُون الرَشِيد). גיבור סיפורי אלף לילה ולילה אז אותו אתם מכירים. הם ביססו את מעמדם בתקופת הח'ליפה העבאסי השביעי אל-מאמון אבן הארון (ابو جعفر عبدالله المأمون بن هارون) וסיימו את חייהם בראשית הירידה של בית עבאס ומעבר הכוח לשושלות הפרסיות והתורכיות.

אל-קפטי (علي بن يوسف القفطي) המספר שמוסא אבן שאקר היה שודד דרכים בח'וראסאן שהתיידד עם הח'ליף אל-מאמון בתקופה שהח'ליף היה עדיין מושל מחוזי. היסטוריון מפוכח יטיל בזה ספק משום שאל-קפטי חי כ-300 שנה מאוחר יותר ואין  שום תיעוד בן התקופה של הסיפור הזה  או וכנ"ל גם במאות השנים שחלפו.  כך או כך מוסא בן שאקר, התקרב אל הח'ליפה לעתיד ומתואר בדרך כלל כ"אל-מֻנְגַ'מ" (المنجم) שמשמעותו אסטרונום או אסטרולוג (הכוכבים עוד יחזרו בסיפור הזה יותר מפעם אחת). במותו הוא הפקיד את בניו לטיפולו של אל-מאמון ששלח אותם לבית החוכמה (بيت الحكمة). יש ויכוח בין החוקרים איזה מן מוסד זה היה,  למעוניינים אני ממליץ על הספר המעניין של  ג'ים אל-ח'לילי. הוא מסביר את מה שאנחנו יודעים ומה המחלוקת. אם נשפט רק על סמך היכולות האקדמיות של האחים בנו מוסא, הרי שהוא היה מוסד מדהים.

הם רכשו ידע רב בגיאומטריה, בהנדסה מכנית, במוזיקה ואסטרונומיה. קשה להבחין ביניהם אבל מוחמד, שהיה המשפיע ביותר משלושת האחים, התמחה בגיאומטריה ובאסטרונומיה והצטיין בכל המדעים, למעט בניית מכשירים מכניים שהייתה המומחיות של אחמד. גרגוריוס בר הבראוס, הידוע גם בשם "בר עבריא" לאזכור מוצאו היהודי, כתב במאה ה-13 ש"אחמד היה פחות ממנו [כלומר מוחמד] בכל המדעים למעט בבניית מכשירים מופלאים, שבו דברים נחשפו בפניו כמו שלא נחשפו לאף אחד אחר"

אל-חסן היה גאומטריקן מבריק עם זיכרון יוצא דופן ויכולת דדוקציה מרשימה. מספרים שאחד מיריביו ניסה פעם להכפיש אותו מול הח'ליפה אל-מאמון באומרו שאל-חסן קרא רק שישה מתוך 13 ספרי "יסודות" של אוקלידס. אל-חסן השיב באומרו כי אין צורך לקרוא את השאר משום שהוא יכול להגיע לתשובות לכל אחת מבעיותיו של אוקלידס בדדוקציה. אל-מאמון הכיר בכישוריו של אל-חסן, אך לא סלח לו ואמר: "העצלנות מנעה ממך לקרוא את כולו – "היסודות" הוא לגיאומטריה כמו שהאותיות א', ב' לדיבור וכתיבה" .

רק שלושה ספרים של הבנו מוסא שרדו, שניים המופיעים בפיהירסט וספר על אוטומטון מוזיקלי לו אקדיש פוסט נפרד. שני הספרים הם ספר ההתקנים המופלאים, שאכתוב על מקצת מכונותיו בפוסט הבא והספר על חישוב מישורים וצורות מעגליות שנותר תרגום שלו ללטינית וגם גרסה ערבית  מאוחרת, כתובה מחדש וערוכה ע"י נציר אל-דין טוסי ( نصیر الدین طوسی). רשימה חלקית של הספרים בפיהירסט:

הנדסה

ספר המאזניים – كتاب في القرسطون

ספר ההתקנים המופלאים. كتاب الحيل  מיוחס לאחמד.

ספר בניית אצטרולב كتاب في عمل الأسطرلاب

אסטרונומיה (הבטחתי כוכבים!)

טבלאות אסטרונומית زيج

ספר התנועה הראשון של המעגלים השמימיים – كتاب حركة الأفلاك الأولى – מיוחס למוחמד

על הנראות של הירח – رؤية الهلال على رأي מיוחס למוחמד

ספר על השנה השמשית كتاب في سنة الشمس

תרגום של ספר סיני  שנקרא ספר המעלות על גלגל המזלות

מתמטיקה

ספר על חישוב מישורים וצורות מעגליות – كتاب معرفة مساحة الأشكال البسيطة والكريّة

תיקון ספר הצורות הקוניות מאת אפולוניוס – إصلاح كتاب المخروطات لأبلونيوس- מיוחס למוחמד

ספר הגיאומטריה שהוצג על ידי גאלן – كتاب الشكل الهندسي الذي بيّنه جالينوس- מיוחס למוחמד

מחשבות על חלוקת הזווית לשלוש – قول أحمد ابن شاكر في تثليث الزاوية- מיוחס לאחמד

אחת המשימות המוקדמות שלהם, בהוראת אל-מאמון, הייתה לבדוק את היקף כדור הארץ. לצורך כך הם בנו בסיס במדבר בצפון עיראק ומדדו את קו הרוחב (latitude) ביחס לכוכב הצפון [שוב כוכבים!].  לאחר מכן הם הלכו צפונה עד שקו הרוחב השתנה במעלה אחת ומדדו את מרחק ההליכה. הם חזרו על הפעולה בכיוון דרום ומדדו שוב. הם מצא שמעלה אחת שקולה ל107.28 ק"מ ומכאן שהיקפו של כדור הארץ הוא 38,620 ק"מ. זו טעות של פחות מ-3.6% ביחס למדידות העכשוויות!

בחלוף השנים אל- מאמון, הח'ליפה חובב המדעים והתרבות, מת ולשלטון עלה אל-מֻתַוַכִּל, ח'ליפה חובב בניה. מוחמד ואחמד ניהלו עבורו עבודות ציבוריות. אנו מוצאים אותם בין קבוצה של עשרים אנשים האחראים על בניית העיר החדשה, אל-ג'עפריה  במסגרת המאבקים בחצר הח'ליף הם הסתכסכו עם המלומד אל-כנדי והניעו את אל-מתוכל לצוות על הכאתו ולאפשר להם להחרים את ספרייתו. [זו לא הפעם הראשונה שאני שומע על מהנדס נפלא עם התנהגות מחורבנת אבל כל פעם זה מזעזע אותי מחדש.] בהמשך הםמסרו את החפירה של תעלה המכונה אל-ג'עפריה, בעקבות העיר,  לקבלן משנה פחות מיומן שעשה שגיאה בשיפוע כך שהתעלה לא מילאה את מטרתה. כשהגיעה השמועה אל אל-מתוכל הוא איים לצלוב את האחים על גדות התעלה. בהתחשב במה שאנו יודעים על אל-מתוכל זו לא מטאפורה. בייאושם פנו האחים למהנדס מפורסם שהסכים להעניק  את עזרתו רק אם יתחייבו להחזיר את ספריו של אל-כנדי. הוא בדק עם האסטרולוג שלו (שוב הכוכבים!) שאמר לו שאל-מתוכל ימות לפני תום הקיץ וכיוון שזו הייתה עונת הגשמים והקיץ עוד רחוק, הוא הבטיח לח'ליף שלא נעשתה כל טעות. אני מודה שזה נראה לי ממש מוזר וגם מסוכן אבל…אל-מתוכל נרצח עוד באותו הקיץ לפני שהאמת נתגלתה.

על מקצת המכונות של האחים בנו מוסא אכתוב בקרוב. אני מוסיף תמונה כמתאבן. אין לצערי פרסים לפותרים נכונה.

מאת

המכונה האחרונה או מה למדתי מ"ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים"

הקדמה

"הגביע הבוחר בזמן משתה" היא המכונה החמישים והאחרונה שנותרה לי ב "ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים". היא כמעט זהה לגביע הזה ומי שרוצה ללמוד עליה, ימצא שם את כל ההסברים בלוויית דיון על אלכוהול בימי הביניים.

את הפוסט הראשון "שעון הטווסים והיופי בהנדסה" פרסמתי לפני כשש שנים. ידידי, ד"ר עובד קדם, יצא לגמלאות וחיפשתי מתנת פרידה לאיש שאוהב מדע והיסטוריה של מדע והגעתי לספר, נפלתי בקסמו ולא יצאתי עד עכשיו. כשיצאתי לדרך חשבתי לפרסם בכל פעם אחת מהמכונות של אל-ג'זארי בצד הסברים פשוטים אשר יבהירו את דרך פעולתה ואת מקומה בהתפתחות הטכנולוגיה. בינתיים יצאתי למסע תרבותי עוצר נשימה במאה ה-12, הפוסט הזה הוא מעין מילון כיס של המסע שלי.

מילון

א – אוטומטונים – בובות מכניות או אוטומטונים אינן המצאה של אל ג'זארי. העדויות על בובות מכניות ראשונות הן מיוון העתיקה (מיוונית: αὐτόματον – "נע מעצמו) אבל אל ג'זארי פיתח ושכלל מאד את עולם האוטומטונים. הוא היה הראשון שהשתמש בגלי זיזים ראו הסירה המוזיקלית או שעון הטירה. הוא חיבר בחוכמה בגלגלי שינים, סיפונים ומשקולות איזון ובנה מגוון רחב מאוד; מאוטומטון השותה את שאריות המלך ועד לאגן למדידת כמות הדם בהקזת דם. על הקסם של הבובות המכניות של אל-ג'זארי והקשר בינו לבין תור הזהב של אוטומטונים במאה ה-18 כתבתי כאן.

ב- בזים – יחסית לספר הנדסה המתמקד במכניקה עדינה ובקרה יש בו עושר רב של בעלי חיים. יש פיל, אריה וקוף, כמה ציפורים לא מזוהות, שישה טווסים (!)  דג חסר שם, בהמה (دابّة –דָאבֶּ֫ה), שתי פרות וחמישה דרקונים. אבל מספר ההופעות הרב בספר, להפתעתי הגדולה, שייך לבזים, יש  שבעה בזים בספר. על בזים ובזיירות ועל החיבור העמוק בין המלכים הארתוקים  לציפורי הציד שלהם אפשר לקרוא אצל אוסאמה אבן מונקד' ( أسامة بن منقذ‎ ) משורר, סופר ואביר שחי בחצר הארתוקית שנים בודדות לפני אל-ג'זארי.

Category 1 Chapter 1 p27 Fig 18

בז מטיל כדורי ברונזה, שעון הטירה, עותק טופקפי, 1206

ג – גלגל מים – משאבת גלגל המים המהפכנית היא המשאבה החמישית בפרק החמישי אשר מוקדש ל"מכונות המעלות מים מבריכות, בארות שאינן עמוקות ומי נהר". מקור הכוח של המשאבה הוא  גלגל מים נמצא בתוך הנהר, ומסתובב בהשפעת המים הזורמים. המשאבה כוללת שלושה חידושים משמעותיים:

  • אל-ג'זארי משתמש בכוח הנהר להפעלת המשאבה, יתרון גדול במשאבות לצרכי מי שתייה או השקיה.
  • השימוש בגלגל מים דרש המרה של התנועה המעגלית (גלגל המים) לתנועה קווית (תנועת הבוכנות). אל ג'זארי המציא את מנגנון הארכובה במסילה שנשאר בשימוש עד היום ללא שינויים משמעותיים.
  • אל-ג'זארי השתמש בצינורות יניקה המאפשרים למשאבה לתפקד היטב גם במקרה של ירידת מפלס המים.

אבא נאמן, סבא רבא של אהובתי מ. בנה את מפעל המשאבות הראשון בארץ ישראל. למרבה הפלא ההבדל היחידי כמעט בין המשאבה של אל-ג'זארי לבין המשאבה של אבא נאמן היא שהאחרונה מופעלת בעזרת מנוע דיזל והראשונה בעזרת גלגל מים.

ד – דרקון – שעון הסירה נראה כמו סקיצה מוקדמת לשעון הפיל או גרסה פשוטה יותר למתחילים. יש בו כתבן המורה את הדקות החולפות ודרקון יחיד, לעומת שניים בשעון הפיל, המסתובב על צירו פעם בחצי שעה. אל ג'זארי מתייחס אליו כאל נחש (בתרגום לאנגלית (serpent  אבל הרגליים והכנפיים שהוסיף, הופכים אותו לדרקון.

ה – הקזת דם – הקזת דם הייתה נפוצה בקרב עמים קדומים רבים: ביוון, במצרים ובמסופוטמיה. הרפואה האסלאמית שימרה ופיתחה את הידע הרפואי של התקופה הקלאסית ואת המסורות המרכזיות של היפוקרטס, גלנוס ואחרים. אל-ג'זארי תכנן ארבעה מתקנים שונים למדידת כמות הדם המוקז. יש לנו מידע רפואי רב וגם תיעוד חזותי של הקזת דם. אין שום כלי ש"מבשר" את הכלים של אל-ג'זארי וגם כל הכלים אחריו הם פשוט קערות, לכל היותר עם שנתות. ההסבר שלי כאן.

ו – וודוא – בשער השלישי של הספר מתוארים חמישה כלים המיועדים לרחצת ההיטהרות (ווּדוּאְ) כולל טווס התיז מים ממקורו, כד "אוטומטי" ללא מעורבות אדם ואוטומטון של עבד צעיר האוחז בידו האחת כד מים בידו השנייה במגבת ובמסרק. למיטב ידעתי אין עוד דוגמאות לאוטומטנים או "פטנטים" אחרים לרחצת ההיטהרות לפני אל-ג'זארי או אחריו. ריבוי הכלים לווּדוּאְ אצל אל-ג'זארי יכול להעיד על חשיבות הטקס בחצר הארתוקית שבדיארבקיר ו/או על תשוקתו של אל- ג'זארי לאוטומטונים שהשתמשו בסיפונים ובמצופים החביבים עליו.

Category III chapter 4 p 136 Fig 112 Topkapi

הטווס המתיז מים ממקורו, עותק טופקאפי, 1206

ז – זמן – אל-ג'זארי היה מושקע מאד במדידת הזמן והשער הראשון של הספר מתאר עשרה שעוני נרות ומים. חלק מן השעונים, למשל שעון המים של הכתבן  מודדים שעות סולריות. המשמעות היא שבשיא הקיץ יש בדיארבקיר 14.5 שעות אור והשעה ארוכה בכ-12 דקות מן השעה שאנו מכירים. חלק מן השעונים למשל שעון הנר של איש החרב מודדים את השעה הקבועה שאנחנו מכירים. הרעיון של שעות סולאריות נראה במאה ה-21 מאד מוזר ומסבך הכול. אבל כדאי לזכור שהזמן נשען מאז ומעולם על תנועת גרמי השמים. השנים נספרו ע"פ השמש או הירח והיממה, השעה, הדקות והשניות נגזרו כולן מן השעון השמימי.

ח- חליל מתמיד – ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים מכיל ארבעה חלילים מתמידים המבוססים על תנועת מים הדוחסת אוויר ומחליפה את האדם המנגן. אל-ג'זארי מציין שלושה מקורות לעבודתו: אפולוניוס הנגר ההודי, שרטוט ממקור לא ידוע, ועבודה שנכתבה ע"י הממציא המפורסם חיבתאללה אל אצטרולבי. השימוש בשלושה מקורות שונים לחליל המתמיד גרם לי לחשוב שלאל-ג'זארי הייתה ספרייה לא רעה בכלל. האם הייתה ספרייה בארמון? עם מדפי הנדסה וטכנולוגיה? מי קרא אותם מלבדו? חבל שאין לנו תשובות. יותר מידע על ספריות וספרים בימי הביניים כאן.

ט- טווסים – יש לא מעט טווסים בספר הידע של התקנים מכניים מופלאים; שעון הטווסים, הטווס המתיז מים ממקורו וכיור הטווס. הטווס מופיע במיתולוגיה היוונית, הוא מרכזי בדת היזידית ויש לו מקום מיוחד גם באסלם. אהבתי במיוחד את הדרשה הבאה של האימאם עלי:

"הטווס הולך גאה ויהיר זוקף את זנבו ופורש כנפיים וצוחק שמתפעלים מיופי שמלתו ומענק תכשיטיו. אבל  כשהוא מביט ברגליו הוא בוכה בקול רם לעזרה, מלא צער אמיתי, כי רגליו דקות כמו רגלי תרנגול בן תערובת מהודו ופרס."

זה דומה מאד לפתגם האידי:

אַז די פאַווע קוקט אויף אירע פֿעדערן – קוועלט זי, אָבער אַז זי קוקט אויף אירע דאַרע פֿיס- וויינט זי". (" כשהטווס מסתכלת על נוצותיה היא שמחה וכשהיא מסתכלת על רגליה הצנומות היא בוכה." [ביידיש הטווס תמיד בלשון נקבה, היהודים במזרח אירופה לא הצטיינו בזואולוגיה]

י – יין – אינני מומחה לאסלם אבל המשתים הסוערים בדיארבקיר וההתייחסות האגבית לשתיית אלכוהול הפתיעו אותי. הכד הבוחר הוא עדות ברורה לכך שהחצר הארתוקית בדיארבקיר חייתה עם הסתירה הזו בשלום. יש שפע של איזכורים לאסלאם ולמנהגיו בספר ובו בזמן מתקיימים משתאות מלאי משחק ושעשוע ללא כל התנצלות או הצנעה. השליטים הארתוקים חיו בקרב אוכלוסיה מקומית מגוונת כולל ארמנים, סורים ויוונים, חלקם הגדול נוצרים מזרחיים. לא רק שהיין אינו אסור בנצרות , אלא הוא מרכיב פולחני. יתכן כי החיים המשותפים הביאו להתייחסות מרוככת לשתיית היין. יתכן שאני פשוט משליך את החומרה שבאיסור הנוכחי על תקופה אחרת.

כ- כתבן – ( ورّاق – (warraq בשלושה משעוניו של אל-ג'זארי מופיעים כתבנים: שעון המים של הכתבן, שעון הנר של הכתבן ושעון הפיל. הכתבן הוא דמות חשובה בחברה המוסלמית בימי הביניים. זה נבע לפני הכל מחשיבות הקוראן וכתוצאה המקום המרכזי של ספרים ככלל. מכיוון שהאסלאם הונחל לאנושות בשפה הערבית – השפה והכתב הערבי מקודשים. בתפיסה המוסלמית כל מעשה כתיבה מקביל לעבודתו של סופר סת"ם ביהדות. עבור המוסלמים בימי הביניים הקליגרפיה היא ביטוי לדרגת האמנות הגבוהה ביותר – אמנות העולם הרוחני – המספקת קשר בין השפה לדת.

Category 1 chapter 5 Fig 62 p 73

שעון המים של הכתבן, כנראה כתב יד מקהיר שהתפזר, 1354

ל-לימודים – אין לנו כל מידע על אל-ג'זארי מלבד מה שנמצא בטקסט עצמו והוא לא מספר כלל על ילדותו ומעט מאד על חינוכו:

"אני עוסק במקצועי זה זמן והתקדמתי משלב קריאת ספרים דרך התבוננות באחרים ולמדתי מקדמונים ובני זמני. יש בי להט ללמוד את המדע המעודן הזה ולהתמיד במאמץ לחקר האמת. עיני הרבים נשואות אלי בזמן שאני מוצא את דרכי במדע האהוב הזה."

אל-ג'זארי ככל הנראה קיבל חינוך יסודי בין הגילים שש ועשר כפי שהיה מקובל בעולם המוסלמי. הבסיס ללימוד היה הקוראן. אחרי ארבע שנות החובה מרבית התלמידים עבדו עם הוריהם בחקלאות או נשלחו לעבוד אצל אומנים מומחים. אל-ג'זארי למרבה הצער לא כותב דבר על הפרק הזה בחייו. חבל, מאוד מעניין אותי לדעת מה היו חוויותיו כשוליה.

 מ – משאבות מים –  בשער החמישי יש חמש משאבות המים. זהו שער  העוסק בליבה ההנדסית, שיפור יעילות התהליך, בעוד מרבית הפרקים עוסקים באוטמטות מפתיעות ובטווסים מסתובבים. השאלה אם זה יעיל נראית במרבית המכונות של אל- ג'זארי לא במקום ואולי ממש מדיסציפלינה אחרת. התהליך יעיל אם הגדלנו את כמות העבודה שבוצעה, תוך צמצום השימוש במשאבים (חומרי גלם, זמן, עבודה, דלק, וכדומה ) אבל אל- ג'זארי הוא מהנדס בנשמתו וכאשר הנושא הוא שאיבת מים הוא מציע שיפור יעילות מרשים.

נ – נייר – הנייר הומצא בסין העתיקה. האגדה מספרת ששני שבויים סינים שנפלו בידי האימפריה העבאסית אחרי ניצחונה בקרב טאלס, ב-751 לספירה, קנו את חירותם בעזרת סוד הכנת הניר. אם זה נכון או לא, הייתה מהפכת נייר דרמטית במאה התשיעית והעשירית בעולם המוסלמי. אומנות ייצור הנייר הסינית שופרה ומוּכָּנה (mechanized). הפשתן החליף את  קליפת עץ התות, שופר תהליך ההשריה, והפטישים הכותשים את עיסת הנייר הומרו לפטישים מכאניים בעזרת בעלי חיים או גלגלי מים. מהפכת הנייר היא אחת הסיבות לנגישות של אל-ג'זארי לספרות מקצועית.

ס – ספקנות –  אל-ג'זארי פותח את השער הרביעי המכיל מזרקות המשנות צורתן וחלילים מתמידים, באמירה הקצרה, ש"הוא לא הולך בדרכם  של הבנוּ מוּסָא (BanūMūsā), אללה ירחם עליהם, אשר קנו לעצמם שם בנושאים אלה בזמנים קדומים".  בנו מוסא (בני משה) הוא הכינוי המשותף לשלושה אחים מלומדים מהמאה התשיעית, בניו של מוסא אבן שאקר, אסטרונום ממוצא פרסי. הם חיברו יחדיו למעלה מעשרים ספרים, אך מרביתם אבדו עם השנים. עיקר ההסתייגות של אל-ג'זארי היא משיטת הבקרה בה השתמשו האחים. עולם הבקרה השתנה כל כך דרמטית שהטכניקות ההיסטוריות לשליטה בתזמונים מסקרנות רק כחידה מוזרה. לעומת זאת, הסקרנות והספקנות מדריכות גם היום כל מהנדס טוב, ממש כמו לפני שמונה מאות שנים.

ע- עבדים – שפחה אוחזת בכוס יין הוא ארון עץ מקושט בעל שתי דלתות העומד לצד המלך בזמן המשתה. כל שבע וחצי דקות נפתות הדלתות ואוטומטון (בובה מכנית) של נערה שפחה עומדת בפתח, מחזיקה בידה האחת כוס מלאה ביין, ובידה האחרת מגבת קטנה. חיפוש קצר ב"ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים" מעלה עשרה פרקים שונים בהם מוזכרים עבדים או שפחות. כשאני חושב על עבדים, אני חושב על עבודה מפרכת בשדות כותנה או במטעי הקפה והסוכר בדרום אמריקה.העולם האסלאמי של המאה השתים עשרה לא התאפיין בייצור חקלאי בקנה מידה גדול. השימוש בעבדים במשקי בית משקף את העושר היחסי ואת האופי העירוני של העילית המוסלמית.

Category II chapter 10 Fig 102 p 126_1315

אוטומטון של שפחה, מגישים כוס יין, דף מעותק שהתפזר מסוריה או עירק, 1315

פ – פטנטים –  "השאלה מה המציא אל-ג'זארי? " מעסיקה כותבים רבים ברשת. תרומתו לעולם ההנדסה רבה וכוללת את האוטומטונים והשימוש בגל הזיזים, את ההתקדמות הנחשונית בשעוני הנרות, כולל ההמצאה של חיבור הכידונים, את הבידוד התרמי,  את משאבת הפעולה הכפולה ועוד אבל אל-ג'זארי זר לנושא הפטנטים שיצמח בוונציה של המאה ה15, כשלוש מאות שנה אחריו. בסוף הספר הוא כותב:

"בחמשת הפרקים האלה [קצת מוזר, יש בספר ששה שערים, לא ראיתי אף אחד שהתייחס להשמטה של שער?] תיארתי את שורשי עבודתי, להם ענפים רבים ותועלת מרובה. כאשר רוכשים שליטה בהסברי, אפשר לייצר מהם דברים רבים. השמטתי התקנים רבים אשר המצאתי מחשש לעמימות או בלבול. במה שנמצא יש מידע עבור המחפש ידע בתשוקה אשר ירוויח [מהסברי]"

נדמה לי שזה יכול להיות המניפסט של כל מי שמאמין בשיתוף בידע.

צ- צורת המזרקות – יש שש מזרקות שונות בספר הידע של התקנים מופלאים. המזרקות נבדלות זו מזו בצורות המים שהן יוצרות בתזמונים ובשיטות הבקרה. חלק ניכר מעבודתו של אל- ג'זארי נופל בקטגוריה של "מכניקה עדינה"((fine technology המתייחסת היסטורית למגוון שלם של מכונות למטרות שונות: שעוני מים, אוטומטונים, מכשירים אסטרונומיים (לא אל- ג'זארי) ועוד. חלקם נועדו למדוד את הזמן או לסייע במדידות מדעיות אחרות, חלקם להנאה ושעשוע. המשותף לכל המכשירים הללו הוא מיומנות הנדסית ניכרת ושימוש עדין במנגנונים ומערכות בקרה. למרות שתורת הבקרה מתבססת על מתמטיקה שאל-ג'זארי לא יכול היה לדעת שאלות הבקרה נותרו זהות מן המאה ה-12 ועד ימינו.

ק – קאבא – הקאבא (قابا ) הוא סוג של חלוק באורך בין הקרסול לברך שנרכס ע"י הידוק צד אחד על משנהו. ע"פ האיורים בספר הידע הוא היה בשימוש רחב אצל כולם, עבדים, אנשים חופשיים ואף אצל המלך עצמו. הטורבנים לעומת זאת יוחדו לאנשים החופשיים. בתרבות הערבית הטורבן (عمامة, נהגה 'עִמאמה') היה  מקור לגאווה וסמל להשתייכות הדתית. ניתן לראות באיורים שלכל האנשים החופשיים יש זקן. צמיחת הזקן (لحية) ותספורת השפם הם חלק ממרכיבי האיסלם הסוני ונחשבים פיטְרַה (فطرة‎) או האופן שבו האדם נברא. לא נותרה לנו תמונה של אל-ג'זארי עצמו, אבל אפשר לדמיין אותו לובש קאבא חבוש טורבן מעל פרצופו המשופם והמזוקן.

ר – רב בריח – "בשנת 1972 לקוחה נסערת נכנסה לבית המסחר למנעולים בו עבד אברהם בחרי וביקשה שיתקין בדלת ביתה ארבעה מנעולים שיחזירו לה את תחושת הביטחון שאבדה, בעקבות פריצה שחוותה. בקשה תמימה זו הציתה את דמיונו של אברהם, אשר יחד עם ידידו משה דולב, פיתח מנעול רב-בריחי שהותקן במרכזה של דלת עץ ולאחר מכן בדלת עם ליבת פלדה." (מתוך אתר רב בריח)

אין לי שום סיבה לחשוד כי איש משניהם הכיר את המנעול הרב בריחי שתכנן אל- ג'זארי כ-800 שנים לפניהם. הדמיון המקסים גרם לי לחשוב על המצאות ו"המצאות מחדש". לשאלה מי המציא את הטלפון או את נורת הליבון, אם להזכיר מקרים מפורסמים מאד, יש  בדרך כלל השלכות משפטיות וכלכליות. אותי היא יותר מעניינת מצד הרוח האנושית.

ש- שפחות מנגנות- הסירה המוזיקלית היא הרביעית מתוך עשרה האוטומטונים (בובות מכניות) וכלים שנועדו לשעשע את האורחים במשתים שנערכו בחצר המלך בדיארבקיר. זוהי סירת עץ יפה שעליה ניצבות דמויות המלך, נושא הגביע, שותפים למשתה, שומר ראש נושא נשק וארבע שפחות מנגנות, שתי מתופפות עם תוף מרים, חלילנית ונבלנית. שפחות מנגנות ושרות (Qiyan) היו משוררות, זמרות, נגניות ורקדניות שקבלו השכלה רחבה, מגיל צעיר, כולל מדעים, פילוסופיה ואמנות. יש לא מעט מידע על ה- Qiyan בבגדד, בירת החליפות העבאסית. אי אפשר להשוות את הממלכה הזעירה של הארתוקים לחליפות העבאסית, אבל השפחות המנגנות כמו האדריכלות המקורית והיוזמה לכתב את ספר הידע של ההתקנים המופלאים מרמזים על פריחה תרבותית.

ת – התיבות מאיספהאן – בשער השישי, שער הנספחים, מתאר אל ג'זארי "מנעול לנעילת תֵבָה באמצעות 12 אותיות הא-ב". אף אחת ממכונותיו המופלאות של אל ג'זארי לא שרדה את מאות השנים שחלפו, כל שנותר לנו הוא כתבי יד יפיפיים. במוזיאון דויד בקופנהגן יש שברי תיבת פליז משובצת בכסף ונחושת עם ארבעה מנעולי אותיות בתצורה מעט אחרת, שעשה אומן בשם אצטרולבי מאיספהאן. הדמיון לתיבתו של אל ג'זארי רב. לתדהמתי יש במוזיאון לאומנות בבוסטון תבה-כספת נוספת שעשה אצטרולבי. למה שרדו שתי תיבות של אצטרולבי ואף לא מכונה יחידה של אל-ג'זארי? אין לזה, ולא יכולה להיות, תשובה. אבל שתי התיבות- כספות עם מנעולי אותיות מאיספהן שבפרס, משלהי המאה השתים עשרה, הן הדבר הקרוב ביותר למסע בזמן, לראות את אל ג'זארי בעבודתו.

combination lock Isfahan

שרידי תֵבָה שעשה אצטרולבי בשנת 1200 באיספהאן , מוזיאון דויד, קופנהאגן

מאת

שעון הדלתות והבעיה היהודית

הקדמה

שעון הדלתות זהה לשעון הקוף מבחינת מנגנונו ולא מצדיק פוסט נפרד. ממש כמו "הפיל והבעיה היהודית"  גם לשעון הדלתות אין שום קשר ליהודים, שלא מוזכרים ב"ספר הידע של התקנים מכאניים מופלאים" ולו גם פעם אחת. הביטוי "הפיל והבעיה היהודית" משמש בדרך כלל לתיאור טרחנים המנסים לקשר כל אירוע, ויהיה אוניברסאלי ככל שיהיה, אל העם היהודי ובעיותיו. אני מקווה שאני לא נמנה עליהם, ואין לי שום נימוק משכנע למה יצאתי לבדוק מה אנחנו יודעים על יהודי דיארבקיר ואנטוליה במאה ה-12 אבל מה שגיליתי מוזר ומעניין, אולי זה יעניין גם אתכם.

category I chapter 10 fig 78 p 93_Topkapi

שעון הנר של הדלתות "ספר הידע של התקנים מכאניים מופלאים", עותק טופקפי, 1206

איך זה עובד ?

אל-ג'זרי בעצמו כותב:

"זה דומה למכונה הקודמת [שעון הנר של הקוף]. דבר לא חסר מלבד שומר הקוף והקוף. נוספו הדברים הבאים: בהיקף של תושבת הנר יש ארבע עשרה דלתות כפולות, כאשר חולפת שעה ממועד הדלקת הנר נפתחת הדלת שמול הבז ויוצאת ממנה דמות ע"פ בחירת האומן." מי שמעוניין במנגנון יכול לחזור ולקרוא את הסברי לשעון הקוף או לשעון הנר של הכתבן. אסביר בקצרה את פתיחת הדלתות.

במהלך הבעירה הנר יתקצר, הכוח שמפעילה המשקולת ידחף את התושבת של הנר כלפי מעלה בקצב קבוע התלוי בקצב הבעירה. אל תחתית המשקולת מחובר חוט נוסף העובר על הגלגלת עליה יושבת התושבת עם 14 הדלתות ואלו מסתובבות עם בעירת הנר. כאשר הכדור נופל הוא דוחף את הדמות שפותחת דלת ומייצגת את השעה שחלפה. התהליך הזה חוזר על עצמו מידי שעה.

היהודים במאה ה-12

ההיסטוריה של העם היהודי במאה ה-12 אינה דומה בקהילות אשכנז ובספרד המוסלמית. באירופה נפתחה המאה ה-12 בגזירות תתנ"ו, פרעות שהתרחשו בשנת 1096 במסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים. הקהילות שעל נהר הריין (שפירא, ורמייזא ומגנצא ) נחרבו כליל. זה המשיך בפרעות ב- 1146 לקראת מסע הצלב השני והמאה ה-12 פחות או יותר הסתיימה בטבח ביהודי יורק ב-1190, כשהמון רב צר עליהם ודרש שימירו את דתם. הם העדיפו למות על קידוש השם. בפוגרום נספו כ-150 יהודים וחלק מן הניצולים נמכרו כעבדים בשווקים של העיירות הסמוכות.

בספרד לעומת זאת זהו שיאו של תור הזהב, תקופה של פריחה תרבותית וכלכלית תחת השלטון המוסלמי שנמשכה מימי ח'ליפות קורדובה ועד לממלכות הקטנות (טאיפות) ותהליך הכיבוש מחדש (רקונקיסטה) של ספרד בידי הנוצרים. מאפיין מרכזי הוא מורכבות תרבותית שכללה בקיאות בתרבות הערבית-מוסלמית וחוכמת יוון בצד עולם הרוח היהודי. חלק מהם, כדוגמת רבי יהודה הלוי, גם התמצאו בעולם הנצרות. בנוסף לעיסוק ביהדות, פילוסופיה ומדע חלקם כתב שירה, רובה שירה עברית. הם כתבו על הכול: שירי ציון ועם ישראל אבל גם שירי יין ונשים. אני לא חושב שיש קשר בין הפריחה התרבותית בדיארבקיר לבין הפריחה היהודית בספרד המוסלמית אבל זה עדיין מסקרן. תור הזהב מתחיל במאה ה-9 ומסתיים במאה ה-13 אבל כמה מן הדמויות היותר מוכרות לנו פעלו כמעט במקביל לאל-ג'זרי. למשל הרמב"ם  נולד בקורדובה ב- 1138, שנתיים אחרי אל-ג'זרי, ונפטר בקהיר ב-1204 שנתיים לפניו. הרמב"ם הוא מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. צימאונו לחכמה יצר חברות בינו לבין בנו של אבן אפלח האישביליי, חכם מוסלמי, והם למדו יחד מתמטיקה, רפואה ופילוסופיה. זה  נשמע מוזר למי שחי היום בארץ ומכיר את ההתנגדות החרדית ללימודי חול. גם ספר הכוזרי – "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה והשפלה" שעוד הספקתי ללמוד בתיכון נכתב ע"י רבי יהודה הלוי במאה זו. אני חייב להזכיר את  רבי אברהם אִבּן עזרא בן זמנם משורר, בלשן, פרשן מקרא, פילוסוף. הוא עסק גם במתמטיקה ואסטרונומיה, אחד ממכתשי הירח קרוי על שמו. חיבורו המתמטי החשוב של אבן עזרא הוא "ספר המספר", העוסק בהרחבה בשיטה העשרונית ובאופן השימוש בה, בכך קדם אבן עזרא לפיבונאצ'י, התורם העיקרי להפצת שיטה זו בעולם המערבי.

האם אל-ג'זרי הכיר את הספרים שכתבו או אפילו שמע את שמעם? אי אפשר לדעת אבל הסבירות היא נמוכה ביותר.

יהודים בדיארבקיר

ב-1518 השלטון העות'מאני ערך מפקד אוכלוסין. נמנו 28 משפחות יהודיות ושלושה רווקים. אלו הנתונים הוודאיים הראשונים שיש לנו. לאחר מכן יש נוכחות יהודית רציפה שמגיעה לשיאה ב-1905 אבל ככל הנראה הנוכחות של היהודים באנטוליה קודמת לכיבוש המוסלמי. על פי מסורות המצויות בידי יהודי כורדיסטן, היהודים הגיעו לכורדיסטן עוד בימי בית ראשון והם מצאצאי עשרת השבטים. ככתוב בספר מלכים ב': "בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי". אף שאין לנו זיהוי גיאוגרפי מלא, השם "חבור", השתמר עד ימינו כאחד מיובלי החידקל הנמצאים בקרבת העיר זאכו (בערבית: زاخو; בכורדית: Zaxo), כ-300 ק"מ מדיארבקיר. בהמשך הצטרפו גולים מממלכת יהודה, אשר הובלו לבבל על ידי נבוכדנאצר מלך בבל. כך שסביר מאד שהיו יהודים בדיארבקיר בימיו של אל-ג'זרי.

jewish delegation

משלחת יהודית בפגישה עם פקיד עות'מאני

הסיפור המוזר של דוד אלרואי

אלרואי נולד שנה לפני אל ג'זרי בעיר עמדיא (Amadia) בכורדיסטאן. בהתחלה התבלבלתי משום שהשם ההיסטורי של דיארבקיר הוא אמידה אבל אלו הן שתי ערים שונות. עמדיא נמצאת בצפון עיראק כ400 ק"מ מדרום מזרח לדיארבקיר. דוד אלרואי למד ספרות רבנית אצל חסדאי נשיא הגולה ואצל ראש הישיבה בבגדאד. יש טענה שהיה בקי בספרי החרטומים והמכשפים. אני לא בטוח באיזה ספרות מדובר אבל זה קצת כמו האקדח של צ'כוב שמופיע במערכה הראשונה, יורה במערכה השלישית. את בנימין מטודלה כבר הזכרתי, ולא לטובה, הוא כתב :

" ושם קם היום עשר שנים [1163] איש ושמו דוד אלרואי… ועלה בדעתו להרים יד במלך פרס ולקבץ היהודים היושבים בהרי חפטון, לצאת ולהילחם בכל הגויים וללכת ולתפוש ירושלים… והאמינו בו וקראו אותו משיחנו. ושמע מלך פרס הדבר שלח אליו לבא לדבר עמו והוא הלך אליו בלא פחד.
אמר לו: "אתה הוא מלך של יהודים? "
ענה ואמר לו: "אני."
כעס המלך וצווה לתפוס אותו ולשומו בבית הסוהר בעיר דברזתאן  אשר על נהר גוזן…אך לקץ שלושה ימים והנה בא דוד לפניהם [לפני המלך ושריו]  שהתיר עצמו מבית האסורים בלא רשות בן אדם…

המלך אמר לו: "מי התירך?"

אמר לו: "חוכמתי ותחבולותיי."
מיד צעק המלך לעבדיו לאמור: תפשוהו!

וענו לו עבדיו: "אין אנו רואים אדם, אלא בשמיעת האוזן".

בהמשך אלרואי חוצה את הנהר על סודרו ועבדי המלך לא מצליחים להשיגו בדוגיותיהם. המלך איים להרוג את כל היהודים הנמצאים בכל מדינות מלכותו והקהילה היהודית שנבהלה כתבה לאלרואי ש: "דע לך כי לא הגיע זמן הגאולה עדיין, ואותותיו לא ראינו, כי לא בכוח יגבר איש. ואנו אומרים לך שתמנע עצמך מעשות כדברים האלה, ואם לאו תהיה מנודה מכל ישראל". אך הוא לא שב מדרכו עד ש "קם מלך אחד ושמו זין אל דין מלך תוגרמים, עבד מלך פרס, ושלח בשביל חמיו של דוד עשרת אלפים זהובים להרוג אותו בסתר ובא אל ביתו והרגו והוא ישן על מיטתו."

בסיפור יש מרכיבים אגדתיים (רואה ואינו נראה, הולך על המים) אשר נעדרים בתיאורו של בן-דורו של אלרואי, שמואל אבן יחיא אלמגריבי שהתאסלם. השוואת הסיפורים פחות חשובה בעיני מהקטע שמתאר את כמיהת יהודי בגדד לגאולה:

"במכתב זה [מכתב ששני אנשים זייפו בשמו של דוד אלרואי] הם מבשרים ליהודי בגדאד את בוא הגאולה אשר לה ציפו מדורי דורות, ובו הם קובעים את הלילה בו יעופו כולם אל ירושלים עיר הקודש. הגם שיהודי בגדאד מתייהרים ומתגאים בתבונתם וכוח שכלם בכל זאת נטו להאמין בדבר הזה. נשותיהם הביאו את כל רכושן ועדייהן לשני האנשים האלה על מנת שיחלקו את כל הרכוש לפי ראות עיניהם וכאוות נפשם. בדרך זו בזבזו היהודים את כל רכושם. הם לבשו בגדים ירוקים והתאספו בלילה ההוא על גגות הבתים וחיכו בכיליון עיניים לרגע בו ידאו ויטוסו על כנפי המלאכים ישר לירושלים.  הנשים הרימו קולן בבכי בגלל עולליהן ויונקיהן, כי חששו שמא הן בעצמן תקדמנה לטוס לפני ילדיהן, או שמא יעופו הוולדות תחילה, ואז יסבלו התינוקות הללו רעב, כי לא יהיה מי שיניק אותם."

ברור לגמרי שמסעי הצלב וחוסר היציבות בארץ ישראל ובארצות הסמוכות לה עוררו הד חזק בקרב חלק מיהודי המזרח שראו בהם אותות מבשרי גאולה. התמונה הפנטסטית של ההכנות לטיסה ושיברון הלב של הבוקר שאחרי מופיעים גם במקורות נוספים. האם כל ההמולה הזאת, הפעם לא בקורדובה הרחוקה כי אם בעמדיא השכנה, כן הייתה שיחת היום בדיארבקיר? אין לדעת וגם אם כן זה היה מן הסתם אירוע שולי בעולמו של אל-ג'זרי.

מאת

על שני אוטומטונים ואיקונוקלאזם

הקדמה

שתי האוטומטונים, אוטומטון של אדם האוחז בקבוק וגביע ומסיבת שתייה של שני שיח'ים, דומים מאד במנגנונם ולצערי גם הפנים של כל הדמויות הושחתו (תודה לגליה לוי גרד שהסבה את תשומת לבי לנזק לאיורים ולמשמעותו ועל כך בהמשך):

מצד ימין אוטומטון של אדם האוחז בקבוק וגביע ומצד שמאל שני שיח'ים. עותק טופקאפי, 1206

איך זה עובד?

הסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין במיכלי הטיה  או סיפונים יוכל לדלג. בשני האוטומטונים השרטוטים חלקיים מאד וגם דונלד היל, מתרגם הספר, לא הוסיף כהרגלו שרטוט מודרני. אל-ג'זרי כותב במפורש שהוא הסביר את המרכיבים במכונות קודמות למשל באוטומטון ששותה את שארית יין המלך. זהו השרטוט שלי, שנסמך על הטקסט ועל הסברים קודמים:

המנגנון של האוטומטון של אדם האוחז בקבוק וגביע

זהו עבד מכני עשוי נחושת, הראש והצוואר הם מיכל יין המטפטף לאיטו אל מיכל הטיה. המיכל מוסתר חלקית ע"י היד, ניתן לראות מיכל הטיה יותר בברור בשרטוט למטה של שני השיח'ים, או כאן. בתום כשבע וחצי דקות המיכל יתהפך וישפוך את היין, כעשרים דירהם או שישים סמ"ק, אשר יזרמו בצינור דרך בקבוק הכסף אל הגביע. על הגביע יש מכסה והיין זורם ישירות דרך הזרוע החלולה אל מיכל הזרוע. האחרון הופך כבד והזרוע, הנמצאת על ציר, תעלה כאילו העבד שותה את יינו. כאשר המיכל  מלא ביין הסיפון ירוקן אותו והיד תשוב אל מקומה וחוזר חלילה.

אוטומטון שני השיח'ים היושבים בישיבה מזרחית על במה ואוחזים בקבוק בידם הימנית וגביע מכסף בידם השמאלית הוא הכפלה של מנגנון זה. כאשר  את המיכל למעלה ממלאים במים והוא מטפטף לאיטו אל צינור ההטיה שכבר פגשנו בפוסט על "המזרקה המתחלפת והמחלוקת עם הבנו מוסא". בתחתית הצינור רותכה טבעת היושבת על ציר כך שכל הצינור הוא מעין "נדנדה". הצד הימני מעט יותר כבד ולכן הוא נוטה ימינה והמים יוצאים בצד ימין. ייקח כשבע וחצי דקות עד שמיכל ההטיה יתהפך (באיור הוא ממש לפני ההתהפכות ואז המים ירדו בצינור העובר בעמוד. בזמן ההתהפכות של מיכל ההטיה המוט שבראש המיכל ידחוף את הצינור ומים יזרמו למיכל ב'. בתום 7.5 דקות המיכל יתהפך וימלא את הכוס של השיח' השני. זהו שרטוט המנגנון עם כתוביות שהוספתי:

מנגנון האוטומטון של שני השיח'ים

איקונוקלאזם (Iconoclasm)

בשני המקרים הפנים מחוקים. זה איננו נזק מקרי, יש בספר מספר רב של איורים שבהם נראה כאילו משהו מחק את הפנים, בלי השוואה למספר האיורים שיש בהם נזק אחר. אני חושב שזהו מקרה של אִיקוֹנוֹקְלָאזם (מיוונית: εἰκών תמונה, κλάστειν לשבור) הוא השחתת אמנות ממניעים דתיים או פוליטיים. למרות ההקשרים העכשוויים (טליבאן, או דאעש) איקונוקלאזם הוא תופעה עתיקה, לפחות מימי אברהם אבינו. בבראשית רבה, מדרש אגדה על ספר בראשית, שנוצר בארץ ישראל במאה הרביעית או  החמישית מספרים על אברהם אבינו ש:

"נטל פטיש בידו, שבר את כל הפסילים ונתן הפטיש ביד הגדול שביניהם. כאשר בא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך?

אמר לו: לא אסתיר ממך את האמת: באה אישה אחת והביאה להם קערת סולת ואמרה לי להקריב לפניהם. הקרבתי לפניהם, זה [פסל אחד] אמר: אני אוכל ראשון, וזה [פסל אחר] אמר: אני אוכל ראשון. קם הגדול שביניהם, נטל פטיש ושברם.

אמר לו: מה אתה משטה בי, וכי הם יודעים?

אמר לו: ולא ישמעו אוזניך מה שפיך אומר?!"

בראשית רבה, פרשה לח, מתורגם מארמית

על האיסלם ארחיב בהמשך אבל גם הנצרות במאה השמינית ידעה ויכוחים לוהטים, לעתים אלימים, על נושא הסגידה לתמונות. זה נבע מפרשנות מילולית לדיבר השני הקובע: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה". וכך מה שנראה לנוצרים מסוימים כעבודת האל, נתפס ע"י נוצרים אחרים כעבודת אלילים. ויכוחים אלה הובילו לניפוץ המוני של איקונות. ראוי לציון האיסור המוחלט על איקונין שהטיל לאו השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית בשנת 730 לספירה.

מי שחושב שאיקונוקלאזם מאפיין רק דתות עם אמונה יוקדת יצטער לשמוע כי גם אידאולוגיות נאורות, לפחות בעיני רבים, נגועות בזה. למשל המהפכה הצרפתית, מכורתה של הצהרת זכויות האדם והאזרח, היא מן התקופות החשוכות ביותר. גל של איקונוקלאזם שטף את צרפת במשך שלוש השנים. זה החל בניתוץ של פסלים של מלכי צרפת והמשיך בהרס שיטתי של סמלים דתיים, הועלו באש תגליפים, ציורים וכתובות של העבר הפאודלי. הציטוט הבא הוא חוק מ-1792:

"העקרונות המקודשים של חירות ושוויון לא יתירו כי יצירות שהוקמו בשם שחצנות, פוגענות ועריצות, ימשיכו לפגוע בעיניו של העם הצרפתי; אנו מצווים בזאת כי, אותן יצירות העשויות מברונזה יכולות להפוך לתותחים למען הגנת המולדת…

כל היצירות המכילות שרידים של פאודליזם, יהא טבעו אשר יהא, אשר נותרו עדיין בכנסיות, או במקומות ציבוריים אחרים, או אפילו בבתים פרטיים, יושמדו ללא כל דיחוי על ידי הקהילות."

ההתנגדות לשימוש בדמויות בתמונות באסלאם לא מבוססת על הקוראן  כי אם על החדית' (בערבית: الحديث). אוסף של הלכות, סיפורים אודות מוחמד ודרך חייו, והצהרותיו ועצותיו לגבי נושאים מגוונים. החדית' מהווה יסוד הלכה השני רק לקוראן. יש שני מקורות להתנגדות; ראשית דאגה להתחרות עם כוח היצירה האלוהי ושנית פחד מ- شرك (שיתוף) שבמקור התייחס לאמונה באלים אחרים אבל הפך לאמונה בריבוי אלים (פוליאתיזם). הכפילות הזו דומה בעיני לטענה ששמעתי בזמן לימודי בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית ש: "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" אינו איסור על עבודת אלילים משום שהפתיחה " לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" כבר קבעה את זה והדיברות הן "תמצית" האמונה ולא מכילות חזרות. ולכן החלק השני אוסר על שימוש בחומר לייצוג האלוהים והוא תביעה לרוחניות. כך או כך יש קונצנזוס שהחדית' אוסרת על ציור  של דמויות (השחתה היא חובה!) ומקצת ההוגים הדתיים המוסלמים סברו שעצם ציור אנשים הופך את האמן לעובד אלילים.

היו לאורך השנים אנשים שפירשו את הדיון הזה כהיתר ואולי ציווי להשחית עבודות אמנות במקרים רבים כיוזמה פרטית. דוגמה שכזו מתוארת ע"י כותב מן התקופה העות'מאנית בשם אויליה סלבי Evliya Celebi)) שתיאר מכירה פומבית  במזרח אנטוליה ב-1655. המציעים הפוטנציאליים הורשו לבדוק את הסחורה במגוריהם בלילה, ואחד מהם לקח את כתב היד של השאה-נמה, ספר המלכים הפרסיים, וכאשר ראה שהוא כולל מיניאטורות עקר את עיניהן בסכינו וגם מרח את הצבע בפני הדמויות בעזרת רוק(?) הפחה שניהל את המכירה העניש אותו במלקות וגם כתוב שרגמו אותו באבנים כך שאמונתו בברור לא הייתה מקובלת על השלטונות, אולי מטעמים אמוניים, ואולי כי פגעה בערך הסחורה.

לא מצאתי שום מאמר על האיקונוקלאזם בכתב היד מטופקאפי ואינני יודע אם גם שם יודעים מי המשחית ומתי. זהו אוסף חלקי של התמונות הפגועות:

הייתי רוצה לסיים את הפוסט הזה במשהו אופטימי אז הלוואי והעולם יהיה פחות קנאי ואלים ולא נראה עוד השחתה מטעמי אמונה מוסלמית, נוצרית, יהודית או אחרת.

מאת

שני אגנים נוספים להקזת דם ומה ניתן לדעת על השכלתו של אל-ג'זארי?

הקדמה

לאל-ג'זארי יש ארבעה אגנים למדידת כמות הדם. על שניים כבר כתבתי: אגן הנזיר שהוסבר כאן בתוספת רקע על תולדות הקזת הדם והסברתי כאן את האגן של שני הכתבנים עם דיון על יחודו של אל-ג'זארי בעולם הכלים לאיסוף הדם המוקז. שני האגנים הנותרים: האגן של המְחַשֵב (الحسيب=reckoner) והאגן של הטירה כמעט זהים במנגנונם לאלו שהוסברו, ההבדל העיקרי הוא באופן בו מוצגת כמות הדם המצטברת. כל המכונות שנותרו לי (שבע בלבד!) דומות במנגנוניהן למכונות שכבר הוסברו. זה גורם למחשבותיי לנדוד לשדות רחוקים, והפעם מה אנחנו יכולים לדעת על השכלתו של אל-ג'זארי?

האגן של המְחַשֵב, עותק שהתפזר מ-1315, מוזיאון בוסטון לאומנות יפה

מה אנחנו יודעים על השכלתו של אל-ג'זארי?

איננו יודעים דבר על לימודיו של אל-ג'זארי מלבד מה שכתב הוא עצמו בהקדמה:

"למדתי את הספרים של [המלומדים] המוקדמים ואת העבודות המאוחרות של [האומנים] המומחים, יוצרי התקנים גאוניים עם תנועה פנאומטית ומכונות מים עבור שעות קבועות ושעות ע"פ השמש ואת הזזת גופים ממקומם הטבעי. הרהרתי בבדידות ובחברה על המשמעות של הוכחה. אני עוסק במקצועי זה זמן והתקדמתי משלב קריאת ספרים דרך התבוננות באחרים ולמדתי מקדמונים ו[מלומדים] בני זמני. יש בי להט ללמוד את המדע המעודן הזה ולהתמיד במאמץ לחקר האמת. עיני הרבים נשואות אלי בזמן שאני מוצא את דרכי במדע האהוב הזה. הגיעו לידיעתי סוגי [מכונות] בעלי חשיבות רבה, המציעות אפשרויות שליטה נפלאות."

אין מעבר לשורות אלו כל מידע על לימודיו או על מוריו. יחד עם זאת ברור שהוא יודע ספר וקרא לא מעט, על הספרייה של אל-ג'זארי כתבתי כאן. הידע המתמטי שלו, לפחות לפי המצוי בספר, הוא מוגבל. כתבתי על זה כאן. הוא אומן מגוון באופן שהיום הוא בלתי אפשרי, הוא מתכנן ומעצב במתכת, בעץ ובעיסת נייר. הוא עובד במספר רב של מתכות: ברזל, ברונזה, נחושת, פליז, כסף וזהב. הוא עובד במנעד רחב מאד של טכניקות: הוא מרקע ומלחים יוצק ומייצר בעצמו צינורות וגלגלי שיניים. למעשה, מלבד חומרי הגלם הוא עושה הכול בעצמו. תנועת ה-Makers (בעברית מכונים לעתים "מייקרים" או "יוצרנים") המאמינה ביצרנים פרטיים, חובבי טכנולוגיה יכלה להשתמש בו כדמות מופת.

 

מה אנחנו יודעים על החינוך בימי הביניים?

החל מן המאה השמינית לספירה היה בכל העולם המוסלמי חינוך יסודי ממוסד בין הגילים שש ועשר. הכיתות התקיימו לעיתים בחנות או בבית פרטי אבל לרוב במסגד או בבניין קשור אליו. הבסיס ללימוד היה הקוראן. התלמיד העתיק פסוק ללוח שלו ושינן אותו ורק לאחר שלמד אותו בע"פ הוא עבר לפסוק הבא. צריך לזכור שהקוראן, עבור המוסלמים, הוא ההתגלות האחרונה של דברי אללה לבני האדם ובסיס האמונה אבל גם ההנחיות  לפולחן, ספר החוקים ומדריך התנהגות. זה היה שכיח יחסית לראות תהלוכה לכבוד ילד בין עשר בתהלוכה ברחבי העיר כפרס על זה שהוא למד את כל הקוראן בע"פ. בנוסף לקוראן התלמידים למדו את נוהל הרחצה הפולחנית, את התפילה ואת עיקרי האיסלם. מרכיבי הלימוד הלא דתיים היו פעלים ושירה כמודל לכתיבה ומעט מספרים וחישובים פשוטים. בתי הספר היו מיועדים לכל ובמקור לא נגבה תשלום מטעמים דתיים. במהלך השנים זה השתנה ובתי הספר קבלו מתנות ומזון וגם כסף. בסוף בית אומיה (המאה ה-9) יש עדות על בית ספר שהכיל 3000 תלמידים וברור שארגון שכזה לא יכול לפעול ללא משאבים. סביר מאד להניח שאל-ג'זארי למד בבית ספר שכזה. כאשר התלמיד השלים את ארבע שנות החובה הוא יכול היה להמשיך לשלוש שנים נוספות בהן הוא למד דקדוק, רטוריקה וספרות כמו גם היסטוריה של האיסלם. אין בספר של אל-ג'זארי התייחסויות לספרות או להיסטוריה וקשה לדעת אם המשיך את לימודיו מעבר לארבע השנים הראשונות.

לא מצאתי ציור ימי מימי הביניים אבל הצילום העכשווי של תלמידים מוסלמיים המשננים את הקוראן, ככל הנראה, אינו מאד שונה מתהליך הלימוד במאה ה-12:

תלמידים מוסלמים לומדים את הקוראן בע"פ במסגד בהודו.

אחרי ארבע שנות החובה  מרבית התלמידים עבדו עם הוריהם בחקלאות או נשלחו לעבוד אצל אומנים מומחים כשוליות. העבודה כשוליה נעשתה בבתי מלאכה קטנים בשוק או כפי שהוא מכונה לרוב בזאר (بازار). זוהי רשת צפופה של סמטאות רחבות מספיק על מנת שחמור עמוס יוכל לעבור בהן, לרוב מקורות בעץ או לפחות מוצלות בבד, בהן בתי המלאכה בו זמנית יצרו ומכרו את סחורתם. בעלי המלאכה היו מאורגנים בגילדות. ברנרד לואיס המזרחן והיסטוריון כתב מאמר מכונן על הגילדות המוסלמיות. לטענתו הגילדות הן אחת התופעות היותר מעניינות בציביליזציה המוסלמית בימי הביניים. והן לא רק המקבילה של הגילדות של אירופה הנוצרית כי אם גם הלב הפועם של החיים המקומיים. עצם הטופוגרפיה של העיר המוסלמית בימי הביניים נקבעה על לפי הצרכים של הגילדות וכל אחת מהן תפסה רובע מן הבזאר. כך הצורפים שכנו ברובע הצורפים, חרשי המתכת באזור משלהם ואורגי הבדים ברובע נפרד.

בראש הגילדה עמד שייח' שנבחר על ידי אומנים המומחים. מרגע שנבחר, הוא הפך לשליט הלא מעורער של הגילדה, השייח' היה שילוב של מנכ"ל, גזבר, אחראי על המסים לשלטונות ועל החגיגות ועל הדאגה לחולים ולעניים. אחריו בהיררכיה באו זקני האומנים. הם יעצו לשייח' וטיפלו באדמיניסטרציה. אחריהם באו האומנים המומחים ולבסוף השוליות. המעמד של אוּמָן שָׂכִיר(journeyman) שהיה משמעותי בגילדות האירופיות כמעט ולא קיים בגילדות המוסלמיות והיה מעבר ישיר מהתמחות לעמדה של אומן מומחה. השוליה (مبتدئ -מֻבְתַדִי) היה לומד ע"פ החלטת המומחה שאצלו השתלם לרוב ללא זמן קצוב וגם ללא תכנית לימודים מוגדרת. פה ושם מציינים 1001 ימים שנשמעים לי יותר כפרק זמן טקסי מאשר פרק לימוד של שלוש שנים. מאחר ואת ההכשרה כשוליה התחילו בגיל 11 סביר שהם לא הפכו לאומנים עצמאיים בגיל 14. לרוב היה על השוליה להדגים את יכולתו ע"י ייצור של פריט אמנות מורכב במיוחד (אצל לואיס כתוב "יצירת מופת" ) ואז האומן המומחה מחליט שפרק השוליאות הסתיים. השוליות לא קבלו שכר בדרך כלל בתקופת החניכות  אבל האומנים כן דאגו לכלכלתם. אל-ג'זארי למרבה הצער לא כותב דבר על הפרק הזה בחייו. די בטוח שהוא עבר את השלב הזה ומאוד מעניין אותי לדעת מה היו חוויותיו כשוליה.

אי אפשר לדבר על החינוך המקצועי בארץ בלי להיכנס לשדה מוקשים. הייתה בארץ במשך שנים רבות הסללה של בני הנוער מעדות המזרח לחינוך המקצועי, לעבודות רתכות, מסגרות, וסַפָרות. רק יועצת אטומה במיוחד יכלה להפנות את רונית מטלון עליה השלום, והעברית המדהימה שלה לחינוך המקצועי ויש ודאי עוד דוגמאות רבות. אבל לשילוב של בתי ספר מקצועיים ולימודים כשוליה יש יתרונות רבים. גרמניה, שווייץ, דנמרק וארצות נוספות מדגימות זה שנים איך עושים חינוך מקצועי נכון בו מייצרים אומנים מומחים שאין להם תחליף. אני למדתי בבית ספר עיוני ומשם הגעתי לאקדמיה ומעולם, גם לא בסנטה קלרה או בפורטלנד לא הרגשתי שהשכלתי נופלת מטובי המהנדסים בעולם. בכל זאת לפעמים אני רוצה לחזור ולהיות השוליה של אל-ג'זארי וללמוד בידיים ומהתבוננות בטובים ביותר.

מאת

שעון הנר של הקוף ובזים

הקדמה

שעון הנר של הקוף דומה מאד לשעון הכתבן ואינו מצדיק פוסט משלו. אבל  גם בשעון הזה מופיע בז. זה גרם לי לחזור ולבדוק איזה בעלי החיים מופיעים בספרו של אל-ג'זרי. יש לא מעט, יש פיל, אריה וקוף. אפשר לבדוק כמה בקיאים אתם בספר אם אתם יודעים באיזה פרק מתחבא האריה? (לצערי אין פרסים לפותרים נכונה). יש כמה ציפורים לא מזוהות, דג חסר שם, שור או חמור, שאל-ג'זרי לא פרט אלא השתמש ב دابّة -דָאבֶּ֫ה שפרושה בהמה וגם שתי פרות. בצד היותר אקזוטי יש  חמישה דרקונים (!) שישה טווסים (!!) ומספר ההופעות הרב בספר, להפתעתי הגדולה, הוא שבעה בזים. יש לנו זווית הסתכלות נוספת על הבזים ובזיירות שמספק אוסאמה אבן מונקד'( أسامة بن منقذ‎ ) משורר, סופר ואביר מימי הביניים. כפי שסיפרתי בפוסט קודם התחלתי לקרוא את "ניסיון חיי".  יש בספר שפע סיפורי ציד, כולל בזים, בחצרו של האמיר קרא ארסלאן, אביו של המלך נור אל-דין ששכר את אל-ג'זרי. בכך יעסוק הפוסט הזה.

שעון הנר של הקוף "ספר הידע של התקנים מכאניים מופלאים", עותק טופקפי, 1206

איך זה עובד ?

אל-ג'זרי כותב בעצמו:

"הדברים נעשים כפי שתיארתי קודם [בפרק שמונה, שעון הנר של הכתבן]. מחזיק הנר, הנדן והבז, שתי הגלגלות והמשקולת מאזנת במרכז הנדן, והתעלה המכוסה שבתוכה הכדורים" דונלד היל, מתרגם ומבאר הספר, הקדיש לפרק זה רק שורות ספורות, ללא שרטוט, וציין שהמנגנון זהה לפרק שמונה, מלבד תנועת הקוף שהיא אנכית ולא סיבובית כתנועת הכתבן. בכל זאת אני חוזר בקצרה על ההסבר ההנדסי שייצבע, כמו תמיד בכחול, כך שמי שלא מתעניין בגלגלות או במשקלות מאזנות יוכל לדלג. התאמתי את השרטוט של שעון הנר של הכתבן שהכין דונלד היל והוספתי כתוביות:

שרטוט מנגנון שעון הקוף בעקבות האיור של שעון הכתבן שהכין דונלד היל

הנר מונח על תושבת, בתוך נדן הפליז, כאשר רק הפתיל מציץ מן המכסה. אל התושבת מולחם מוט ארוך אשר עובר דרך המשקולת הראשית כך שהיא חופשית לעלות ולרדת סביבו. לקצה המוט מחוברים שני חוטים הרתומים דרך גלגלות למשקולת הראשית. היא כבדה יחסית, מעט יותר מק"ג. עם השקיעה מדליקים את הנר. בתחילת הערב כשהנר שלם, המוט יגיע לנקודה הנמוכה ביותר והמשקולת תהיה בשיא גובהה. במהלך הבעירה הנר יתקצר, הכוח שמפעילה המשקולת ידחוף את התושבת כלפי מעלה בקצב קבוע התלוי בקצב הבעירה. אל תחתית המשקולת מחובר חוט נוסף העובר על הגלגלת והמחובר לתחתית המוט עליו יושב הקוף. אם התכלות הנר המשקולת תרד והקוף יעלה ויצביע על השנתות. יש 218 שנתות וכל אחת מהן מייצגת 4 דקות ובסך הכול 14.5 שעות חשכה בדיארבקיר בלב החורף. ארבע עשר כדורים חלולים נמצאים במחסנית החופשית לעלות. המחסנית מחוברת בחוט לתושבת. לאחר שעה הנר התקצר והתושבת עלתה ומשכה איתה את המחסנית והכדור הראשון הגיע לפתח תעלה המחוברת לראשו של הבז. הכדור יתגלגל החוצה מתוך מקורו. התהליך הזה יחזור על עצמו מידי שעה.

 

אוסאמה אבן מונקד'

"נסיון חיי: זיכרונותיו של אביר מוסלמי" (كتاب الاعتبار מילולית, ספר ההתעמקות) הוא ספר אוטוביוגרפי שכתב אוסאמה אבן מונקד', לוחם מלומד ובן לשושלת בני מונקד', משפחה בדואית רמת-יחס ששלטה בעיר המבצר שייזר בצפון סוריה. את הספר תרגמה להפליא אלה אלמגור וגם צרפה מבוא מלומד והערות שמוסיפות הנאה לקריאה.

אוסאמה היה לוחם וצייד אבל גם משורר, אספן ספרים נלהב ודיפלומט רב קסם. הוא נולד ב-1095 בשייזר בה גדל חונך וחי עד ל-1131. כאשר הגברים של שייזר לא נלחמו עם הצלבנים או ביריבים אחרים הם עסקו בציד. סוריה של המאה ה-12 הייתה גן עדן לציידים. אנחנו חושבים על ארנבות, חזירי בר ועופות מים אבל היו גם אריות וברדלסים. השימוש בבזים ובניצים היה מאד שכיח. ב-1162 כשנלחם לצד נור אל-דין בצלבנים של אנטיוכיה הוא פגש את קַרַא אַרְסְלאן שליטה של השושלת הארתוקית. עם תום הקרבות הזמין אותו ארסלאן להצטרף אליו בעירו חִסְן כַיְפא, מקום מושבם של הארתוקים לפני שהשתלטו על דיארבקיר. את העשור הבא, עד 1174, הוא בילה בציד ובכתיבה בחצר הארתוקית. השער הרביעי מוקדש לסיפורי ציד ואני אספר מעט על מה שלמדתי בנושא ציד בעזרת בזים ועופות דורסים אחרים.

על בזים ובזירות

בַּזְיָירוּת (falconry) היא אומנות השימוש בבזים או בדורסי יום חזקים אחרים לציד עופות ויונקים. יש עדויות על שימוש בבזים במסופוטמיה כ- 2,000 לפנה"ס.  ציד, וציד באמצעות בזים, פרח בח'ליפויות בית אומיה ובית עבאס והוא גם אחד משעשועי החצר האהובים בארמון הארתוקי. אוסאמה אבן מונקד' פותח את סיפורי ציד כך:

"סיפרתי על מצבים של מלחמה, על קרבות, ועל סכנות שידעתי, דברים שעלו בזיכרוני והזמן במרוצתו לא השכיחם מלבי, אף שארכו ימי וזה זמן רב אני בודד וערירי, והשכחה הלא מורשת עתיקה היא מאבינו אדם הראשון עליו השלום. עכשיו אכתוב פרק  שעניינו מסעי ציד, גם ציד רגיל, גם על ידי חיות טרף. מהם שהשתתפתי בהם בשחר נעורי בשייזר … ומהם שהשתתפתי בהם בהיותי בדיארבקיר עם האמיר קַרַא אַרְסְלַאן עליו השלום… "

האהבה הגדולה לציד מודגמת דרך הסיפור על אביו שהיה השליט בשייזר ויתר על כסאו:

"אשר לציד בשייזר, זה היה עם אבי עליו השלום. הוא היה צייד נלהב, להוט אחר הציד ואחר כל העופות הדורסים ולא חסך בהוצאות למען הנאתו זו … הציד היה לו כמאמר המסורת "תנו מנוח לליבותיכם ויעלו את זכר האל" לא ראיתי מעודי צייד אמן כמוהו"

הספר איננו מדריך לציד בבזים אבל דרך הסיפורים יש הרבה מידע מעשי למשל איך הם צדו את הבזים ? "כל מה שהיה על האיש [אנשי ההר הסמוך לשייזר] לעשות הוא לבנות בית כגובהו שלו, לכסות אותו בענפים ולהסתירם בקש ובעשב ולהשאיר בו פתח; לקחת  יונה, להציב את רגליה על מוט ולקשרן ….אז רואה אותה הנץ ועט עליו ואוחז בו. כשהצייד חש בנץ הוא מושך את המוט אל הפתח ותופס ברגלי הנץ …מוריד אותו אליו ותופר את עיניו…"

יש שפע של סיפורים אבל הסיפור על אל-יחשור נץ יחיד במינו מדגים את היחסים המיוחדים שבין האצולה המוסלמית לבין הציפורים הדורסות בהן השתמשה לציד:

בין אביו של אוסאמה לבין בניו של רופֶן, שליט ארמניה נרקמה ידידות ומידי שנה היו שולחים אליו מספר ניצים או בזים. שנה אחת הגיע גוזל גדול ממדים שהיה דומה לבז ציידים אבל לא מהיר כניצים אחרים. הבזייר רַנַאאִם היה אומר: "אין בכל הניצים האלו כנץ הזה אל-יחשור, הוא לא יניח דבר שלא יצוד אותו" הם לא האמינו לו אבל במשך שלוש עשרה השנים הבאות הוא היה מלך ציפורי הציד בשייזר. אחרי סיפור עלילות הציד הוא מספר "כשנכנסו הביתה היה אבי אומר הביאו ספל מים…וזה [אל-יחשור] היה שותה ממנו כשרצה הנץ להתרחץ היה בוחש במקורו במים…ואז אבי היה מניח אותו על בול עץ גדול שהוכן במיוחד בשבילו…הנץ התמתח והתמרח בשמן עד שהתייבש אחר כך הכינו לו פרווה מקופלת, והוא היה יורד וישן עליה … וכשאבי רצה לפרוש אל דירת ההרמון היה אומר לאחד מאיתנו: "שא אותו" והנץ היה נישא על כפיים כמות שהוא, יישן על הפרווה, ואז הונח לצד מיטת אבי"

אהובתי מ. אומרת שאי אפשר לספר על ציד עם עופות דורסים בלי להפנות את קוראי לסרט על אישולפן:

נערה מונגולית צעירה שצדה באמצעות נשר זהוב. זה לפני הכול סיפור על עוצמה של אישה צעירה שהצליחה לשנות מסורות מונגוליות אבל זה גם סיפור על החיבור העמוק בין הציד לציפור הציד שלו וזה הסיבה שאין כל הפתעה במספר הבזים שחדרו לתוך מכונותיו של אל-ג'זרי.

מאת

אוטומטון של עבד השופך מים ובית ארתוק

הקדמה

זה עבד עשוי נחושת המחזיק קנקן מעוטר בציפור בידו הימנית. בכף יד שמאל הוא אוחז מגבת מראה ומסרק (שלא רואים בציור). עבד הנחושת מסייע למלך בוּודוּאְ (רחצה טקסית). זהו אחד מחמישה פרקים בספר בהם המלך מוזכר במפורש. יצאתי ללמוד מעט יותר על  המלכים הארתוקים והארמון בדיארבקיר.

אוטומטון של עבד השופך מים על ידי המלך, כתב היד מטופקפי, 1206.

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי ייצבע בכחול כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין בסיפונים, מצופים וגלגלות יוכל לדלג. בעיקרו של דבר המנגנון דומה מאד לכד האוטומטי עם מעט תוספות אופייניות לאל-ג'זרי. עיבדתי את השרטוט של אל-ג'זרי והוספתי כתוביות על מנת שיהיה יותר קל להבין את המתרחש:

שרטוט של אל-ג'זרי (עותק טופקפי) שעיבדתי והוספתי כתוביות

בתחילה משרת אנושי מסיר את כובעו של עבד הנחושת ובעזרת משפך הנמצא שם ממלא במים את המיכל נמצא בחזה העבד. בציור המיכל מלא למחצה. בתחתית המיכל יש שסתום (אדום) הניתן לסיבוב. המשרת מביא את האוטומטון למלך ומסובב את מוט ההפעלה (אפור) המוסתר ליד הצוואר. מוט ההפעלה מסובב את השסתום ונותן למים לזרום לכד. בכד יש מחיצה ממש מתחת לזרבובית. כאשר המים עולים הם יחסמו את יציאת האוויר מן הזרבובית והמוצא היחיד לאוויר הוא דרך המשרוקית שתשמיע קול. זו המשרוקית שנשכחה בכד האוטומטי. הזרבובית בצורת הדרקון היא סיפון המונע את יציאת המים עד אשר גובהם  יעבר את העיקול. הכד עם החציצה, זרבובית הסיפון ואפילו השסתום המסתובב זהים לכד האוטומטי. היד האוחזת את הכד היא קשיחה אבל היד שבה המגבת והמראה מורכבת מזרוע ואמה נפרדות עם ציר ליד המרפק וחופשית לנוע. המצוף מחובר דרך הגלגלת אל המרפק וכאשר המצוף ירד (המים יצאו) הוא ימשך את הזרוע כך שהעבד יציע את המגבת למלך.

למי היו מיועדות המכונות של אל-ג'זרי?

בפרק הראשון- שעון הטירה אל-ג'זרי כותב:

" זהו הבסיס לעבודתי, ניתן להוסיף או להסיר חלקים אינדיבידואלים על פי המקום בו יבנה [השעון]. במסגדים או מקומות פולחן ניתן להגביל אותו רק למה שנחוץ, להורות את השעות. בארמונות מלכים, מתאים יותר להוסיף תמונות ודברים אחרים."

באופן טבעי הנחתי שכל המכונות של אל-ג'זרי נועדו עבור המלך וחצרו, אחרי הכול אל-ג'זרי היה מהנדס החצר. אבל כאשר בודקים את הספר בקפדנות מתברר שהמלך מוזכר במפורש רק בחמישה פרקים, כולל הנוכחי על האוטומטון של העבד השופך מים על ידי המלך, בשניים מהפרקים הוא מופיע בשמו, המלך סלאח, הוא סלאח נסראדין מחמוד שמלך בדיארבקיר בין השנים 1200-1222. יש עוד תשעה פרקים כגון שער שישי, פרק ראשון –"דלת הארמון", או שער שני, פרק רביעי "סירה לבריכה לזמן משתה" בהם המלך לא מוזכר מפורשות, אבל מתוך התיאור והנסיבות ברור שהפריט יועד לחצר המלך. יש כשלושים וששה פרקים בהם מתוארות מכונות לכלל הציבור. איש לא יודע איפה מוקם בשעתו שעון הפיל או החליל המתמיד ויתכן והם היו בכיכרות מרכזיות, בארמון עצמו או באיזה מסגד מפואר. אני לא רוצה להיתמם ולטעון שאל-ג'זרי היה מהנדס בשרות הציבור. כל שעשה היה בוודאי בברכת השליט הארתוקי. יצאתי ללמד יותר על הארתוקים וחצרם.

המלכים הארתוקים

אל-ג'זרי שירת שלושה מלכים ארתוקים. רק אחד מהם מופיע בספר בשמו, זהו סלאח נסר אל-דין מחמוד שמלך בדיארבקיר בין השנים 1200-1222. לפניו אל-ג'זרי שירת את אחיו קטאב אל-דין סוקומן השני שמלך בשנים 1185-1200 והוא התחיל את שירותו בחצר הארתוקית אצל אביהם נור אל-דין מוחמד ב-1181. כל השלושה הם דמויות די משניות בהיסטוריה של המאות ה-12 וה-13. קרול הילנברנד (Carole Hillenbrand)  פרופסורית אמריטוס להיסטוריה מוסלמית מאוניברסיטת אדינבורו כתבה ספר: "A Muslim Principality in Crusader Times: The Early Artuqid State" וגם מספר מאמרים אבל הם מכילים בעיקר אינפורמציה מדינית- פוליטית (מי כרת ברית עם מי ומי נלחם עם מי ומתי). אני חושב שאם נותר לנו זכר מן הממלכה הארתוקית זה בעיקר בשל מפעלה התרבותי. לפני אל-ג'זרי ישב בחצר הארתוקית אוסאמה אבן מונקד' ( أسامة بن منقذ‎ )משורר, סופר ואביר מימי הביניים. הוא כתב את كتاب الاعتبار שתורגם לעברית בשם "ניסיון חיי" ע"י אלה אלמגור שגם הוסיפה מבוא והערות. זה ספר נפלא לכל מי שמעוניין בתקפה וגם המבוא וההערות ממש מרתקים. כשלושים שנה אחרי מותו של אל-ג'זרי לבקשת המלך הארתוקי כתב אל-ג'ובארי( الجوبري)את المختار في كشف الأسرار  שפירושו הוא "מבחר גילוי הסודות"  שתורגם לאנגלית בשם The book of charlatans והוא אנציקלופדיה של הטריקים והשיטות והאמצעים של סופים מזויפים שחושף את רמאויות האלכימיה, הקסמים והלהטוטים. לזה נוספת השפה ארכיטקטונית חדשה במסגדים הארתוקים המוסברת בעבודת המאסטר של שרון טלמור סול והטענה של Rachel Ward  שזיהתה סדנה להעתקת כתבי יד בחצר הארתוקית. מה קרה שם שאפשר את הפריחה התרבותית הזו?

זה בוודאי לא הגודל. התואר "מלך" הוא אולי מעט מופרז, זוהי המפה של טורקיה במאה ה-12:

מפה של הנסיכות הארתוקית ב1200. ויקיפדיה.

הארתוקים כפי שניתן לראות הם נסיכות זעירה. מרבית שטחה של טורקיה של היום עדיין נשלט על ידי האימפריה הביזנטית וע"י הסולטנות של רום. האחרונה היא מה שנותר מן האימפריה הסלג'וקית שבשיאה השתרעה מהודו ועד אנטיוכיה ומחצי האי ערב ועד אזרבייג'ן והכילה בתוכה את רוב הטריטוריות המוסלמיות שבאסיה. במאה ה-12 אנחנו כבר אחרי תקופת הזוהר של הסלג'וקים וזה מה שמאפשר את קיום נסיכויות קטנות וביניהן הנסיכות הארתוקית.

זה לא רק קוטנה של הטריטוריה. צלאח א-דין ,הסולטן של סוריה ומצרים, מייסד השושלת האיובית היושב בקהיר עבר בדיארבקיר בסערה ב- 1183 ומאז הארתוקים שולטים בחסדו. מעניין לציין שבכתובת על הקיר הדרומי של הארמון בדיארבקיר מופיע اَلملك الله واحدي שפירושו אללה הוא השליט ולידה ציור של טרֶבּוּשֶה (Trebuchet). הטרֶבּוּשֶה הוא כלי מצור ששימש בימי הביניים ליידוי קליעים גדולים לעבר חומות עיר נצורה. במחצית השנייה של המאה ה-12 הטרבושה עברה שיפורים גדולים והיא מככבת במדריך הצבאי שנכתב עבור צלאח-א דין. הציור של טרבושה על החומות בדיארבקיר הוא למיטב ידיעתי מקרה יחיד. ניתן לפרש אותו כחותמת איכות משהו בסגנון "החומה הזו תשרוד גם מטח של טרבושה" וייתכן שזו תזכורת למצור הקצר והכיבוש של צלאח-א-דין מלשון "זכרו את המצור שלי כולל הטרבושה הנורא שהבאתי על ראשכם" ואולי יש לזה סיבה אחרת?

תמונה של הטרבושה על הקיר הדרומי של המצודה בדיארבקיר, צילם לורנצו קון, 2008.

האינפורמציה ההיסטורית על השליטים הארתוקים לא עוזרת לי להבין את הספר או לחשוב עליו. יש משהו מאד אופטימי ואולי אפילו מופלא איך נסיכות זעירה שכזו ייצרה מטען הנדסי תרבותי שהוא "בלתי אפשרי להפריז בחשיבות עבודתו של אל-ג'זרי בהיסטוריה של הנדסה. עד היום, אין בכל המרחב התרבותי אף מסמך אחר המספק שפע כזה של דוגמאות והוראות לעיצוב, ייצור והרכבה של מכונות …" מתוך ההקדמה של דונלד היל.

לקינוח שתי תמונות של הארמון בדיארבקיר. זה מבט מחומות העיר אל העמק בו זורם נהר הטיגריס שאנחנו קוראים לו חידקל. אנחנו הלכנו בעקבות השם האכדי הקדום אדקלם בעוד שמרבית השפות בעולם הלכו בעקבות השם הפרסי: טִגְרָה:

צילום של עמק הטיגריס הנשקף מן הארמון

תמונה של המגדל שנקרא אוּלוּ בֶדֶן. הוא נבנה ב-1208, שנתיים אחרי מות אל-ג'זרי בגיל 70.

ציפור הטרף הדו-ראשית, החיות המכונפות והקליגרפיה הכופית המוקפדת כן מהדהדים לי את הספר. הציפור הדו ראשית מופיעה גם על מטבע דירהם שטבע נסר אל-דין מחמוד(המלך של אל-ג'זרי):

מטבע של דירהם, שנת 1218, מטבעה בהיסן-כאיפה, מקום מושבם של הארתוקים לפני דיארבקיר.

יש הטוענים שהנשר הדו ראשי הוא סמל ביזנטיני ומצביע על עין אחת לרומא ואחת לקונסטנטינופול אבל הנשר הדו ראשי מסמל עוצמה ושליטה החל מימי החיתים ויש לו אינספור מופעים לפני ואחרי ביזנטיון. האם המגדל, המטבע והנוף מסייעים לכם לראות את אל-ג'זרי במלאכתו? אתם תחליטו.

מאת

הברמן המכני, קוקטיילים ורודיאו

הקדמה

קוֹקְטֵייל (בעברית: מִמְזָג) הוא משקה המוכן על ידי ערבוב של משקה אלכוהולי עם משקה אלכוהולי אחר או משקה קל המכונה "מיקסר". ויקיפדיה חושבת (חושב?) שההיסטוריה של קוקטיילים מתחילה ב-1806 אבל קוראי יופתעו לדעת שאל-ג'זרי חשב על זה כבר במאה ה-12. בורר המשקאות הוא אדם הרוכב על פרה אשר למיטב ידיעתי לא שמשה בשום תרבות  לרכיבה. החריג הקרוב ביותר היא רכיבת פרים ברודיאו שנראים לי מאד לא מרוצים מן הרעיון. הפוסט הזה הוא מפגש קצת מוזר של כל השלושה. נצא לדרך.

בורר המשקאות, עותק מ-1315, סוריה. אייר עבד אל-לטיף.

איך זה עובד?

הסבר ההנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין בפטנטים של הכנסת והוצאת  יין מכד, יוכל לדלג.

אל-ג'זרי לקח כד ברונזה גדול והלחים אליו פרה מברונזה יצוקה. במרכז הפרה יש דסקה עגולה ועליה יושב אדם וזרועו מושטת קדימה. את הדיסקה לא רואים בציור של אל-ג'זרי אבל היא מתחת לאדם וידו המושטת. הכד מחולק לחמישה מיכלים. במיכל הראשון יש יין מבושם, במיכל השני יש יין ורוד (רוזה). מעניין שבערבית קוראים לו مورّد (מוָרֶ֓ד) שפירושו פרחוני. במיכל השלישי יש יין צהוב? אני מנחש שהוא התכוון למה שאנחנו קוראים היום יין לבן  אבל לא מצאתי לזה כל תימוכין. בחלק הרביעי יש יין אדום ובחמישי מים. על הדסקה יש סימון לכל אחד מן המשקאות:

תמונת הדיסקה, עותק טופקפי, 1206 עם תרגום שלי.

הרוכב הוא פקק משוכלל. ניתן לסובב אותו כך שיצביע על כל אחד מן המשקאות כדי לקבל את היין שבחרת או לייצר ערבובים מערבובים שונים. אל-ג'זרי מציע כמה אפשרויות.

השרטוט הבא עוזר להבין איך זה עובד. זהו  שילוב של שני שרטוטים שונים של מתרגם ומבאר הספר דונלד היל עם שרטוט של אל-ג'זרי שעליהם הוספתי כתוביות:

שרטוט משולב של מתרגם ומבאר הספר עם שרטוט של אל-ג'זרי וכתוביות שלי.

בשלב הראשון מרימים את המכסה ומוזגים יין ארומטי. היין יגיע רק לתא המתאים וימלא אותו. הוא לא יגיע לאף תא אחר (אולי חוץ מכמות זניחה לגמרי) משום שהדרך עוברת דרך צינורות שפתחם גבוה יותר. כשהתא מלא המצוף הנמצא בכלוב יעלה, ידחוף את הפקק למעלה ויחסום את התא. מטרת הכלוב היא להשאיר את המצוף במקומו ולהבטיח רק תנועה אנכית כך כשהוא עולה הוא דוחף את האטם וחוסם את המיכל. הוספתי את השרטוט המפורט של אל-ג'זרי איך לבנות את כלוב המצוף. 

בשלב הבא ממלאים יין רוזה. היין ילך ויצטבר מעל המחיצה עד שיעבור את גובה הצינור של הרוזה ואז הוא יזרום לתא הנכון. מאחר וזה נמוך מן העיקום שבסיפון ומצינור המים שבתמונה ומצינור של היין הלבן, שלא מופיע כאן, כל התאים האלו נותרים ריקים. רק כאשר מיכל הרוזה יהיה מלא, פקק המצוף יאטום את המיכל.

באותו הגיון בדיוק ממשיכים למלא מיכל אחרי מיכל. לכל אחד מן המיכלים יש צינור ניקוז בצנרת החיבור היוצאת החוצה אל פי הפרה. כאשר מסובבים את הבורר לאחת משש הנקודות, הצינור בגובה המתאים מתחבר והיין שנבחר נמזג.   

קוקטייל

קוֹקְטֵייל (cocktail) הוא כאמור משקה המוכן על ידי ערבוב של משקה אלכוהולי עם משקה אלכוהולי אחר או משקה קל. אל-ג'זרי מציע לערבב את כל ארבעת היינות, או לערבב יין עם מים מחצית במחצית, או שליש יין ושני שלישים מים. אני חושב שזה לגמרי עונה להגדרה של קוקטייל. יש ים של עדויות על ערבוב של משקאות אלכוהוליים לאורך ההיסטוריה אבל הפעם הראשונה בה מוזכר קוקטייל בשמו המפורש זה ב- 1806 במגזין האמריקאי The Balance and Columbian Repository שם נכתב : "קוקטייל הוא משקה מעורר המורכב ממשקאות חריפים מכל סוג, סוכר, מים וביטר (משקה אלכוהולי עם תוספות מן הצומח)" מצאתי אפילו תמונה במוזיאון הקוקטיילים האמריקאי שבניו-אורלינס (יש כזה מוזיאון, זו לא המצאה שלי. יש לו אפילו תכנית חינוכית?):

העיתון בו נטבע המונח קוקטייל לראשונה

השאלה היותר מעניינת היא מאיפה צמח השם הקצת מוזר הזה cocktail = זנב תרנגול

יש טענה כי באנגליה במאה ה-18 היו נוהגים לחגוג את ניצחונו של תרנגול בקרב תרנגולים בשתיית משקה שהוכן ממספר מרכיבים זהה למספר הנוצות שנותרו בזנבו. גרסה אחרת טוענת כי בשנת 1779 גנבה בטסי פלניגן, בעלת פונדק בניו יורק, את תרנגוליו של שכנה להכנת ארוחה מפוארת ואת כוסות המשקה קישטה בזנבותיהם. ייתכן שהחיבור לתרנגולים הוא רק פונטי. שתי אפשרויות הן: קוקטייל נגזר מהמונח הצרפתי לגביע ביצה. coquetel  ע"פ סיפור זה אנטואן אמדי פישו (Antoine Amedie Peychaud) ערבב ביטר(bitter) של פישו בגביע ביצה. בהתחלה כתרופה לבעיות קיבה ובהמשך כמשקה. הלקוחות לקחו את coquetel הצרפתי והמירו אותו ל cocktail. גרסה רביעית היא שזהו שמה של נסיכה מקסיקנית שנקראה קוחיטל (Xochitl) על שם אלה אצטקית. במעט החומר שיש על מיתולוגיה אצטקית בעברית מצאתי רק קואטליקיו הנחשבת לאלת האדמה ואם האלים, החיים והמוות. ייתכן שזו שאלה של "תעתיק" ויתכן שמדובר באלה אחרת. כך או כך ע"פ הטענה הכינה הנסיכה משקה לרגל הסכם שביתת נשק שנחתם בין מקסיקו לארצות הברית במאה ה-18  ו-cocktail הוא שיבוש של שמה. יש עוד שפע סיפורים אחרים. ריבוי הסיפורים והצבעוניות שלהם גורמת לי לחשוב שהם הומצאו בערב שתיית קוקטיילים סוער מידי ולפקפק בכולם גם יחד.

מעניין אולי לדעת שהמיתוס שקוקטיילים, או בכלל ערבוב בין משקאות שונים (נניח שתיית בירה עם שוט של וודקה מידי פעם) הוא הסיבה לשכרות מוגזמת, או לפחות לכאב ראש מופרז בבוקר למחרת הוא פשוט שטויות. בפועל שכרות וחמרמורת (hangover), נגרמים מסך האלכוהול ששותים ואין שום משמעות לערבוב או  לסדר המשקאות שנשתו.

רודיאו

אל-ג'זרי לא מסביר מדוע בחר ברוכב על פרה  לבורר המשקאות. למיטב ידיעתי אין שום תרבות שבה אנשים רוכבים על פרות, יש שוורים לצרכי משאות או טחנות קמח ויש את הציורים המינואים הנפלאים המתארים אקרובטיקה על פרים. אנחנו חושבים שזה היה חלק מרכזי בפולחן המינואי אבל להבנתי יודעים באמת מעט מאד:

פרסקו מן הארמון בקנוסוס

הדבר הכי קרוב לרכיבה על פרות זהו רודיאו (Rodeo) ספורט פופולרי שמקורו בספרד ובמקסיקו, משם התפשט לארצות הברית ולמקומות נוספים. במהלך הרודיאו רוכב קאובוי על פר פראי, ומטרתו היא להחזיק מעמד על גבו שמונה שניות כאשר יד אחת מחזיקה בחבל הקשור סביב צווארו של בעל החיים ויד אחת באוויר. ראיתי את זה רק בסרטים וזה דרך די בטוחה לסיים חבול ולפעמים רע מזה. זה בוודאי לא מסביר למה בחר אל-ג'זרי ברוכב כבורר היינות?

קוקטיילים הם משקאות יחסית מתוחכמים והרודיאו, לפחות בדמיוני, הוא הרבה יותר עממי.  הופתעתי לגלות שיש לא מעט קוקטיילים של רודיאו למשל:

רנו רודאו קוקטייל

לוקחים שתי אונקיות (כל אונקיה זה בערך 30 גרם) של רנו (עיר בנבדה, ארה"ב) רודיאו לגסי וודקה של , מיץ מלימון אחד, אונקיה אחת של טריפל סק (ליקר בטעם תפוז) חמש אונקיות של לימונצ'לו (ליקר איטלקי מקליפות לימונים) ומעט סירופ למתיקות. שמים את כל המרכיבים במערבל משקאות ומערבלים במרץ. נרים כוס לחיי אל-ג'זרי, רוכבי הרודיאו האמיצים וקוקטיילים משובחים, לחיים!

מאת

כד וּדוּאְ אוטומטי או טעויות של מהנדס

הקדמה

את הפרק הזה פותח אל-ג'זרי במשאלה של המלך סאלח, הוא המלך סאלח נסר אל-דין מחמוד, המלך הארתוקידי השלישי אותו שירת אל-ג'זרי, שמבקש כד ווּדוּאְ לרחצת הטהרה בלי שמשרת או נערה משרתת (הפרוט הזה מופיע בטקסט המקורי, ולפחות לי, נראה מוזר) ישפכו את המים על ידיו. אל-ג'זרי נענה לאתגר והכין כד "אוטומטי":

תמונת הכד, כתב היד מטופקפי, 1206

משרת מביא את הכד ומניח אותו על הדום, זהו כד נאה וגדול יחסית. הברווז בקצה הזרבובית משמיע שריקה ואז יוצאים המים ומאפשרים את רחצת ההיטהרות. יש לא מעט מערכות שורקות אצל אל-ג'זרי אבל בכד הזה אין כל הסבר למנגנון השריקה שככל הנראה נשכח. זה גרם לי לבדוק את הטעויות שנפלו בספר וגם לחשוב על הגהות ועריכה.

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי, המאוד מינימלי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין בסיפונים  יוכל לדלג. השרטוט המודרני של דונלד היל, שעיבדתי והוספתי כתוביות, עוזר מאד להבין את המתרחש:

שרטוט מעובד של דונלד היל, מתרגם ומבאר הספר.

הכד מחולק לשני תאים אופקית, חלק תחתון מהתחתית ועד לחציצה (בכתום בשרטוט של אל-ג'זארי למעלה) וחלק עליון מן החציצה ועד לצוואר הכד. זרבובית הכד, מעוצבת בצורת צוואר ברווז, היא סיפון שקצהו כמעט נוגע בחציצה. סיפון הוא צינור הגורם לנוזל לזרום במעלה הצינור על ידי שימוש נבון בכוח המשיכה. כתבתי לא מעט על סיפונים, למשל כאן. בסיפונים הלחץ האטמוספרי דוחף את הנוזל במעלה הצינור בתנאי שהצינור המחבר מולא ראשונית במים. בהתחלה המשרת ממלא מים בכד עד שהמצוף מתחיל לעלות. זה עדיין נמוך מן העיקול שבצוואר הברווז ובהתאמה לא יצאו מים מן הזרבובית. גם המכסה מחולק לשניים והחלק העליון מופרד מן התחתון בעזרת פקק הניתן לסיבוב. המשרת ממלא מים בחלקו העליון של המכסה, מניח את הכד על ההדום ומסובב את הפקק. הפקק כולל צינור מחבר וכאשר מסובבים אותו הוא מאפשר למים שבמכסה לרדת למטה אל מיכל ההטיה אשר יתהפך כאשר המים ימלאו אותו. המים יעברו את גובה הסיפון העליון וירדו למטה מה שיפעיל את סיפון צוואר הברווז וישטוף את ידי המלך. אל-ג'זרי כותב שהכד ישרוק על מנת להודיע למלך שהרחצה מתחילה אבל אין בטקסט או בשרטוטים כל זכר למשרוקית. כדאי להגיד שאל-ג'זרי הרבה להשתמש במשרוקיות המופעלות על אוויר דחוס ולמהנדס אינטליגנטי אין קושי ליישם אותן גם כאן.

על טעויות והגהות

המשרוקית הנעלמת היא לא הטעות היחידה שנפלה בספר. למשל בשעון הפיל אל-ג'זרי כותב ששתי השרשראות המושכות את המצוף כלפי מעלה מחוברות לאותה טבעת. זה בברור לא נכון משום שכל שרשרת מחוברת לדרקון אחר. יש מן הסתם טעויות נוספות ואני רק בראשית לימודי הערבית ולא יכול לאתר טעויות בכתיבה או בתחביר.

זה מעסיק אותי כי כאשר אני מתרגם את הפוסטים שלי לאנגלית אני מוצא תמיד שגיאות, חלקן שגיאות הקלדה מינוריות, חלקן שגיאות של ממש. לפעמים נראה לי שטעויות (הקלדה, הגהה ומהות) זה כמו גרביים, מה שאתה לא עושה תמיד יש בכביסה גרביים עגונות (ללא בן זוג ואני יודע שגרב זה זכר) ובניגוד לעצות הרבות באינטרנט בני זוגם לא מסתתרים בתוך ציפיות, מאחורי מכונת הכביסה אלא פשוט נעלמו לנצח. למרות ההגהה, המאמצים והרצון הטוב משתרבבות תמיד כמה שגיאות בודדות לתוך הטקסט. אהובתי מ. העירה לי שהאנלוגיה לא מתאימה, הגרביים נעלמות והשגיאות נותרות. אני חושב שבראשי הן קשורות בגלל ההפרה החצופה של חוק שימור החומר. החוק קובע שמסה במערכת סגורה אינה יכולה להופיע או להיעלם, אם כי היא יכולה לשנות צורה. הגרביים בהחלט נעלמים וגם השגיאות מופיעות.

אני יודע שיש אנשים שמצטיינים בהגהה או בעריכה, אני חושב שנדרש סט תכונות אחר לגמרי מאשר של מהנדס. מובן מאליו שעורך טוב שיודע את השפה על בוריה וגם בקיא בתכנים יכול לראות מה בהיר ומה לא, ולשאול שאלות שעוזרות לחשוף שגיאות. רוב המהנדסים חסרים ידע שפתי ומורגלים בבהירות מתמטית ולא לשונית. העורך והמגיה, מטבע הדברים, הם קוראים מאוד מיומנים, ולעתים גם כותבים בזכות עצמם. יש בוודאי מהנדסים שקוראים ספרות אם כי מניסיוני לא רבים. התכונות הנוספות הנדרשות למגיה או לעורך פחות מובנות לי, ואני גם לא יודע איך לומדים אותן. צריך עין מצוינת לשגיאות. אני קורא מאד מהר, הרבה בגלל היכולת להתמקד בעיקר. אני לא בדיוק מרפרף אבל אני נוטה ל"תקן" שגיאות בטקסט ולכן להתעלם מהם. אני חושב שגם נחוצה סבלנות בקריאה שרואה את הנוסח הקיים יחד עם ניסוחים אלטרנטיביים. זה במידה רבה הפוך מן החינוך של מהנדס שדוחף לקריאה תכליתית ומיצוי המשמעות. כל טקסט טוב זקוק לעורך מחויב ולמגיה דקדקן. אני בוודאי לא זה ולא זה, ואני בספק אם היו כאלה בדיארבקיר. אם כך לא צריך להתפלא על השגיאות שנותרו בספר, אלא להסיר את הכובע משום שהן כה מעטות.

מאת

שעון הסירה, נחש או דרקון?

הקדמה

שעון הסירה הוא גרסה פשוטה יותר של שעון הפיל. יש בו כתבן המורה את הדקות החולפות ודרקון יחיד (שניים בשעון הפיל) המסתובב על צירו פעם בחצי שעה. הוא נראה כמו סקיצה מוקדמת לשעון הפיל או גרסה פשוטה יותר למתחילים. אולי בשל כך איש לא כתב עליו, או לכל הפחות אני לא מצאתי דבר, גם לא שחזורים או אנימציות בניגוד לשפע שיש לשעון הפיל. הדרקון מופיע כאן ביתר פרוט וגם זכה לתמונה משלו אבל בטקסט אל ג'זרי מתייחס אליו כאל נחש (בתרגום לאנגלית  serpent ) רק עם רגליים וכנפיים. זה גרם לי לחשוב על הנחש התנ"כי וסיפור עץ הדעת. הפוסט הזה מוקדש לנחש – דרקון ובהזדמנות זו גם כתבתי על תהליך האיזון המאפשר לדרקון לצאת לסיבוב מפואר ולחזור למקומו.

שעון הסירה, כתב היד מטופקאפי, 1206

 

איך הוא עושה סלטה ונוחת על רגליו?

ההסבר ההנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין במומנט כוח (torque) או במצופים שוקעים יוכל לדלג. בלב שעון הסירה, כמו בשעון הפיל, יש מצוף שוקע (submersible float). זהו מצוף שנקבו בו חור כך שהמים חודרים למצוף וגורמים לו לשקוע בחלוף זמן נקוב. בתום חצי שעה הוא יתמלא במים ויתחיל לשקוע במהירות וישחרר כדור אשר ייפול אל לועו הפעור של הדרקון:

זהו השרטוט של אל-ג'זרי מעותק טופקאפי, הטיתי את הדרקון כך שהוא נמצא במהלך הסיבוב, הוספתי את משקולת העופרת בזנבו ואת הכדור.

הדרקון עשוי מלוח פליז דק אשר גולגל לצינור הולחם ורוּקַע (hammered) לצורת הדרקון. הממדים אינם מאד מפורטים אבל הטבעת הנוצרת מגוף הדרקון היא בקוטר של 4 אצבעות או 8 ס"מ. ראש הדרקון מרוקע בנפרד ומולחם בהלחמת עופרת. רגליו של הדרקון אוחזות בציר הסיבוב והוא חופשי להסתובב. הכדור שהוספתי לא מופיע בציור המקורי אבל נמצא בטקסט ומשקלו 30 דירהם (درهم)  כמעט 100 גרם. כאשר הוא נופל ללוע הדרקון הוא מפעיל מומנט כוח הגורם לסיבוב. מומנט כוח זה מכפלת וקטורית (אפשר להעמיק כאן) של הכוח F הוא משקל הכדור והראש במרחק  ממרכז הסיבוב, או ברישום מתמטי:

 

חלק מן התלמידים שלימדתי פיזיקה במהלך השנים מתקשים עם מכפלות וקטוריות ומומנטים. אבל כל אחד מאיתנו יודע באופן אינטואיטיבי שקל יותר לפתוח דלת קרוב לידית מאשר קרוב למשקוף ( מומנט גדול יותר). לחלופין כאשר אנחנו מתקשים לשחרר את האומים מגלגל המכונית שהתפנצ'ר אנחנו משתמשים בהארכה של מפתח האומים מאותה הסיבה – מומנט יותר גדול.

כאשר הדרקון יהיה עם הראש כלפי מטה הכדור ייפול ומשקולת העופרת הנמצאת בזנבו תפעיל מומנט בכיוון ההפוך ותחזיר את הדרקון למקומו הראשוני.

אהובתי מ. אמרה, כשמעה את הסברי, שהדרקון דומה לנחוּם תָּקוּם והיא כמובן צודקת. הוא סוג של צעצוע, שכאשר מטים אותו על צידו הוא מתרומם מאליו.

"נחום תקום, שרטוט מויקיפדיה

חלקו התחתון של הצעצוע עשוי חומר בעל משקל סגולי גבוה כגון מתכת, ולכן מרכז המסה נמוך באופן יחסי לגובהו של הצעצוע ממש כמו משקולת העופרת בתחתית הדרקון. הכדור הכבד הנופל לפי הדרקון מתפקד כמו האצבע המטה את הצעצוע על צידו ובשני המקרים מרכז המסה הנמוך גורם למומנט כוח בכיוון שיחזיר את הצעצוע, או הדרקון, חזרה למצב עמידה.

מעניין לציין שאל-ג'זרי קורא לעופרת- עופרת שחורה (الرصاص اسود ) משום שבתקופתו קראו לבדיל "עופרת לבנה". אולי בהמשך אכתוב יותר על המטלורגיה בתקופתו.

נחש או דרקון ?

נחשים (שם מדעי: Serpentes) היא תת-סדרה של זוחלים המאופיינת בהיעדר גפיים. הנחש של אל-ג'זרי הוא בעל רגליים וכנפיים מה שהופך אותו ליצור אגדי או לדרקון. דרקונים אינם קיימים (סליחה אם פגעתי בחובבי הדרקונים) ובהתאמה אין להם הגדרה ביולוגית קשיחה אבל דרקון הוא יצור אגדי בעל מאפיינים של זוחל ענק, הרגלים והכנפיים משתנים מאד בין המיתולוגיות השונות. יש לו יכולות על-טבעיות מגוונות. אנחנו יותר ערים לדרקונים מערביים נושפי אש אבל הדרקון הפיליפיני בָּאקוּנָוָואה בולע את הירח והדרקון הווייטנאמי שולט במזג האוויר. אפשר לטעון שדמות הדרקון הושפעה מנחשים שונים, בייחוד קוברות יורקות, עטלפים, (בעיקר הכנפיים) לטאות ענק ובעידן המודרני גם דינוזאורים נכחדים. בויקיפדיה של שעון הפיל מופיע הציטוט הנפלא הבא, בשמו של אל-ג'זרי ומראה לכאורה את הרב-תרבותיות שלו.

"הפיל מייצג את התרבויות ההודית והאפריקנית, שני הדרקונים את התרבות הסינית, הפניקס את התרבות הפרסית, עבודת המים את התרבות היוונית והטורבן את התרבות המוסלמית."

אל-ג'זרי לא כתב את השורות האלו וזה מדהים ומשעשע איך טעויות כאלו נשמרות באנציקלופדיה המבוססת על עריכת עמיתים אבל לא מתחשק לי לתקן. בניגוד לדמותו המאיימת של הדרקון במיתולוגיה המערבית, הדרקון הסיני הוא סמל של עוצמה, שלמות, וחוכמה. הדרקון הסיני מתואר לרוב כיצור לטאי בעל גוף ארוך ונחשי, ללא גפיים או עם זוג רגליים קטנות, ללא כנפיים, ועם גדילים דמויי שפם בקצה חרטומו. כך שהדרקון של אל-ג'זרי הוא לא מאד סיני. לעומת זאת יש לנו בבית מהדורת פקסימיליה של "הגדת סרייבו". זו הגדה של פסח שנכתבה ככל הנראה בברצלונה בסביבות 1350 ונחשבת להגדה העתיקה ביותר שנשמרה עד היום. ההגדה מוצגת במוזיאון הלאומי של בוסניה שבסרייבו  ומכאן שמה. במפתיע ההגדה גדושה בדרקונים. בנוסף בסוף המאה ה-19 בפריס הודפס ספר קטן שנקרא  Ernest Guillot – L'ornementation des manuscrits au Moyen-âge  וכולל איורים מכתבי יד בימי הביניים. הדרקונים בכל השלושה דומים להפליא, אותו מבנה כללי לטאי, אותו ראש של חיה לא לגמרי מוגדרת ואותן כנפיים ורגליים קטנות. אלמלא הייתי כל כך מוגבל על ידי הרציונאליות שלי הייתי משוכנע ששלושת המאיירים בקרו בגן החיות ורשמו את הדרקון שנמצא לא רחוק מחדר הזוחלים:

בצד ימין דרקונים מהגדת סרייבו, במרכזו הדרקון משעון הסירה ומשמאל הדרקון מ L'ornementation des manuscrits au Moyen-âge

 

מעניין שהקרבה בן נחש לדרקון הגיע לתלמוד הבבלי שם כתוב:

"אמר ליה: אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון?"

מסכת גיטין נ"ו עמוד ב':

ודי ברור שמדובר על נחש.

כל הדיון הזה על נחשים עם רגלים החזיר אותי לסיפור התנ"כי על עץ הדעת, בראשית ב-ג.

אדם וחווה היו בגן עדן, שם "כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע" אלוהים אישר לאדם וחווה ליהנות מפרי הגן למעט עץ הדעת, כִּי, "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת. וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" פיתה את חווה בטענה: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע." ועל שום כך הנחש איבד את רגליו וגם הסתבך איתנו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיך.   וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ:  הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב."  הכנפיים הם מסיפור אחר אבל האם אל-ג'זרי הכיר את הסיפור על הנחש הקדמוני עם הרגלים?

לפני שנים ביקרתי במוזיאון טופקאפי באיסטנבול וליד אחת מן החרבות הייתה תמצית סיפור העקדה. מסתבר שישמעאל הוא הקורבן והגיבור של סיפור העקדה המוסלמי. בהתחלה חשבתי שחל בלבול אבל זוהי כמובן רק הבורות שלי. עיד אל-אד'חא", חג הקורבן, הוא אחד משני החגים החשובים למוסלמים. הקורבן שחוגגים הוא הקורבן שאבראהים (אברהם) אבינו, התבקש על ידי האל להקריב את בנו אסמאעיל (ישמעאל). שם הבן לא מפורש בקוראן אבל הדעה המקובלת בקרב הפרשנים היא שישמעל היה הקורבן המיועד. בעיני שני הסיפורים מחרידים במידה שווה וכבר כילד אני זוכר את ההתנגדות הפנימית הקשה שלי. כמו סיפור העקדה גם סיפור גן העדן בקוראן שונה לגמרי בגלגולו המוסלמי:

" הוי אדם, שכון בגן עדן, אתה ואשתך, ואכלו מכל אשר תרצו, אך אל לכם לקרב אל העץ הזה פן תהיו בבני העוולה. השטן לחש להם למען יראו את מערומיהם אשר נסתרו מהם ואמר רק לבל תהיו מלאכים אסר ריבונכם  את העץ הזה על שניכם או תחיו לעולם"

הקוראן סורה 7 ממרום החומה, תרגום אורי רובין.

בקוראן אין עץ דעת כלל. העץ היחיד שמוזכר בגן עדן בשמו עץ החיים ( شجرة الخلود Shajarat al-Kholoud ) . המסית והמדיח אינו הנחש כי אם השטן בעצמו והוא מפתה בחיי נצח. בסורת הפרה מופיע איבליס שהוא שם נוסף של השטן באסלאם (إبليس). גם הנשים שהן הנאשמות העיקריות ביהדות ובנצרות יצאו כאן נקיות מכל עוון. בקיצור סביר מאד שאל-ג'זרי לא הכיר את הנחש מסיפור הבריאה אלא רק את הגרסה המוסלמית ומקורן של הרגליים והכנפיים מי ידע?