שעון המים של הכתבן

הקדמה

אל ג'זארי עצמו כתב הקדמה לפרק זה, ואין לי אלא להביא את דבריו:

"המלך סלח אבו אל-פת' מחמוד שאלוהים ישמור על האיסלם ויאריך את ימיו, הציע שאכין מכשיר ללא שרשראות, מאזניים או כדורים, שלא יהיה חשוף לשינויים מהירים או שחיקה ואפשר יהיה לקרוא ממנו את השעות החולפות ואת חלקי השעות בנוחות. המכשיר יהיה נחמד למראה ומתאים למסעות או למגורי קבע. חשבתי על הצעתו ובניתי את זה."

"זה" הוא שעון הכתבן (באנגלית  scribe, בערבית ورّاق ) תכנון השעון דרש שני מרכיבים חישובים:

  • פני השעון מאפשרים את מדידת השעות הסולאריות.
  • השיפוע של רדיוס הכד דורש הבנה במכניקה של זורמים.

הפרק הזה עמוס במתמטיקה והחלקים ה"כחולים" (קטעים הנדסיים או מתמטיים צבועים בכחול) בו רבים מן הרגיל. מקווה שתצלחו אותם בשלום.

Category 1 chapter 5 Fig 62 p 73

שעון המים של הכתבן, כנראה כתב יד מקהיר שהתפזר, 1354

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין בגלגלות או במשקולת איזון יוכל לדלג. זהו שרטוט של המנגנון  עם כתוביות שלי:

mechanism_2

מנגנון הכד של הכתבן

זהו כד מנחושת המחולק לשניים, מיכל תחתון וחלק עליון בינהם יש צינור צר. ממלאים בתחילת היום את הכד(החלק העליון) במים, המצוף יהיה בשיא גובהו והעט של הכתבן מצביעה על שעת הזריחה. במהלך היום המים ירדו אט אט למיכל התחתון דרך הצינור הצר כתוצאה המצוף ירד. המצוף מחובר דרך הגלגלת המשנית לגלגלת המרכזית והוא מאוזן בעזרת המשקולת.  כאשר המצוף ירד, המשקל המאזן יעלה והגלגלת ההמרכזית תסתובב באופן מתאים ואיתה הכתבן ועטו. כמות המים מספיקה לארבע עשרה וחצי שעות עבור היום הארוך בשנה. בשקיעה מחזירים את המים מן המיכל התחתון אל הכד והתהליך חוזר על עצמו. אפשר לראות כאן סרט קצר על השעון:

שתי סוגיות הנדסיות ראויות להרחבה:

  • פני השעון והאורך המשתנה של היום.
  • איך אל ג'זארי מצא פתרון מעשי למשוואת ברנולי שלא הכיר או הבין?

פני השעון והאורך המשתנה של היום

בקיץ הימים ארוכים והלילות קצרים, ובחורף להפך. אנחנו מזיזים את השעון שעה אחת קדימה בתחילת הקיץ ("שעון קיץ"), ובסיומה מכוונים בחזרה שעה אחת אחורה. רעיון הקדמת היום והתאמתו לשעות התאורה מיוחס לבנג'מין פרנקלין והנימוק הוא לרוב חיסכון באנרגיה אבל יש טענה כי שעון הקיץ משפר את איכות השינה, כיוון שהוא מאפשר שינה ממושכת יותר בשעות החשכה שבהן השינה עמוקה יותר ויש גם קשר בין אור לבין מצב הרוח. גם אל- גזארי התלבט בקשר בין אורך היום לבין השעון. זהו צילום מסך מסרטון youtube שלמעלה. הוספתי מעט כתוביות.

clock face he

פני השעון, צילום מסך עם כתוביות מן הסרט של Technology and Science in Islam

פני השעון מחולקים לשמונה עשרה רצועות וכל רצועה מתחלקת לשתים עשרה שעות סולאריות. הרצועה הראשונה מכסה 3600, היא מיועדת לעשרה הימים החל מן ה-21 ביוני (היום הארוך בשנה). השעה הסולרית תהיה 300 אבל בדיארבקיר יש כ-14.5 שעות אור ולכן השעה הסולארית תהיה ארוכה ב-12 דקות מן השעה הקבועה שאנחנו מכירים.

הרצועה השמונה עשרה (הפנימית ביותר) מיועדת לעשרת הימים האחרונים של דצמבר. יש בדיארבקיר רק 9.5 שעות אור ולכן הרצועה קוצרה ל :

9.5/14.5*360=2360

כל שעה תהיה מעט פחות מ200 וכל שעה תהיה בקרוב 46 דקות!

הרעיון של שעות סולאריות נראה במאה ה-21 מאד מוזר ומסבך הכל. רק חסר למתכנתים שהיו נאלצים לעבוד בתזמונים שמשתנים עם לוח השנה. הזמן נשען מאז ומעולם על תנועת גרמי השמים. השנים נספרו ע"פ השמש או הירח והיממה, השעה, הדקות והשניות נגזרו כולן מן השעון השמימי. למעשה עד 1967 השנייה היתה מוגדרת  כ- 1/86,400 מיממה שמשית ממוצעת. רק עם פיתוח השעון האטומי ניתקנו את החיבור של הזמן לתנועת הכוכבים והגדרנו שנייה כ-9,192,631,770 מחזורי מעבר בין שתי רמת אנרגיה של אטום צסיום. למרות שזה שינוי שמעניין רק מדענים ספורים בעצם הפכנו את הזמן על ראשו, בעבר השנייה היתה מוגדרת ע"פ היממה השמשית, עכשיו כל יחידות הזמן; דקה,שעה, יממה וכו נשענות על ההגדרה של שנייה. מוזר עוד יותר אבל השעונים האטומים והדיוק המופרך שלהם הם חלק מן היום יום שלנו ואי אפשר להשתמש בwaze או בכל תכנת ניווט בלעדיהם. בעולם של המאה ה-12 השעון הסולארי היה הגיוני להפליא ולמעשה יותר מחובר לתנועה השמימית ולשעון של "הטבע".

 משוואת ברנולי ו"הפתרון" של אל-ג'זארי

הבעיה הקשה בשעוני מים היא שקצב זרימת המים אינו קבוע אלא תלוי בגובה המים במיכל.  השרטוט הבא מדגים את הבעיה. לצורך הפשטות המיכל הוא צילינדרי והצינור הדק בין הכד לבין המיכל התחתון הוגדל מאד:

Bernoulli motivation

ברור כי בתחילת היום כאשר הכד מלא מים זרם המים יהיה עז יותר מאשר לאחר עשר שעות כשגובה המים במיכל ירד מאד. איך מחשבים את קצב יציאת המים ומה ניתן לעשות?

הפתרון המתמטי לבעיה ניתן ע"י  דניאל ברנולי (Daniel Bernoulli) ‏  מתמטיקאי שווייצרי  מן המאה ה-18 וזוכה פרס האקדמיה הצרפתית עשר פעמים. הראשון שביניהם, כמה מפתיע, על שעון מים למדידה מדויקת של הזמן בים לצרכי ניווט. (אני מחפש מפרט טכני של השעון וכל סיוע יתקבל בברכה.) הפרסים הרבים לא גרמו לו רק אושר. בשנת  1734 הוא זכה בפרס האקדמיה במשותף עם אביו, יוהאן ברנולי, מתמטיקאי בזכות עצמו. האב לא יכול היה לסבול את הבושה של להיות שווה ערך לבנו והוא אסר עליו את הכניסה לביתו ולא התפייס איתו עד יום מותו. אני בספק אם יוסף סידר הכיר את הסיפור אבל הדימיון ל"הערת שוליים" מטורף.  העבודה הכי חשובה של דניאל ברנולי היא הידרודינמיקה שיצאה ב-1738:

Hydrodynamica

דניאל ברנולי, הידרדינמיקה

למרות מחקר רב (מצאתי שישה מחקרים שונים!) המראה שפרחי הנדסה ופיזיקה שלמדו את הקורס במכניקת נוזלים שוגים בהבנת משוואת ברנולי בכל זאת אאתגר את קוראי הפוסט בפתרון המתמטי של בעיית שעון המים.

משוואת ברנולי אומרת ש :

Bernoulli_1

 כאשר P  הוא הלחץ

 rho  היא צפיפות המים

 g  היא תאוצת הכובד  9.8 m/s2 ~

 h הוא גובה הנוזל ביחס למישור היחוס

 v היא מהירות הזרימה של המים

מי שמעוניין להעמיק יכול להמשיך כאן ויש ארבעה שיעורים לא רעים ב khanacademy. הבעיה שלנו נראית כך: 

Bernoulli

נוכל לרשום לכן את משוואת ברנולי:

Bernoulli_eq_2

כאשר P1 הוא הלחץ בכד, h1 הוא גובה המים בכד ו v1 היא מהירות זרימת המים בכד. בהתאמה  P2 הוא הלחץ בצינור הצר, h2 הוא גובה המים בצינור,  ו v2 היא מהירות זרימת המים בצינור.

גם הכד וגם הצינור פתוחים לאטמוספרה ולכן P1=P2=atm ואפשר לצמצם אותם. גובה המים במיכל הוא (h(t ותלוי בזמן, משום שכאשר המים ירדו למיכל התחתון, h כמובן ילך ויקטן. לעומת זאת הצינור הצר נקבע כמו מישור היחוס ולכן h2=0. נקבל:

Bernoulli_eq_3

מאחר והצינור דק מאד בהשוואה לכד אנחנו יכולים להניח שמהירות הנוזל בצינור גדולה בהרבה ממהירות המים בכד ואפשר להזניח אותה לצורך חישוב המהירות בצינור:

Bernoulli_eq_4

למי שזה מצלצל מוכר זה נקרא חוק טוריצ'לי ואני עשיתי איתו ניסוים נחמדים עם תלמידי בחט"ב בית חשמונאי:

torr_dem

ניסוי בחוק טוריצ'לי. 3 חורים זהים בגבהים שונים.

כמות המים שירדה בצינור הדק מוכרחה להיות שווה לכמות המים שאיבד הכד ולכן :

Bernoulli_eq_7

כאשר A2 הוא שטח החתך של הצינור הדק וA1 הוא שטח החתך של הכד:

Bernoulli_eq_8

כאשר r2 הוא רדיוס הצינור הדק הכד, אבל A1 אינו קבוע, הולך וקטן משום שהכד הולך ונהיה צר:

Bernoulli_eq_9.jpg

המהירות v1 היא השינוי בגובה המים בכד כפונקציה של הזמן ולכן :

Bernoulli_eq_10.jpg

נחבר את ארבע המשוואות, נקבל:

Bernoulli_eq_11

נארגן את זה מחדש ונדאג שקצב ירידת המים יהיה קבוע ולכן :

Bernoulli_eq_12

מתקבל שעל מנת שהקצב יהיה קבוע רדיוס הכד צריך להיות פרופרציוני לשורש הרביעי של גובה המים:

Bernoulli_eq_13

הכלים המתמטיים האלו לא עמדו לרשותו של אל ג'זארי. בהערת סוגריים שתדרוש פוסט נפרד אין עדות בספר לידע המתמטי הנרחב שכן היה זמין בעולם המוסלמי של המאה ה-12. אני חושד שהחינוך המתמטי של אל ג'זארי היה יחסית מצומצם. אבל בהיותו רב תושיה הוא פיתח טכניקה ניסויית שאפשרה לו להתגבר על החוסר בכלים מתמטיים. בזמן הכנת הכד הוא סימן בעזרת סרגל את הגובה וחילק אותו לארבע עשרה וחצי חלוקות שוות. הוא מילא את הכד במים ומדד בעזרת שעון אמין את ירידת המים במשך שעה אחת. אם המים ירדו יותר או פחות מאשר שנתה אחת הוא הצר או הרחיב את הכד על ידי ריקוע. הוא חזר על התהליך עבור כל אחת מן השנתות. חבל מאד שהכד שרקע לא נותר לנו כדי להשוותו לחישוב התיאורטי אבל אי אפשר שלא להתפעל מן המעשיות של הפתרון.

שעון הנר של הכתבן, על שנתות ומחוגים

הקדמה

שעון הנר של הכתבן הוא השני משלושה כתבנים אוחזי עט המופיעים בספר. הכתבן מסתובב באופן רציף ועטו יחלוף על פני חמש עשרה מעלות בכל שעה, כך שמעלה (שנתה) היא ארבע דקות בקרוב. פגשנו את הכתבן עם עטו כבר בשעון הפיל ובהמשך אכתוב על שעון המים של הכתבן שמנגנונו אחר, אבל גם שם יש כתבן עם עט המשמש כמחוג. זה מזכיר מאד שעונים "מודרנים" עם מחוגים וגרם לי לחזור ולבדוק את התפתחות מושגים כמו דקה ושניה ואת התפתחות לוח השעון והמחוגים.

Category I chapter 8 p 89 Fig 75_2

שעון הנר של הכתבן "ספר הידע של התקנים מכאניים מופלאים", עותק טופקפי, 1206

איך זה עובד ?

אל ג'זארי פותח את התיאור של שעון הכתבן :

"נתקלתי בשעון שנעשה על ידי יונס אצטרולבי הדומה לשעון שתארתי בפרק הראשון [הכוונה  לשעון הנר של איש החרב] קורה שבמרכזה חור לפתיל החליפה את הכוסית שבה הנחתי את הנר, גיליתי שהשעווה זרמה פנימה על המכשירים…  זה גרם להרבה צרות… מסיבה זו העיצוב היה חסר תועלת."

איננו יודעים מי היה יונס אצטרולבי. אילהרד ווידמן (Eilhard Wiedemann) פיזיקאי גרמני מן המאה ה-19, מראשוני החוקרים של מדע באיסלם, שעשה רבות להביא את עבודתו של אל ג'זארי למערב הציע שזה יונס האסטרונום והמתמטיקאי. ככל הנראה לא נדע בוודאות במי מדובר. כך או כך זה מעניין, משום שלא נותרו לנו עדויות לשעוני נרות מתוחכמים, מלבד שעוניו של אל ג'זארי.

ההסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין בגלגלות או במשקלות מאזנות יוכל לדלג. זהו שרטוט של מתרגם ומבאר הספר דונלד היל עם כתוביות שלי:

mechanism_he

שרטוט מנגנון הכתבן ע"פ דונלד היל עם כתוביות שלי

הנר מושם על תושבת, בתוך נדן הפליז, כאשר רק הפתיל מציץ מן המכסה. אל התושבת מולחם מוט ארוך אשר עובר דרך המשקולת הראשית כך שהיא חופשית לעלות ולרדת סביבו. לקצה המוט מחוברים שני חוטים הרתומים דרך גלגלות למשקולת הראשית. היא כבדה יחסית, מעט יותר מק"ג. עם השקיעה מדליקים את הנר. בתחילת הערב כשהנר שלם, המוט יגיע לנקודה הנמוכה ביותר והמשקולת תהיה בשיא גובהה. במהלך הבעירה הנר יתקצר, הכוח שמפעילה המשקולת ידחף את התושבת כלפי מעלה בקצב קבוע התלוי בקצב הבעירה. אל תחתית המשקולת מחובר חוט נוסף הכרוך על הגלגלת שעל צירה יושב הכתבן. כאשר הנר מתקצר המשקולת תרד והגלגלת תסתובב ואיתה יסתובב הכתבן. בכל שעה הוא יעבור עם עטו על פני חמש עשרה מעלות ולכן ניתן לדעת את הזמן בדיוק של 4 דקות. ארבע עשר כדורים חלולים נמצאים במחסנית החופשית לעלות. המחסנית מחוברת בחוט לתושבת. לאחר שעה הנר התקצר והתושבת עלתה ומשכה אתה את המחסנית והכדור הראשון הגיע לפתח תעלה המחוברת לראשו של הבז. הכדור יתגלגל החוצה מתוך מקורו. התהליך הזה יחזור על עצמו מידי שעה עד לזריחה.

דקות ומדידתן

הגלובוס ופני השעון חייבים את צורתם לשיטה נומרית בת כארבעת אלפים שנים. הבבלים עשו חישובים אסטרונומיים על בסיס  סקסגסימלי ( בסיס שישים). ניתן רק לשער למה עמי המזרח הקדומים (מלבד הבבלים גם האשורים היו סקסגסימלים) אמצו את השימוש במספר שישים כבסיס. יש טענה שהשימוש במספר שישים נבחר משום שהוא המספר הראשון שמתחלק במספרים אחד עד שש. לחלופין יש  טענה שזה נובע מכך ששנת הירח מכילה שלוש מאות ושישים ימים ויש בודאי השערות נוספות. הִיפַּרְכוֹס מניקאה שכבר הוזכר כאן כמו גם אסטרונומים יוונים אחרים השתמשו בכלים אסטרונומים שפותחו בעבר על ידי הבבלים.  היפרכוס השתמש  בגיאומטריה של כדור למציאת מיקומים על פני כדור הארץ. היו לפניו ניסיונות לשימוש בקווי רשת למיפוי כדור הארץ אבל הוא היה הראשון להפעיל מתמטיקה פורמאלית של קווי אורך המקיפים 3600 ורצים מדרום לצפון וקווי רוחב המקבילים לקו המשווה.

Latitude_longitude

קווי אורך ורוחב למציאת מיקום על פני כדור הארץ

פְּתוֹלָאמָיוּס קְלָאוֹדִיוּס, המוכר בקצרה בשם תַלְמַי, נחשב לאסטרונום החשוב ביותר בעת העתיקה. ספרו אלמגסט, שיבוש  של השם בערבית (المجسطي) נחשב ליצירת הפאר של האסטרונומיה היוונית. הדיון  באלמגסט  הוא לרוב בהקשר של המודל הגאוצנטרי לפיו כוכבי הלכת נעים סביב כדור-הארץ, מודל שהיה מקובל על הקהילה המדעית עד לעבודתו של קופרניקוס במאה השש עשרה. מסתבר שתלמי השתמש והרחיב את עבודתו  של היפרכוס על ידי תת חלוקות של  3600 של קווי אורך ורוחב למקטעים קטנים יותר. כל מעלה חולקה לשישים שנקראו partes minutae primae או מילולית החלק הראשון הקטן, בהמשך זה צומצם לminutae או minute, מילולית הקטנה וגם אלו חולקו לשישים ונקראו  partes minutae secundae, או החלק השני הקטן וזה צומצם לsecondae או second.

גם יחידות הזמן בעברית משקפות את השמות ההיסטורים, דקה מלשון דק בדומה ל- minute שפרושו קטנה והחלוקה השנייה היא השנייה, זהה לגמרי לseconds.

שעונים עדיין לא הראו דקות ושניות מאות שנים אחרי האלמגסט, גם בגלל מגבלות הטכנולוגיה וגם משום שלא היה צורך בכך. המשמעות של שעה כשישים דקות לא היתה מובנת לציבור הרחב. לא נותרו שעונים מכניים רבים מן המאה הארבע עשרה אבל כל אלה שמצאתי הם ללא מחוגי דקות וברוב המקרים מציינים את השעות שחולפות ע"י צלצול פעמון. יש הטוענים כי השעון בקתדרלה בסולסברי בדרום אנגליה הוא השעון העובד העתיק ביותר בעולם ומתארכים אותו (לא ודאי) לשלהי המאה ה-14.  זהו שעון ברזל גדול ללא חוגה וכמובן ללא מחוגים. בעולם יש שעונים נוספים המתחרים על התואר. לאף אחד מהם אין מחוג דקות:

Salisbury_Cathedral

השעון בקתדרלה בסולסברי

השעון במגדל השעון בפורצנברג , עיירה קטנה בדרם גרמניה הוא הוא השעון העתיק ביותר שיש ודאות לגבי תאריך בנייתו. התאריך 1463 מוטבע בברזל. נותר חוסר וודאות קטן אם זו שנת הבנייה או אולי השעון עתיק יותר, וזהו תאריך של  תיקון?  גם לשעון זה רק  מחוג שעות:

Forchtenberg

מגדל השעון ב Fortchenberg

מי היה הראשון להתקין את מחוג הדקות? לא ברור אבל למחוג השניות יש "אבא". ז'וסט בורג'י (Jost Bürgi) היה שען החצר של וילהלם הרביעי, רוזן הסן-קאסל, מתמטיקאי ואסטרונום בעצמו. למרות שהרוזן נשכח מספרי היסטורית המדע הוא היה אסטרונום יוצא דופן ותצפיותיו, במיוחד אלה של כוכבי השבת, היו מדויקות ממש כמו התצפיות של של טיכו ברהה. בורג'י הובא לחצר בקאסל על מנת לפתח מכשירים מדעיים, ולאשר את המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס. הוא בנה מכשירים שונים עבור המצפה וב-14 לאפריל 1586 כתב הרוזן לטיכו ברהה שבורג'י בנה שעון מדוייק שיש לו מחוג דקות, מחוג שניות והוא טועה בפחות מדקה בכל 24 שעות! כריסטוף רוטמן, אסטרונום נוסף מאותה התקופה כתב על השעון החדש המופלא:

"משך הזמן של שנייה הוא לא קצר מאוד אבל דומה לאורך של הצליל הקצר ביותר בשיר איטי למדי"

Burgi_clock

השעון המדויק של ז'וסט בורג'י

זה מנציח את הרגע שבו המדע והטכנולוגיה מיצרים מציאות חדשה.

אפילוג

היום קראתי על תערוכה במוזאון ישראל של כריסטיאן בולטנסקי הנקראת "ימי חיים". הוא כתב:

"חלק מרכזי בעבודתי היא העובדה שכל אדם הוא מיוחד, אחד ויחיד וחשוב, שכל אחד סופו להיעלם. רובנו נשכח בחלוף שני דורות, עם לכתם של הקרובים לנו"

זה בודאי לא נכון לאל ג'זארי אבל ככל הנראה נכון לרובנו. התערוכה משלבת יצירות מוקדמות של בולטנסקי לצד עבודות חדשות וכוללת שעון עצר דיגיטאלי שסופר ללא הרף את השניות מרגע הולדתו של האמן. מצאתי צילום של שעון עצר ממיצב (installation) של בולטנסקי בבינאלה. אינני יודע אם המוצג במוזיאון ישראל זהה.

Boltanski

כריסטיאן בולטנסקי,הביאנלה לאומנות ונציה, 2011

אוטומטון של שפחה האוחזת בכוס יין ועבדים בחצר הארתוקית

הקדמה

זה ארון עץ מקושט בעל שתי דלתות העומד לצד המלך בזמן המשתה. כל שבע וחצי דקות נפתות הדלתות ואוטמטון (בובה מכנית) של נערה שפחה עומדת בפתח, מחזיקה בידה האחת כוס מלאה ביין, ובידה האחרת מגבת קטנה. המלך נוטל את הכוס, שותה את היין, משיב את הכוס לשפחה, אם הוא רוצה, מנגב את פיו במגבת ואז סוגר את הדלתות. התהליך הזה יחזור על עצמו כל שבע וחצי דקות. פגשנו כבר עבדים ושפחות כאן וגם כאן  אבל בחיפוש קצר ב"ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים" מתגלים עשרה פרקים שונים בהם מוזכרים עבדים או שפחות. זה נראה לי הרבה מאד! יצאתי לללמוד על עבדים בעולם המוסלמי במאה השתים עשרה ואיך זה דומה או שונה לתמונה שעולה מספרו של אל ג'זארי. להפתעתי מסעי הוביל אותי לגניזת קהיר.

Category II chapter 10 Fig 102 p 126_1315

אוטומטון של שפחה, מגישה כוס יין, דף מעותק שהתפזר מסוריה או עירק, 1315

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין במישור משופע או במיכלי הטיה יוכל לדלג. על מנת להבין את המנגנון ניעזר בשרטוט של מתרגם הספר, דונלד היל עם כתוביות שהוספתי. השפחה בשרטוט הפכה לנער? אני מניח שהיל או/ו המאייר לא סברו שזה חשוב?

slave girl mechanism

שרטוט של המנגנון ע"פ דונלד היל עם כתוביות שלי

הארון הוא בגובה מטר ושישים, (במקור 6 זרתות, או span בערבית شبر או שיבר) וברוחב של כשישים ס"מ. מעל הארון יש מאגר יין המטפטף לאיטו אל מיכל הטיה שכבר פגשנו כאן. המיכל הזה ישפוך כמות יין המתאימה לכוס פעם בשבע וחצי דקות. כאשר הכוס תתמלא ביין היא תהיה כבדה דיה על מנת להוריד את הזרוע הנמצאת על ציר וכתוצאה ישתחרר מוט הארכה. השפחה, על הגלגליות, תחליק במורד המישור המשופע, וידה השמאלית האוחזת במגבת, תפתח את דלתות הארון כאילו שהיא מציעה יין למלך. המלך ישתה את היין, ימחה את פיו וישיב את הכוס למקומה וידחף בעדינות את השפחה פנימה עד שהתפס שלה יאחז בתחנת העגינה. התהליך הזה יחזור על עצמו מידי שבע וחצי דקות, כל עוד יש יין במאגר.

עבדים ושפחות ב"ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים"

בעשרה פרקים שונים של "ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים" מוזכרים עבדים ושפחות:

  1. שער ראשון, פרק שבע – שעון איש החרב: אוטומטון של עבד שחור צעיר (غلام), ללא זקן אוחז בחרב המקצצת את פתיל הנר.
  2. שער שני, פרק שלוש – מתקן משחק בזמן משתה: אוטומטון של נערה שפחה (جَارِيَة‎) (בויקפדיה כתוב גם פילגש?) עם בקבוק וגביע
  3. שער שני, פרק ארבע – סירה לברכה בזמן משתה: אוטומטון של עבד האוחז קנקן וגביע וארבע שפחות מנגנות. על מעמד השפחות משכילות בשם qiyan אפשר לקרא יותר כאן.
  4. שער שני, פרק שבע – עבד המחזיק גביע ודג: אוטמטון של עבד נער המוזג יין לגביע.
  5. שער שני, פרק שמונה – עבד עם גביע ובקבוק: אוטמטון של עבד המוזג יין לגביע.
  6. שער שני, פרק עשירי – שפחה היוצאת מארון עם כוס יין: (הפוסט הנוכחי) אוטמטון של שפחה המגיחה מארון עם כוס יין.
  7. שער שלישי, פרק שני – כד אוטומטי: המוטיבציה של אל-ג'זארי להכין את הכד האוטמטי כתובה במפורש: " המלך סלאח שאלוהים יכפיל את צדיקותו, לא אהב שמשרת או שפחה שופכים מים על ידיו בזמן רחצת ההיטהרות שלו, הוא בקש ממני לעשות [משהו] לצורך שפיכת המים."
  8. שער שלישי, פרק שלישי – עבד השופך מים על ידי המלך: אוטמטון של עבד השופך מים על ידי המלך.
  9. שער שלישי, פרק תשיעי – כיור הטווס המאפשר רחצת ידים: אוטמטון לרחצה הכולל שני עבדים אחד מביא סבון והשני מגבת.
  10. שער שלישי, פרק עשירי – כיור הרחצה של העבד: אוטמטון לרחצה עם עבד האוחז בקנקן מים.

גניזת קהיר ועבדים במאה ה-12

האם אנחנו יודעים מי היו העבדים והשפחות, איך הפכו לעבדים ואיך היו חייהם ?

גניזת קהיר היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה התשיעית והמאה התשע עשרה, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בפוסטאט, בעיר העתיקה של קהיר. הרמב"ם, כששהה בקהיר, נהג להתפלל בבית כנסת זה, ולכן הוא נקרא גם בית כנסת הרמב"ם. בבורותי חשבתי שהם אספו ספרי קודש פגומים אבל מסתבר שבגלל הכבוד לשפה העברית הם שמרו הכול; מסמכים משפטיים וכלכליים, אגרות, שטרות חוב, רשימות שמיות, מכתבים ועוד ועוד. קרייג פרי כתב את הדוקטורט שלו על חיי היום יום של עבדים במצרים בין המאה התשיעית עד השלוש עשרה על סמך חומרים מן הגניזה. זה לא סיפורם של העבדים בארמון בדיארבקיר בו פעל אל-ג'זארי, אבל ניתן ללמד מזה הרבה.

במכתב לא מתוארך מן הגניזה, מתואר מקרה מבית המשפט המקומי בעיר נמל בים האדום בשם אידהב (היום בסודן). שתי שפחות הופיעו בפני הקאדי (שופט מוסלמי), אחת מהן העידה כי הן נחטפו בשעה שהלכו לשאוב מים מן הבאר ונמכרו לעבדות. הקאדי שאל אם הן מוסלמיות שכן אסור היה לשעבד מוסלמים. אחת החטופות התעקשה כי היא יהודיה ולכן הועבר המקרה לבית משפט רבני. כותב המכתב פנה לקהיר להתיעצות, כך הגיע המכתב לגניזה. איננו יודעים מה עלה בגורל האומללות אבל זוהי דוגמא לאופן שבו נשים שועבדו ובגניזה יש עושר של אינפורמציה על קניה ומכירה של עבדים יחידים.

הדרך השניה שכבר הוזכרה היא מתנות דיפלומטיות: למשל ההיסטוריון המצרי אל מקרזי מספר על תהלוכות גדולות של עבדים שהגיעו מנוביה, הראשונה ב- 1023:

" ביום שלישי, כאשר נותרו שמונה ימים בחודש  הגיעה המתנה של אבו אל מקרים חיבתאללה ממוהדתן [צפונה לסכר אסואן] : עשרים סוסים, שמונים גמלים משובחים, מספר [עבדים] שחורים, נקבות וזכרים, צ'יטה בכלוב, עזים נוביות, ציפורים, קופים, וחטי פילים."

הפרקטיקה הזו של משלוח עבדים כמתנה לשליט לא מוגבלת לנוביה. הח'ליף הפאטימי אלמסתנצר באללה קיבל עבדים טורקים ממיכאל הרביעי, קיסר האימפריה הביזנטית, עבדים וסריסים מן האמיר של תימן ועבדים משליט אַל-אַנְדָלוּס, (الأندلس), הממלכה המוסלמית בחצי האי האיברי.

גם ההמלחמות המתמשכות בשולי האימפריה האסלמית הפיקו  אספקה קבועה של שבויי מלחמה וסחר עבדים בהיקף "סיטונאי". איננו יודעים  אם העבדים בארמון בדיארבקיר הגיעו כמתנה משליט אחר, נרכשו כיחידים, או נשבו במלחמה.

שטרי המכר בגניזה מספקים מידע על מוצא העבדים. מספרם הרב של שטרי מכר מאפשר לפרי לעשות סטטיסטיקה של מוצא השפחות, מחריד כפי שזה. מתקבל רוב גדול לשפחות נוביות בצד לא מעט שפחות ממקורות אחרים :

slave women origin_en

אי אפשר לדעת כמובן מאיפה היו השפחות בארמון בדיארבקיר אבל סחר העבדים בגניזה מתעד את המזרח התיכון כולו וסביר שהתמונה לא היתה מאד שונה.

כשאני חושב על עבדים, אני חושב על עבודה מפרכת בשדות כותנה או עבודה קשה במטעי הקפה או הסוכר בדרום אמריקה. העולם האסלאמי של המאה השתים עשרה לא התאפיין בייצור חקלאי בקנה מידה גדול. השימוש בעבדים במשקי בית משקף את העושר היחסי ואת האופי העירוני של העילית המוסלמית. משפחות של סוחרים, שופטים, מלומדים, ואחרים רכשו עבדים כדי לעזור עם גידול הילדים, ומטלות הבית. התמונה הזו מן הגניזה דומה מאד לספרו של אל- ג'זארי וניתן לראות שכל העבדים בספר הם חלק של משק הארמון, מסייעים במטלות היומיומיות או עוזרים במהלך המשתה.

שפחות נלקחו לעיתים קרובות כפילגשים והרו. בהתאם לחוקי האיסלם הילדים שנולדו לשפחה וגבר מוסלמי היו מוסלמים חופשיים. הח'ליף  הפאטימי אלמסתנצר באללה, שכבר הוזכר, היה בן של שפחה סודנית בשם ראסד. זה לא היה המצב בחברה היהודית שם הממסד הרבני התקשה להתמודד עם התופעה אבל זה סיפור אחר. אני מתעלם כרגע מעבדים-חיילים, נושא בעל חשיבות רבה בהיסטוריה של התקופה, כי אין לו קשר לספרו של אל-ג'זארי.

אחרית דבר

החיבור שלי לאל-ג'זארי גורם לי לרצות להתנצל בשמו על האופן האגבי בו הוא מתייחס לעבדות. זה ודאי מועצם בגלל הכאב על מצב זכויות אדם בארץ וההרגשה שהן תחת מתקפה מתמדת. זה ילדותי, אי אפשר להשליך אותי, החינוך שקבלתי בבית ובשומר הצעיר אל המאה השתים עשרה. בזמן שיטוטי מצאתי את הטקסט הבא של בנימין מטודלה שהיה בעיני תמיד שיר שמח של הגששים:

"ומשם [מעדן] לארץ אסואן. מהלך כ' יום במדבר היא סבא אשר על נהר הפישון הוא היורד  מארץ כוש. ושם מבני כוש שיש להם מלך וקוראין אותו סלטאן אל חבשה: ויש אומה מהן שהן כבהמות, אוכלין העשבים על גדות הפישון ובשדות והם הולכים ערומים ואין להם דעת כשאר האדם ושוכבים עם אחיותהם ועם מי שמצאו והיא חמה מאד. וכשהולכים אנשי אסואן לשלול שלל בארצם מוליכים עמם לחם וחיטים וצימוקים ותאנים ומשליכים אליהם ובאים אחרי המאכל ומביאים מהם שבויים הרבה ומוכרים אותם בארץ מצרים ובכל ממלכות אשר סביבותהם והם העבדים השחורים בני חם."

מתוך "ספר מסעות של ר. בנימין, ז״ל: על פי כתבי יד עם הערות ומפתח"

זה תיעוד (?) נוסף של לכידת עבדים בנוביה אבל ההתיחסות לעבדים היא מצמררת ואני חושש שיותר משהיא מעידה על הקורבנות האומללים היא מעידה על בנימין מטודלה ועל היכולת שלו לראות את האחר. אני רוצה לסיים בשורה מתוך הכרזת האו"ם :

"כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עלינו לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה".

הכרזה האו"ם בדבר זכויות האדם, סעיף ראשון, 1948

אל-ג'זארי ורב בריח

"אם הרחקתי ראות, היה זה משום שעמדתי על כתפי ענקים." איזיק ניוטון מתוך מכתב לרוברט הוק, 1676

הקדמה

מאתר "רב בריח" העתקתי את השורות הבאות:

"בשנת 1972 לקוחה נסערת נכנסה לבית המסחר למנעולים בו עבד אברהם בחרי וביקשה שיתקין בדלת ביתה ארבעה מנעולים שיחזירו לה את תחושת הביטחון שאבדה, בעקבות פריצה שחוותה. בקשה תמימה זו הציתה את דמיונו של אברהם, אשר יחד עם ידידו משה דולב, פיתח מנעול רב-בריחי שהותקן במרכזה של דלת עץ ולאחר מכן בדלת עם ליבת פלדה."

אין לי שום סיבה לחשוד כי איש משניהם הכיר את המנעול הרב בריחי שתכנן אל- ג'זארי אבל הדימיון המקסים גרם לי לחשוב על המצאות ו"המצאות מחדש". לשאלה מי המציא את הטלפון או את נורת הליבון, אם להזכיר מקרים מפורסמים מאד, יש  בדרך כלל השלכות משפטיות וכלכליות. אותי היא יותר מעניינת מצד הרוח האנושית ובכך יעסוק הפוסט.

Category VI chapter 4 p 203 Fig 172 Topkapi

שרטוט מנגנון הנעילה של ארבעה בריחים, עותק טופקפי, 1206

איך זה עובד ?

ההסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין במנעולים ובריחים יוכל לדלג.

יש ארבעה בריחים, מעץ או מברזל הנמצאים מאחורי הדלת והם פונים לארבעה הכיוונים. בכל אחד מן הבריחים יש כעשר "שיני משור" ,שינים משולשות הפונות פנימה אל מנגנון הנעילה הנמצא במרכז ובו חור המנעול:

Category VI chapter 4 p 202 Fig 168 Topkapi

שרטוט "שיני המשור בכל אחד מן  הבריחים, עותק טופקפי, 1206

בגלגל הנעילה יש שיניים תואמות אבל הוא יסתובב רק כאשר המפתח יוכנס לחור המנעול ואז כל אחד מן הבריחים ינעל את הדלת באחד הכיוונים (מעלה, מטה ימינה ושמאלה) . התמונה הבאה משווה בין המנעול המקורי של "רב בריח" לבין השחזור של המנעול של אל -ג'זארי במוזיאון ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה באיסלם באיסטנבול:

combined

השוואה בין שחזור דלת ארבעה הבריחים של אל-גזארי למנעול "רב בריח" מקורי

ניתן לראות בברור בשתי התמונות מנעולים עם ארבעה בריחים, בארבעה הכיוונים עם מערכת נעילה מרכזית ומפתח יחיד.

זהו סרטון קצר של שחזור המנגנון:

ועכשיו קצת טריגונמטריה

בשרותי הצבאי פגשתי בחור מאחד הקיבוצים הדתיים בשם יקיר כץ (אני חושב, עברו כמעט ארבעים שנה ויכול להיות שאני מתבלבל בפרטים) הוא סיפר לי, מתפקע מצחוק, שאביו, שעבד בבית המלאכה הקיבוצי, חזר הביתה מלא התרגשות ואמר שגילה יחס קבוע בין הניצבים במשלש ישר זווית התלוי רק בזוויות המשולש. יקיר הסביר לאביו שזהו טנגנס (מסומן כ-tan או tg) והיא פונקציה טריגונמטרית בסיסית שכל תלמיד תיכון לומד:

tana

tan(alpha)=a/b

אני זוכר שהתווכחתי נמרצות עם יקיר משום שחשבתי שה"גילוי" המחודש של הטנגנס הוא לא מגוחך כלל אלא ממש מעורר השתאות והערצה לאדם שנסיבות חייו אפשרו לו רק השכלה מצומצמת (נדמה לי שמונה שנים) והוא נאלץ לצאת לעבוד בגיל צעיר.

טריגונומטריה (מיוונית τρίγωνον "משולש" + μέτρον "מדידה") עוסקת בחקר משולשים ובקשרים שבין צלעותיהם וזוויותיהם. קשר זה מבוטא בעזרת פונקציות טריגונומטריות, שהמוכרות שבהן הן סינוס, קוסינוס והטנגנס שהוזכר. הִיפַּרְכוֹס מניקאה, אסטרונום, גאוגרף ומתמטיקאי הלניסטי. זכה לתואר "אבי הטריגונומטריה," שהכין את הטבלאות הטריגונמטריות הראשונות. לצעירים שבינכם שלא ראו טבלה טריגונמטרית מימיהם  ככה מצאנו טנגס או סינוס לפני שהיו מחשבי כיס :

sinus_table

לוח הסינוס מתוך הטבלאות הטריגונמטריות

יש לו עוד שפע הישגים באסטרונומיה כמו חישוב אורך השנה בסטייה של כ-6 דקות, המצאת שיטת קואורדינטות למציאת מיקומו המדויק של כל כוכב וקביעת סולם לדירוג עוצמת האור של כוכבים, המשמש אסטרונומים עד היום.

כתפי ענקים

המטאפורה של גמדים עומדים על כתפי ענקים (לטינית: nanos gigantum humeris insidentes) מיוחסת לברנרד משארטר, מלומד צרפתי מן המאה ה-12 ומשמעותה היא התקדמות המדע והטכנולוגיה על בסיס ידע קודם. הביטוי המוכר ביותר שלה הוא של איזיק ניוטון, המשמש כמוטו לפוסט הזה, "אם הרחקתי ראות, היה זה משום שעמדתי על כתפי ענקים." הציטוט של ניוטון מופיע במכתב לרוברט הוק (Robert Hooke ) אחד מגדולי המדענים הניסיוניים של המאה ה-17 איש אשכולות, פילוסוף, אדריכל, אסטרונום, ומחבר "מיקרוגרפיה"- רב המכר המדעי הראשון. יש אנשים הסבורים כי זו הערה מעליבה להוק שהיה גיבן בשל מחלת העקשת (Kyphosis ) בעקבות הביקורת של הוק על האופטיקה הניוטונית והסכסוך המר בין השניים שליווה אותם עד מותו של הוק ב-1703. אבל המכתב המקורי, שקדם בכשלוש שנים לסכסוך, מבטא הערכה רבה להוק ומשקף, ככל הנראה, את תפיסתו של ניוטון את הישגיו ואת המדע ככלל. מעניין לציין בהקשר זה שבמקומות שונים אל ג'זארי מציין את חובו לענקי העבר.

ברור שאיני ממליץ לאיש "להמציא" משהו מחדש ועדיף בהרבה להשען על "כתפי ענקים".  אבל היש הבדל מהותי בהישג האנושי של אבא של יקיר ושל הִיפַּרְכוֹס מניקאה?  מבחינת שניהם הטריגונומטריה ככלי מתמטי לא היתה קימת ושניהם פִּתחו את הנחוץ להם מן הראשית.

נ.ב. זה לא לגמרי קשור אבל לא יכולתי להתאפק. התמונה של גמדים על כתפי ענקים מזכירה את סיפורו של אוריון, בנו של פוסידון. הוא נחשב לגבוה וליפה בין הגברים. הוא חיזר אחרי מרופה בת אוינופיון. אביה, שסלד מן הגבר הענק, השקה אותו ביין וניקר את עיניו. אוריון מצא את דרכו לסדנתו של הייסטוס שנתן לו את הנער סדליון, הוא הרכיב אותו על כתפיו והנער הובילו למקום שבו האוקינוס מחבק את הארץ בקצווי מזרח. שם החלימו עיניו והוא שב לראות.

blind orion

כתב יד של המיתולוגיה יוונית, מחבר לא ידוע מן המאה ה-15, הנער סדליון על כתפיו של הענק אוריון

 

 

נוסחאות קדושות והאוטומטון (בובה מכנית) של עבד עם גביע ודג

"צרות שהתגברו עליהן – טוב לסַפֵּר." באידיש: "איבערגקומענע צרות איז גוט צו דערציילן." פרימו לוי, הטבלה המחזורית

הקדמה

האוטמטון הזה הוא מן היותר פשוטים שאל-ג'זארי בנה אבל התיאור, כמו רבים מן התיאורים בספר, מסקרן שלא לומר מהפנט:

"זהו עֶבֶד עומד, בן עשר על פי מראהו, לבוש מקטורן קצר מעל גלימה וכובע לראשו. בידו הימנית גביע, האצבעות אוחזות בחלק התחתון כך שניתן לקחת ולהחזיר את הגביע לידו…ידו השמאלית באותה תנוחה, גבוהה מן הגביע, אוחזת דג כסף."

Category II Chapter 7 p 119 Fig 98 TopKapi

ציור האוטמטון של העבד עם הדג והגביע, עותק טופקפי, 1206

השימוש בדג מפתיע. למיטב ידעתי, הדג הוא סמל נוצרי מובהק, בגלל נס הדגים שעשה ישו, דייגים כמו פטרוס, אנדראס, יוחנן ויעקב שהיו לתלמידים ושליחים. סמל הדג, ביוונית ΙΧΘΥΣ,הוא ראשי תיבות  של "Iēsous Christos, Theou Yios, Sōtēr" בעברית "ישוע, המשיח בן האלוהים, מושיענו " הפך לסימן זיהוי בקרב נוצרים נרדפים. החיבור בין יין לדג הזכיר לי שיחה מרתקת בין מייצרי לכָּה בסיפור "כרום" ב"טבלה המחזורית" שכתב פרימו לוי, ועל כך בהמשך.

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין בריקוע נחושת או במיכלי הטיה יוכל לדלג.

הפרק הזה מצומצם מאד בשרטוטים, השרטוט היחידי הוא זה שמופיע למעלה. אולי משום שהאוטמטון הזה כה פשוט. לעומת זאת יש הסברים מפורטים מאד על תהליך ההכנה למשל :

"אם האוּמן לא מספיק מיומן לרקע את הפנים [של האוטמטון] בעזרת פטיש, הוא יכול לעשות חלקים עבים  יותר, למשל האף, בעזרת עופרת"

וגם:

"האומן לא צריך לפחד שהעבד ייטה בכיוון כלשהו. אני הצבתי אותו [את האוטמטון] על כפות רגליו ופחדתי שהוא יטה אבל הוא נותר זקוף ולא נטה כלל."

הרשיתי לעצמי לקחת את השרטוט המקורי של אל ג'זארי ולהפוך אותו יותר דומה לשרטוט עכשוי אשר יבהיר את פעולת האוטמטון:

Category II Chapter 7 mechanizm

המנגנון של האוטמטון, עבד עם גביע ודג, שרטוט שלי

החלק העליון של האוטמטון, הראש ובית החזה הוא מיכל יין. פתח המילוי שלו חבוי מתחת לכובעו של העבד. בתחתית המיכל יש פתח ניקוז הנמצא מעל מיכל הטיה. אל ג'זארי הרבה להשתמש במיכלי הטיה, פגשנו אותם כבר כאן ונפגוש עוד בהמשך. בתחילה המיכל מאוזן כמו בשרטוט אבל אחרי כשבע וחצי דקות הוא יתמלא ביין, משקל היין בחרטום יגרום לו לנטות על צירו ולשפוך את היין שירד בצינור ויגיע לדג העשוי כסף. הדג נמצא על ציר אבל חלקו התחתון מעט יותר כבד ולכן הוא נוטה כלפי מעלה. היין ימלא את חציו העליון ולכן הוא ייטה על צירו וימלא את הגביע. תחת משקל היין, זרוע העבד תרד כאילו הוא מציע את הכוס למלך והמלך יקח את הגביע מידו, ישתה את היין וחזיר את הגביע לידו. התהליך יחזור על עצמו כל שבע וחצי דקות, כל עוד יש יין במיכל.

"כרום" של פרימו לוי או להוציא את הבצל מן הלכָּה

פְּרִימוֹ לוי, סופר יהודי-איטלקי מופלא, נודע בעיקר בגלל סיפוריו על השואה כמו "הזהו אדם", "ההפוגה" ואחרים אבל אני אוהב במיוחד את ה"טבלה המחזורית". להגנתי אומר שאני כימאי (גם) ופרימו לוי עצמו אמר:

"אני כותב משום שאני כימאי. המקצוע שלי סיפק לי את החומר הראשוני, את הליבה שאליה אני מצרף את הדברים… הכימיה היא מאבק עם החומר, יצירת מופת של רציונליות, משל קיומי… הכימיה מלמדת את השכל לעמוד על המשמר. כאשר השכל נכנע, הנאציזם והפשיזם מתדפקים בפתח."

רבים מתלמידי לכימיה, פיזיקה ומדע חישובי, המופתעים יש לומר, שמעו אותי במהלך השנים מקריא את הסיפור "כרום" מן "הטבלה המחזורית" אשר נפתח כך:

"כמנה שניה הוגש דג אבל היין היה אדום. ורסינו הממונה על התחזוקה, אמר שכל זה שטויות ובלבד שהיין והדג טובים: הוא בטוח שמרבית חסידי הצירוף השמרני לא יבחינו בעינים עצומות בין יין לבן או אדום… זקן בשם קומטו הוסיף כי החיים מלאים מנהגים שאחר שורשיהם כבר אי אפשר להתחקות… העברתי במוחי במהירות את הנוכחים כדי לוודא שאיש מהם טרם שמע את הסיפור ואז התחלתי לספר את סיפורי על הבצל שבשמן הפשתים הרותח שכן היתה זו חבורה של מייצרי לכָּה שהסבה יחד לארוחת צהרים"

הסיפור מתחיל בספר מתכונים ללכָּה בו נרשמה עצה להכניס לשמן הפשתים שתי פרוסות בצל, ללא הסבר או נימוק ומסתיים בנוסחה לצבע סינטטי נגד חלודה שהכילה אמוניום כלוריד. למי שלא דובר "כימיה" כשפה טבעית שניהם הם אבסורד מוחלט. סיפורם המוזר והנפלא הוא התמצית של מה זה מדע וטכנולוגיה. את סיפור הבצל אספר בקצרה אבל מי שרוצה להתענג באמת שיקרא את "הטבלה המחזורית". הבצל הוכנס לשמן לפני שהיו מדי חום, כאשר הבצל החל להשחים זה היה אות לגמר תהליך ההרתחה. במשך השנים שחלפו יצרני הלכָֹּה עברו להשתמש במדי חום אבל שכחו את הסיבה המקורית ולא העיזו לסטות מן המתכון שהכירו. ככה הוא התגלגל לספר המתכונים. כשקראתי על האוטמטון של אל ג'זארי נזכרתי בשיחה ההיא ותהיתי אם הם שתו מן הדג יין לבן או אדום? ומה אנחנו יודעים על מנהגי השתיה במאה השתים עשרה? כמסתבר לא מעט.

מנהגי השתיה במאה השתים עשרה

לאורך שנים רבות שתיית יין היתה מנותקת מן הארוחה. ביוון העתיקה, הסימפוזיון (יוונית: συμπίνειν,=לשתות ביחד) היה משתה שהתקיים לאחר הארוחה, והשתייה היתה מלווה במוסיקה, ריקודים, או שיחה טובה. הקשר לשימוש המודרני בסימפוזיון כמפגש אקדמי הוא מצומצם למדי. הרומאים אמנם שתו במהלך הארוחה, יין מהול במים, ועדיין היו להם מסיבות שתיה נפרדות (comissatio) לאחר ארוחת הערב. גם שתיית היין של המוסלמים בימי הבינים היתה מנותקת מן הארוחה. בפרק על צריכת אלכוהול בקהיר של ימי הביניים שכתבה פאולינה לויקה (Lewicka) מאוניברסיטת ורשה נקראות מסיבות השתיה מג'ליס אל-קמר (مجلس الخمر‎), מילולית מועצת היין והן נפרדות מארוחת הערב. השער השני ב"ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים" מוקדש לכלים ואוטמטות למשתים ובכל עשרה הפרקים, פרק לכל מתקן, לא מופיעה ארוחה יחידה כך שככל הנראה גם שם השתיה היתה מופרדת מן האכילה מה שדי מייתר את השאלה איזה יין מתאים לדג?

עדיין מעניין לדעת מה הם שתו? בטקסט על האוטמטון של העבד עם הדג והגביע מופיע יין מסונן. מדובר בהסרה של מוצקים המרחפים ביין כמו שרידי שמרים או טאנין (חומר המצוי בקליפת הענב ועוד) לפני הביקבוק ובכך מייצריים יין יותר עדין ופחות מריר. היום זה חלק סטנדרטי של הכנת היין, ועדיין זה לא אומר הרבה על איזה יין הם שתו. ב-1169 התמנה צלאח א-דין שכבר הוזכר לואזיר בקהיר. הוא התחרט על קלות דעתו בעבר ועל שתיית יין במעין "חזרה בתשובה" ואחרי מספר שנים מועט אסר על שתיית משקאות אלכוהוליים. למרות שהשליטים הארתוקים בדיארבקיר היו תחת חסותו האיסור בברור לא הגיע אליהם. גם בקהיר הדברים לא פשוטים. במהלך שיטוטי מצאתי את "רשימת היינות" של פירוזבאדי. זהו כתב יד המצוי באוספי המוזיאון הבריטי ומקורו בראשית המאה ה-15 בקהיר. הכותב מציין שהוא תומך באיסור על אלכוהול ושהעניין שלו בנושא הוא בלשני. בטעות או בכוונה כותרת המשנה בחרוזים, היא די אירונית "בן הלויה העליז על האיסור על יין עתיק" (The Cheery Companion, on the prohibition of old wine) . לאחר מכן הוא מונה אלפאבתית 357 (!)שמות יינות חלקם תיאוריים מאד כמו "המוזהב", "עין התרנגול", "אם החטאים" ואפילו "זה ששיכור בבוקר" ואף שקשה מאד לדעת כמה זה דומה או שונה מן היינות המוכרים לנו ניתן להסיק שבמאה ה-12 בדיארבקיר היה ככל הנראה מבחר נאה של יינות.

הזמן החולף ואמיתות גדולות

ובחזרה לפרימו לוי; השימוש בלכָֹּה על בסיס שמן סאנדרך (עץ ממשפחת הברושים) מופיע ב"ספר הידע של התקנים מופלאים" מספר פעמים. השימוש בבצל לאמוד את הטמפרטורה היה אם כן בהחלט בהישג ידו של אל-ג'זארי ואולי היה נהנה מן הסיפור על הבצל שנותר גם כשיש בידינו תרמומטרים מדויקים. הסיפור על האמוניום הכלורידי לעומת זאת היה משאיר אותו לגמרי נבוך; ראשית הכרום התגלה רק ב1797 ע"י כימאי צרפתי בשם לואי ניקולה ווקלין ( Louis-Nicholas Vauquelin ) והשימוש בכרום בתעשית הצבעים היה זר לו לגמרי. שנית הסיפור ה"בלשי" מבוסס על כימיה שלא יכול היה להכיר; יסודות, אטומים, חומצות ובסיסים שייכים לעתיד, מאות שנים אחרי זמנו. למרות זאת אני חושב שהיה מבין את התחושות המתוקות שעברו בפרימו לוי כשהבין (הפרטים בסיפור!) שהכלוריד בנוסחה הוא מעשה ידיו מלפני שני עשורים הוא כתב:

 "הנוסחאות קדושות הן, כמו תפילות, פקודות חוק ושפות מתות ואין לשנות בהן אף תג וכך הדמון הכלורי שלי שנעשה עתה מיותר וכנראה גם קצת מזיק עדיין נטחן בדבקות דתית על שפת אותו אגם אל תוך כרומט נגד חלודה ואיש אינו יודע מדוע."

אם יורשה לי להוסיף סיכום משלי, אחד מתפקידיהם החשובים של אוהבי מדע וטכנולוגיה ביקום הוא להוציא את הבצל משמן הפשתים ואת הכלוריד מן הכרומט נגד חלודה. אלו אינן זוטות לא חשובות כי אם הנתיב לרציונליזם וזו בעיני הדרך היחידה לחברה יותר טובה וישרה.

המזרקות של אל-גזארי ומזרקות ורסאי

הקדמה

יש שש מזרקות שונות בספר הידע של התקנים מופלאים. שיערתי כבר שהעיסוק הרב של אל-גז'ארי וקודמיו במזרקות קשור אולי לחשיבות הגנים באיסלאם. אבל יש גם אפשרות נוספת ;

לאורך ההיסטוריה, ביקשו שליטים מן המהנדסים והאמנים שלהם ליצור מונומנטים מוחשיים המציגים את כוחם ועושרם כדי להרשים בני ברית ולהרתיע אויבים פוטנציאלים. מזרקות ורסאי, למשל, הן דוגמה יוצאת דופן לשימוש במזרקות כסמל של שליטה ועוצמה באופן שמתעלם ממחיר ומורכבות הנדסית אבל על כך בהמשך.

Versailles fountains

מזרקות ורסאי, צלם לא ידוע, ויקפדיה common

שש המזרקות של אל-ג'זארי – איך זה פועל?

all fountains

שרטוט מסכם, שש המזרקות בספר הידע של התקנים מכניים מופלאים, עותק טופקפי, 1206

ההסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין בצינורות הטיה ומצופים יוכל לדלג.

על המזרקה הראשונה כתבתי כאן. המזרקה השניה זהה לה מבחינת המנגנון רק שיש לה שתי יציאות; כך שבמשך שעה מזרקה אחת מתיזה את המים ישר למעלה בעוד המזרקה השניה מתיזה את המים משישה נחירים בקשת. לאחר שעה הן מתחלפות וזו שהתיזה את המים למעלה מתיזה שש קשתות ולהפך. המזרקות האחרות שונות במנגנון, שונות בצורות המים שהן יוצרות ושונות בתזמונים. אבל יש להן הרבה במשותף:

  1. כל המזרקות מופעלות ע"י כוח הכובד. במרחק מה מן המזרקה, בנה אל ג'זארי ביתן מוגבה אליו מעלים את המים בעזרת אחת מן המשאבות המופיעות בשער החמישי. חלק זה אינו מופיע בשרטוטים.
  2. כל המזרקות מאפשרות שינוי בכיווני הזרימה. בחמש מתוך שש המזרקות זה נעשה ע"י צינור הטיה. השרטוט הבא מדגים כיצד זה עובד. המים מן הביתן זורמים אל קערת הנחושת המחוברת לצינור עם 4 פתחים.
    הטיה

    צינור הטיה מתוך מזרקה ראשונה, עותק טופקפי, 1206

    לתחתית הצינור רותכה טבעת היושבת על ציר כך שכל הצינור הוא מעין "נדנדה". הצד הימני מעט יותר כבד ולכן היא נוטה ימינה והמים יוצאים בשני הפתחים הימנים. מן הפתח הראשי יוצא זרם גדול אשר ממלא את המיכל הימני. הפתח המשני  קטן יותר. הוא משמש לתהליך בקרה. בתזמון הנכון מערכת הבקרה תגרום לצינור לטות על צירו והמים יזרמו ליציאה ב'.

  3. לכל המזרקות של אל-גזארי יש מערכת בקרה מבוססת זמן. היום זה טריויאלי לשלוט על המזרקה עם מיקרו מחשב, והעוצמה החישובית או דרישות התזמון הם פשוטים הנדסית בהשוואה לכל טלפון נייד, אבל במאה ה-12 זה היה אתגר הנדסי משמעותי ואל ג'זארי הציע לו מגוון פתרונות מרשים. הסברתי כבר את מיכלי ההטיה בשתי המזרקות הראשונות. מזרקות שלוש וארבע עובדות על מצופים:
    floats.jpg

    מזרקה שלוש, בקרת מצופים. עותק טופקפי, 1206

    כאשר הצינור מוטה ימינה המים נשפכים למיכל א'. הפקק סוגר את נתיב המים למזרקה והמיכל ילך ויתמלא. המצוף מוגבל לפינה, אבל חופשי לנוע מעלה ומטה עם המים העולים. בתום רבע שעה המצוף יעלה דיו על מנת להרים את הקשת המחוברת לצינור ההטיה והצינור יטה שמאלה. זה ימשוך את פקק א', יפתח את הנתיב למזרקה ובו זמנית המים יתחילו לזרום למיכל ב', הפקק במיכל ב' ירד ויאטום את נתיב המים.

  4. כל שש המזרקות של אל-ג'זארי מסתיימות בשני צינורות קונוצנטריים ולהם יחידות קצה שונות. בפרק על המזרקה הראשונה הראיתי איך מתקבלות שש קשתות ולחלופין זרם כלפי מעלה אבל יש עוד מספר רב של אפשרויות:
    end_unit

    שרטוט יחידת קצה אלטרנטיבית ממזרקה ארבע, עותק טופקאפי, עם כתוביות שהוספתי

    המים זורמים בשרטוט למעלה בצינור הפנימי המחובר למיכל א'. לצינור הולחם צינור פנימי וכיפה מעוגלת. זה מאלץ את המים לצורה של מעין "אוהל". כאשר המים יעברו למיכל ב' הם יגיעו לצינור החיצוני ויצאו בשש (בשרטוט רואים רק שתיים) קשתות. 

עוצמת השליט והסיפור המדהים של מזרקות ורסאי

אני מקווה שתקציר המזרקות מראה כמה מחשבה ומאמץ הנדסיים השקיע אל-ג'זארי, כמו הבנוּ מוּסָא לפניו, בנושא המזרקות. בפוסט על המחלוקת עם הבנו מוסא טענתי שייתכן שהעיסוק הרב של אל-גז'ארי וקודמיו במזרקות קשור לחשיבות הגנים באיסלאם. מצד שני העיסוק במזרקות גרנדיוזיות לא מוגבל למהנדסים מוסלמים מימי הבינים.

לואי ה-14 בנה את ארמון ורסאי (Château de Versailles), פאר היצירה של סגנון הרוקוקו, לא רק כמקום מגורים למשפחה המלכותית אלא כחלק מתוכניתו להשיב את הכח הפוליטי למלך מידי לאצולה ולהפוך את צרפת למרכז תרבותי רב עוצמה. על מנת לעשות זאת הוא הוא מיקם את הארמון מחוץ לפריז ואילץ את אצילי הממלכה לנטוש את בתיהם ולהפוך לקהל אורחים התלוי בו. הוא השקיע סכומים מופרכים בעיצוב הארמון, בזהב ובעיטורים ובנה את גני ורסאי על מזרקותיהם הרבות. יש טענה שהמבנה הפוליטי הריכוזי בצרפת עד היום, הוא תוצאה של פעולותיו. כך או כך וורסאי הפכה למקור של קינאה והערצה מצד בתי מלוכה אחרים ולואי ה-14 למלך העוצמתי ביותר בכל אירופה. סיפור המזרקות פחות ידוע.

בשל הריבוי של המזרקות בגנים היה קושי לספק להן מים. למרות המאמצים והשיפורים לא היו מספיק מים כדי להפעיל את כל המזרקות בו זמנית. ז'אן-בטיסט קולבר, שר האוצר של המלך התפנה מעיסוקי הממלכה ומצא זמן לפתח שיטה בה שומרי המזרקות  סימנו בעזרת משרוקיות שהמלך מתקרב כך שהמזרקה שבנתיבו תפעל בהגיעו…  הפרויקט השאפתני מכל היה להביא מים מנהר הסֵן (בצרפתית: Seine). המשאבה נקראת מכונת דה מארלי(machine de Marly)  וכללה ארבע עשרה גלגלי מים ענקיים, כל אחד כמעט 12 מטר קוטרו. הם הפעילו יותר מ- 250 משאבות שהעלו את המים כ-160 מטר במעלה הגבעה ומשם באמת מים וצינורות לוורסאי.

marli_machine

מכונת מארלי, ניקולה דה פר, 1720.

אי אפשר להפריז בגודל הפרויקט הזה. הוא יכול היה להתממש רק בחצר מלכות שמנותקת לחלוטין מן החברה שבה היא חיה. נדרשו 1800 עובדים על מנת לבנות את המכונה, יותר מ- 100,000 טון של עץ, 17,000 טונות של ברזל ו-800 טון עופרת.

הטקסט הזה, קצת כמו טקסטים על מזרקות בכלל נוטה להשתמש במספרים על מנת לשבח ולהלל את המזרקה. הנסיך הקטן חשב שזה בעיה של המבוגרים :

"…מבוגרים אוהבים מספרים.

כאשר אתה מספר להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך אודות דברים שבמהות.

הם לא ישאלו: "מה צליל קולו? איזה משחקים אהובים עליו ביותר? האם הוא אוסף פרפרים?"

תחת זאת ישאלו: "בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה כסף משתכר אביו?"

רק כך הם חשים שהם מכירים אותו.

אם תאמרו למבוגרים: "ראיתי בית יפה בנוי מלבנים חכליליות, ולו פרחי גרניום בחלונות, ויונים על הגג", לא יוכלו לשוות בעיניהם את הבית כלל.

יש לומר להם: "ראיתי בית שמחירו מאה מיליון פרנק", ואז יתפעלו: "או, איזה יופי!"

נדמה לי שמזרקות מוציאות מאיתנו יותר "מספרים" מאשר מרבית הדברים, מי שהמספרים פחות מדברים אליו, כמו הנסיך הקטן, אולי ירצה לדעת שכמות המים שהועברה לורסאי עלתה על צריכת המים של פריז כולה!  המכונה סבלה (כמובן) קלקולים תכופים, נדרש צוות קבוע גדול של טכנאים ומהנדסים על מנת לתחזק אותה, והיא עדיין שרדה את המהפכה הצרפתית ועבדה 133 שנים (!) עד 1817, היא שנת המצאת האופניים. אני לא מצאתי שום עדות שלואי ה-14, מלך השמש, ראה בכל זה הפרזה או בזבוז, להפך הוא הראה את זה בגאווה לאורחיו כולל הצאר פטר הגדול, שכל כך התלהב, שבנה את מתחם ההארמונות והגנים בפטרהוף, על שפת המפרץ הפיני, ברוחה של ורסאי ובו מתחם המזרקות הגדול בעולם וקרא לארמונו – מארלי.

הצורך הזה במזרקות אקסטרוגנטיות לא נגמר שם. הקטע הבא הוא ציטוט מן האתר של מזרקות דובאי וגם הוא מצטיין בשימוש רב במספרים. הוא קודם כל אתר תירות אבל מאחורי המילים ניתן לשמע את הקשר בין המזרקה לסמל של לשליטה ועוצמה :

"מזרקת דובאי היא המזרקה הגבוהה ביותר בעולם. היא משתרעת לאורך כשלוש מאות מטר – שקול לשני מגרשי כדורגל – וממוקמת על אגם בורז' בשטח של כמאה ועשרים דונם. למזרקה יש עיצוב ייחודי הכולל חמישה עיגולים בגדלים שונים שתי קשתות, היא יורה  מים לגבהים מרשימים המקבילים לבניין בין חמשים קומות…. המזרקה מבצעת מגוון של שירים שונים החל מקלאסיקה ערבית עכשווית ומוזיקת עולם…כאשר המזרקה פועלת יש יותר מ 22,000 ליטרים של מים באוויר בכל רגע נתון."

אפשר לראות את הפלא הזה כאן:

האוטומטון (בובה מכנית) ששותה את שארית יין המלך

הקדמה

חצר המלך המוסלמי בימי הביניים הכילה מלבד וזירים ופקידים בעלי תפקידים מוגדרים, מספר רב של אנשים מלומדים, אסטרולוגים, משוררים, זמרים ושוטי חצר. בעלי הכשרונות הטובים ביותר נבחרו למעמד (class) בפני עצמו, בני הלוויה לשעשועים של השליט (באנגלית –  boon companion, בערבית نديم -נדים ). זו היתה משרה קבועה, רבת יוקרה והשפעה. אל-ג'זארי בנה אוטומטון (בובה מכנית)  מנחושת של בן לוויה שכזה, בידו הימנית גביע ובידו השמאלית חבצלת.

Category II chapter 6 Fig 94 p115 Topkapi

איור 1- אוטמטון של בן לוויה לשעשועים, עותק טופקאפי, 1206.

אל-ג'זארי כתב כי "זה היה אחד ממנהגי המלכים להשאיר חלק [מהיין] בגביע, אחד מבני הלוויה שתה אותו, זה היה תפקידו"  האוטומטון מחליף בן לוויה זה.

קראתי הרבה חומר בשבועות האחרונים על בני הלוויה לשעשועים, קצת מזה תפגשו בהמשך. לא מצאתי הסבר- למה צריך לשתות את השאריות של המלך? טועם יין זה ברור, חשש ממתנקשים, אבל לשתות את השאריות ? כל הסבר יתקבל בשמחה.

לאחר שהמלך שותה, לוקח שר המשתה את הגביע, מוזג מה שנותר לאוטמטון. האוטמטון שותה ומהנהן בראשו מספר פעמים. זה קורה בכל פעם שיין נשפך לתוך גביעו. יד שמאל שלו יורדת ומסמנת כמה הוא שתה. בשלב מסוים, שר המשתה פונה למישהו שהוא מבקש לעשות ממנו צחוק ואומר:

"שים אותו[את האוטמטון] על ברכיך, שתה ותן גם לו [יין]. הוא לא יסיים יותר משנים-שלושה גביעים לפני שבן הלוויה לשעשועים[המכאני] ישפוך עליו את כל ששתה מראשית המשתה וירטיב את בגדיו. היין יזרום מן התחתית  והוא יהיה לצחוק."

התמונה כמו נלקחה מלילות המשתה הססגונים והפרועים של אלף לילה ולילה, וזה מסופר כבדרך אגב בספר הנדסה…

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין בסיפונים ומצופים יוכל לדלג. זהו שרטוט מן הספר עם כתוביות שלי.

Category II chapter 6 Fig 97 p117 Topkapi wlables_he

איור 2, מנגנון האוטומטון עם תויות, עותק טופקפי, 1206.

האוטמטון הוא של ילד בן חמש, (לא נראה לי שהמאייר קרא את הספר, האדם בשרטוט נראה מזוקן ושְׂבֵעַ יָמִים). הזרוע האוחזת בגביע [קטוע רק במהדורת הפקסימליה שבידי] חלולה כך שהיין הנמזג לגביע, זורם למיכל המחובר לזרוע. הזרוע נמצאת על ציר ובשל כובד המיכל תטה למעלה ותעלה את הגביע לכוון שפתי הבובה. גם הראש נמצא על ציר, שלא מופיע בשרטוט, והגביע יגרום לאוטמטון להטות את ראשו לאחר בתנועה של שתיה. במיכל יש סיפון, (כמו בכיור הטווס והקסם של בובות מכניות ). סיפון זה צינור הגורם לנוזל לזרום כלפי מעלה ללא משאבה, על ידי שימוש נבון בכוח המשיכה:

siphon

איור 3, סיפון

ציורים מצרים עתיקים מעידים על שימוש בסיפונים בתעשית היין כבר באלף וחמש מאות לפנ"הס. יש ראיות פיזיות לשימוש בסיפונים על ידי מהנדסים יוונים במאה השלישית לפנה"ס בפרגמון.

siphon Egypt

איור 4, סיפונים במצרים העתיקה מן הקבר של קינבו בתבאי, 1450 לפנ"הס

הרון מאלכסנדריה כבר הוזכר פה, כתב בהרחבה על סיפונים בספרו "פנאומטיקה" והאחים בנו מוסא שגם אותם פגשנו המציאו את הסיפון הכפול הקונצנטרי. כך שהשימוש של אל-ג'אזרי אינו חדש אלא רק  אלגנטי לצורך האוטומטון. הלחץ האטמוספירי דוחף את הנוזל במעלה הצינור בתנאי שהצינור מולא במים או במקרה שלנו ביין. אל-ג'אזרי משיג את זה ע"י הטית הזרוע של האוטמטון. הסיפון מרוקן את מיכל הזרוע למיכל הראשי שמתחתיו. מפלס היין ילך ויעלה ואיתו יעלה המצוף. זה ישחרר את החבל העובר דרך שתי גלגלות והזרוע האוחזת בחבצלת תרד למטה. כאשר המצוף יגיע לתקרה ולא יוכל לעלות יותר היד האוחזת בחבצלת תהיה קרובה לירכי הנער ושר המשתה יידע שאפשר לעבור למעשה הלצון. עוד שתיים או שלוש כוסות והיין ימלא את הסיפון התחתון וכל היין ישתחרר ויישפך על האומלל שאוחז באוטמטון.

בן הלוויה ותרבות החצר בדיארבקיר

הפער בין ההיסטוריה והתרבות המוסלמית, כפי שאני (יהודי חילוני הגר בתל אביב ומתבונן באיסלם מבחוץ דרך פגישות עם תלמידים, עמיתים, עיתונות וטלויזיה) מבין אותם, לבין החיים המצטיירים מספרו של אל-ג'זארי הוא עצום. האיסלם העכשווי מצטייר כדת שאימצה את חוקי השריעה לחומרה, קצת כמו האורתודוקסיה היהודית ורחוקה ת"ק פרסה מן המשתים המתוארים בשירה ובספרות הערבית של ימי הזוהר של החליפות העבאסית בבגדד.

החשיבות של בן הלוויה כמוסד ניכרת משפע ההתיחסויות של מלכים, סופרי חצר, היסטוריונים, ואפילו כותבי ספרי בישול. אביא רק שלוש דוגמאות מן העושר הזה:

  1. כיתאב אל פיהריסט (كتاب الفهرست) נכתב ע"י אבן אל-נדים, מוכר ספרים ובן לוויה בעצמו (שימו לב לשמו!) מן המאה העשירית בבגדד. זהו אינדקס של כל הספרים שנכתבו בערבית בזמנו. המונח 'אינדקס' מטעה. המחבר תיאר את חייהם של אלפי סופרים, פרט את כל הכותרות של ספריהם, כתב סקירה ביקורתית תוך דיון רחב בדת, במנהגים ובהישגים המדעים של זמנו. למעשה זוהי אנציקלופדיה תרבותית יוצאת דופן. מעניין לציין כי יש פרק המוקדש "לבני לוויה, אנשי ספרות, זמרים, סופגי מלקות, ליצנים וקומיקאים." אל נאדים מספר על אבו אל אנבאס אל סאמירי, שופט רם דרג, ובן לוויה של הח'אליפים מהמאה התשיעית בבגדד:

"ואף שנמנה על שוטי החצר והליצנים, הוא היה מלומד שהכיר את הכוכבים, הוא כתב על זה ספר [למעשה נשארו כתבי יד של שני ספרי אסטרונומיה שלו א.ג] ששובח ע"י מיטב האסטרולגים. [הח'ליף] אל-מתוכל צרף אותו לבני הלוויה ונתן לו תשומת לב מיוחדת"

רשימת הספרים של אל אנבס כוללת:

  • עזרים לעיכול ודבשות ( (Treacles)
  • הפרכה של כתבי אבו מיכהיל אל סיידאנאני בהקשר לאלכימיה
  • פרשנות של חלומות
  • אנקדוטות נדירות על סרסורים
  • במה נעלה הרקטום על הפה
  • שמות המשפחה של החיות

אני מודה שהרשימה הזו נראית כאילו המצאתי אותה במצב רוח שטותי במיוחד אבל אפשר לבדוק אותי כאן או כאן.

  1. ספר המנות ( كتاب الطبيخ ) הוא ספר הבישול הקדום ביותר הידוע בערבית. הוא מכיל למעלה משש מאות מתכונים שנכתבו במאה העשירית ע"י אבן סאיער בבגדד. הדפים האחרונים הם הנחיות להתנהגות במסיבות שתייה כולל תיאור מפורט ביותר של המצופה מבן הלוויה. זהו קטע קצרצר מן הספר:

"הנדים [בן הלוויה] השותה עם המלך חייב לתפוס את המקום שהוקצה לו, מבלי לשים את עצמו בעמדה גבוהה או נמוכה יותר, ובוודאי לא לשכב אלא לשמור על עצמו זקוף… הוא לא יפהק… ולא יתעקש במהלך הוויכוח תחת השפעת המשקה כי מי שמתנהג בדרך זו הוא גס רוח."

  1. אבו אלחסן אלמסעודי (בערבית: ابو الحسن علي المسعودي) היה היסטוריון וגיאוגרף מוסלמי. הוא ידוע בשל ספרו הגדול "אפרים של זהב ומכרות של אבני חן" שמתאר את הגיאוגרפיה וההיסטוריה של המרחב המוסלמי אבל גם הודו, סין, ואף שבטים שונים באפריקה, במאה העשירית לספירה. בין השאר הוא מתאר דו שיח פיוטי בין מזכיר החליף לבן הלויה לשעשועים:

"אני מסייע ואתה מעכב;

אני תשוקה  ואתה הלצה;

אני עבודה קשה ואתה פנאי;

אני למלחמה ואתה לשלום."

ועל זה משיב בן הלוויה:

"אני מביא רווחה ואתה צרות;

אני הידידות ואתה שירות;

כשאתה קם אני יושב;

כשאתה כועס, אני ידידותי;

אני נקרא נדים [מילולית המצטער] בגלל האכזבה בלכתי"

החליל המתמיד והספריה של אל ג'זארי

הקדמה

ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים מכיל כמה אוטמטונים מנגנים. את חלקם כבר פגשנו כמו הסירה המוזיקלית, את חלקם, כמו מכונת תופים הראשונה בעולם, נכיר בהמשך. השער הרביעי עוסק בעיקר במזרקות, אבל יש בו ארבעה חלילים מתמידים המבוססים על תנועת מים הדוחסת אויר ומחליפה את האדם המנגן. אל גזארי מציין שלושה מקורות לעבודתו, אפולוניוס הנגר ההודי(!?), שרטוט ממקור לא ידוע, ועבודה שנכתבה ע"י הממציא המפוסם חיבתאללה אל אצטרולבי. זה גרם לי לחשוב על הספרייה שלו.

perpetual flute p 171_2

החליל המתמיד, דפים שהתפזרו, מתוך עותק מ-1315, אוסף מוזיאון מטרופוליטן, ניו יורק

איך החליל עובד

ההסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין בצינורות הטיה ומצופים יוכל לדלג. זהו שרטוט מן הספר עם כתוביות שלי.

perpetual flute wLables

שרטוט החליל המתמיד, עותק טופקפי 1206 עם כתוביות

לחליל המתמיד יש אספקת מים קבועה. המים זורמים לקערה המולחמת לצינור הטיה. הצינור כבד מעט יותר בצד של מיכל א' ובהתאמה המים זורמים למיכל א' וממלאים אותו. האוויר שהיה במיכל נדחס החוצה דרך חליל א' ומשמיע קול. למרות השם "חליל", זה יותר משרוקית קבועה,  ואין אפשרות לשנות את גובה הצליל ע"י אצבוע שונה. במידה והיו מים במיכל ב', צינור ההטיה מושך את פקק ב' והמיכל מתרוקן. המים ימשיכו לעלות עד שמצוף א' יעלה, יגרום לצינור ההטיה להפוך את כיוון זרימת המים. המים יזרמו למיכל ב', הפקק ירד למקומו ויאטום את המיכל. הנתיב היחידי לאוויר לצאת יהיה דרך חליל ב' והוא ישמיע את קולו. תהליך זה יחזור על עצמו כל עוד זרימת המים נמשכת.

על הספרייה של אל ג'זארי וסקר ספרות

כל מחקר או פיתוח טכנולוגי מתחיל היום בסקר ספרות. תלמידים, במיוחד בשלבי הלימוד הראשונים שלהם במדע או בטכנולוגיה חשים שזה מייגע, ואולי בעיקר משהו שנתבע מהם אבל לא באמת מועיל. אבל סקר הספרות, על מנת להכיר את גוף הידע הזמין, חשוב מן השלבים הראשונים של ההבנה התיאורטית ופיתוח המתודולוגיה ועד לכתיבה המסכמת של המאמר המדעי, הפטנט או דו"ח המחקר. הדיסציפלינה המדעית התפתחה מאות שנים אחרי אל ג'זארי ואינני יודע אם השימוש בסקרי ספרות נחקר ועד כמה היה אל ג'זארי חריג, אם בכלל, בשימוש המוקדם הזה בסקר ספרותי. כבר בפרקים קודמים ראינו שאל ג'זארי איזכר וביקר את עבודתם של ארכימדס, והבנוּ מוּסָא  אבל בפרק זה הוא מציין שלושה מקורות:

"נתקלתי במאמר ידוע מאת אפולוניוס הנגר ההודי: הוא הכין גלגל אשר מסתובב באיטיות ופותח כניסות של מים…"

 

"בחנתי גם מכשיר ישן, עליו אין דיווח בכתב, רק שרטוט. זה חליל עם שמונה חורים, עם [חסרה מילה] כמו הזזת האצבעות עליהם…"

 

"בדקתי מאמר שנכתב בבגדד בשנה 517 [להג'רה] ע"י הממציא הדגול חיבת אללה ב. אל חוסין אל אצטרולבי שבו יש חידוש אמיתי".

Apollonius the carptner

"על העיצוב ועל בניית חליל הידראולי" מיוחס לאפולוניוס הנגר. עותק מן המאה ה16, אוסף הספריה הבריטית

בפוסט הבא, על החליל המתמיד עם שני מכלי ההטיה, אני מקווה להתייחס יותר לעבודות המוקדמות האלו ומה שרד את מאות השנים שחלפו והגיע עד אלינו. השימוש בשלושה מקורות שונים לחליל המתמיד גרם לי לחשוב שלאל ג'זארי היתה ספרייה לא רעה בכלל. האם היתה ספרייה בארמון? עם מדפי הנדסה וטכנולוגיה? מי קרא אותם חוץ ממנו? אולי הספרים האלו היו בסדנתו? מאחר ומדובר בכתבי יד שדרשו שעות רבות של העתקה ואיור הרי שמחירם חייב היה להרקיע שחקים? איך זה התאפשר? חבל שאין לנו תשובות על כל השאלות האלו אבל משהו אני יכול לספר.

 כתבי יד וספריות בתקופת הזוהר של האיסלם

הנייר הומצא בסין העתיקה. האגדה מספרת ששני שבויים סינים שנפלו בידי האימפריה העבאסית אחרי נצחונה בקרב טאלס, בקירגיזסטן של ימינו ב-751 לספירה, קנו את חרותם בעזרת סוד הכנת הניר. אם זה נכון או לא, אינני יודע אבל בעולם המוסלמי היתה מהפכת נייר דרמטית במאה התשיעית והעשירית. בבגדד אומנות ייצור הנייר הנייר הסינית שופרה ומוּכָּנה (mechanized). הפשתן החליף את  קליפת עץ התות, שופר תהליך ההשריה, והפטישים הכותשים את עיסת הנייר הומרו לפטישים מכאניים בעזרת בעלי חיים או גלגלי מים. בתי החרושת בבגדד ובסוריה הפכו למקורות העיקריים של אספקת נייר לאירופה, הנייר הפך לזול יותר, זמין, ובאיכות טובה יותר. זה הביא לכך שהתרבות האיסלמית, שמראש היתה חברה יודעת קרוא וכתוב, בודאי בהשוואה לאירופה בימי הביניים התאפיינה בתהליכי יצור ספרים מתוחכמים, שווקים הומים לספרים וספריות עשירות. כל זה הביא לעליה דרמטית בזמינות של ספרים ובנגישותם לפלחי אוכלוסיה מגוונים. הקליטה והתיעוש של הנייר עומדים מול הסרבנות של האימפריה העותמאנית לאמץ את מהפכת הדפוס של גוטנברג. זה דורש פוסט אחר אבל עד המאה ה18 הטורקים התירו רק ללא- מוסלמים, בעיקר יהודים, להדפיס. שתי המהפכות, הנייר שאומצה, והדפוס שנדחתה, הן דוגמאות קיצוניות לאופן שבו טכנולוגיה משפיעה על תרבות וחברה וכיצד החלטה טכנולגית לכאורה,  יכולה לשנות  את פני החברה.

אנחנו יודעים לא מעט על ספריות בעולם המוסלמי, והראשונות שבהן בית החוכמה (بيت الحكمة‎; ) שייסד הרון אל ראשיד, החליף העבאסי בבגדד ובית הידע (دار العلم ) שהקים אל-חאכִּם בִּאמר אללה, הח'ליף השישי של השושלת הפאטמית במצרים. שתי הספריות האלו היו  מרכזי לימוד של לימודים איסלאמיים של הקוראן והחדית' לצד לימודי פילוסופיה ואסטרונומיה. ההיסטוריון הפאטימי אל מוסאביהי כתב:

 

"לבית הזה. הם הביאו את כל הספרים שהורה להם מנהיג המאמינים אל-חאכִּם בִּאמר אללה להביא, כתבי יד, בכל התחומים המדע והתרבות, במידה הראויה לנסיך. גישה לספריה ניתנה לאנשים מכל שדרות החיים, בין אם הם רצו לקרוא את הספרים או רק לשהות במחיצתם. אחת הברכות כפי שכבר כתבתי, היתה בלתי מתקבלת על הדעת, הוא [הח'ליף] העניק משכורת משמעותית לכל אלה אשר מינה לתת שירות – פקידים ואחרים. אנשים מכל תחומי החיים ביקרו בספריה. חלקם באו לקרוא ספרים, אחרים להעתיק אותם, ונוספים ללמוד. הוא גם תרם את צרכי הספריה: נייר, דיו, קסתות וקנים לכתיבה."

house of wisdom

מלומדים בספריה בבגדד, איור של יהא אל ואסיטי, 1237

יש שפעת סיפורים פנטסטיים על גודלן ועושרן של הספריות. למשל מספרים שהמצור המונגולי על בגדד ב-1258 לספירה החל באמצע ינואר ונמשך שבועיים. כאשר המונגולים נכנסו לעיר הח'אליפים, החל שבוע שלם של ביזה והרס. המונגולים הרסו את בית החוכמה והשליכו את הספרים  לנהר החידקל. הכמויות היו כאלו שהנהר נהיה שחור מדיו.  נסיר אל דין אל טוסי, מלומד פרסי שפעל בבגדד הציל "רק" 400,000 כתבי יד אשר הוציא מבגדד לפני המצור.

הכי קרוב לאל ג'זארי ולספרייתו הגעתי ביומנים של קארל סוסהיים (Süssheim) היסטוריון איסלמי ומזרחן, ביומניו הוא מספר, מפיו של מוכר כתבי יד, שצלאח א-דין, שאנחנו מכירים כי השמיד את הצבא הצלבני בקרב קרני חיטין, בזז את הספריה בדיארבקיר. לא מצאתי  לסיפור הזה עוד סימוכין. כל האינפורמציה הזו הופכת את כתבי היד ליותר נגישים ממה ששיערתי אבל אני עדיין תוהה איך נראתה הספריה של אל ג'זארי.

מנעול האותיות של אל ג'זארי והכספות מאיספהאן

"שד זה חטפני בליל נישואי ושם אותי בתוך קופסה, שם את הקופסה בתוך תוכה של תבה, וסגר את התבה בשבעה מנעולים, והניח אותי בתהומות הים הסוער המכה בגליו, ואין הוא יודע, שהאשה מתוכנו כשהיא מבקשת משהו לא ינצח אותה כלום…"

סיפור המלך שהריאר ואחיו המלך שאהזמאן, אלף לילה ולילה, תרגם יוסף יואל ריבלין

בשער השישי, שער הנספחים, מתאר אל ג'זארי "מנעול לנעילת תֵבָה באמצעות 12 אותיות האלפאבית".

לוח הנעילה

לוח הנעילה במנעול האותיות, עותק טופקפי, 1206

תיאור התֵבָה של אל-ג'זארי

ההסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין בצילינדרים ובפינים משופעים (tapered cotter) יוכל לדלג.

זוהי תֵבָה עם ארבעה מנעולי קומבינציה בארבע הפינות של המכסה. בכל מנעול קומבינציה אל ג'זארי משתמש בשש עשרה מתוך עשרים ושמונה האותיות באלף-בית הערבי, הוא לא משתמש באותיות עם ניקוד דיאקריטי (ניקוד הבחן) כמו ب (בא) או ن (נון), כאשר רק מיקום הנקודה מבדיל בין האותיות. אל ג'זארי לא מסביר את בחירתו, אולי על מנת למנוע טעויות.

Category VI chapter 3 Fig 153 p199

ארבע החוגות, תמונה מעובדת מעותק טופקפי, 1206

reconstruction_2

שחזור התבה מן האתר HTTP://WWW.JAZARIMACHINES.COM/EN

ארבע החוגות על מכסה התֵבָה הן יחסית מורכבות. כל חוגה מורכבת משלושה גלילים (הם נקראים צילינדרים) אשר מסובבים דיסקית עם שנץ. חיברתי את השרטוט המקורי של אל-ג'זארי של החוגה במבט אנכי עם השרטוט המודרני של היל והוספתי כתוביות:

combine drawing

שרטוט משולב של מרכיבי החוגה, השרטוט המקורי של אל ג'זארי, שרטוט מודרני של מתרגם ומפרש הספר, ד"ר דונלד היל, וכתוביות שהוספתי

מאחר וזה נראה לי עדיין מסובך להבנה הוספתי את השרטוט של מרכיבי החוגה לפני ההרכבה:

parts

מרכיבי החוגה, שרטוט ע"פ מתרגם הספר, דונלד היל, עם כתוביות שלי

כאשר מסובבים כל אחד משלושה הצילינדרים לאות הנכונה, כל השנצים ימצאו במקומם  ויאפשרו את פתיחת המנעול. זה דורש ידיעה של 12 אותיות, שלוש אותיות לכל חוגה כפול 4 חוגות. כל המערכת הזו מוחזקת במקומה, אך מאפשרת סיבוב נוח של מרכיביה, בעזרת פין משופע(tapered cotter). כאשר רוצים לשנות את הקוד מוציאים את הפין ממקומו ומכנית מסובבים את הדיסק כך שמיקום השנץ יתאים לאות בה חפצים.

התיבות מאיספהאן

אף אחת ממכונותיו המופלאות של אל-ג'זארי לא שרדה את מאות השנים שחלפו, וכל שנותר לנו הוא כתבי יד יפיפיים. אני עוד מפנטז על חפירה ארכיאולוגית יותר מקיפה בארמון בדיארבקיר שתגלה שרידים של שעון הטירה או אחת מהיצירות המונומנטליות שלו. עד אז, שתי התיבות-כספות עם מנעולי אותיות מאיספהאן שבפרס, משלהי המאה השתים עשרה, הן הדבר הקרוב ביותר למסע בזמן, לראות את אל- ג'זארי בעבודתו.

במוזיאון דויד בקופנהגן יש שברי תיבת פליז משובצת בכסף ונחושת עם ארבעה מנעולי אותיות בתצורה מעט אחרת, ארבע החוגות הן בקו ישר ולא בארבע פינות של מלבן אך הדימיון לתיבתו של אל ג'זארי רב. כל חוגה מכילה 16 אותיות. גם פה לא נעשה שימוש באותיות עם ניקוד דיאקריטי ויש גם דימיון רב בתהליך הנעילה ובפרטי המנגנון. התֵבָה מעט יותר פשוטה, ובכל חוגה יש רק שני צילינדרים, כך שנדרשות שמונה ולא שתים עשרה אותיות לפתוח את התֵבָה. על התֵבָה יש ניסבה (כתובת המעידה על עושיה) ובה כתוב:

"זוהי עבודתו של  מוחמד ב.[בן] חמיד אל אצטרולבי

אל איספהני בשנה  597 [להג'רה, היא 1200 לספירה]

ובדקתי אותה".

בנוסף יש גם ברכות ואיחולים לבעל התיבה.

combination lock Isfahan

שרידי תֵבָה שעשה אצטרולבי בשנת 1200 באיספהאן , מוזיאון דויד, קופנהאגן

לתדהמתי יש במוזיאון לאומנות בבוסטון תבה-כספת נוספת שיוצרה באותה תקופה ע"י אצטרולבי. גם זו קופסה עם  ארבעה מנעולי קומבינציה של שני צילינדרים, היוצרת קוד בן שמונה אותיות. הפעם יש גם חזית מקושטת, ככל הנראה מאוחרת יותר, שבה יש תבליטים של שלושה שומרים המוסיפים הגנה סימלית. הניסבה מעידה כי  גם תֵבָה זו הוכנה ע"י אצטרולבי כארבע שנים יותר מוקדם (593 להג'רה או 1197). למרות שזה ילדותי, אינני יכול להמנע מלהרגיש קצת "מקופח": למה שרדו שתי תיבות של אצטרולבי מאיספהאן ואף לא מכונה יחידה של אל גזארי? אין לזה, ולא יכולה להיות, תשובה.

MFA_Asturlabi Box

תֵבָה שעשה אצטרולבי בשנת 1197 באיספהאן , מוזיאון לאומנויות יפות, בוסטון

אצטרולב

ברור משמו של עושה התֵבָה שמקצועו, וככל הנראה המקצוע המשפחתי, היה ייצור אצטרולבים. אצטרולב( ٱلأَسْطُرلاب) הוא מכשיר משוכלל של אסטרונומים ונווטים למדידת הזוית של כוכב מעל האופק. הוא כולל פונקציות רבות, אבל שימש בעיקר למציאת קו הרוחב (latitude), כשיודעים את השעה המקומית, או כשעון, כשיודעים את מקומנו. יש הסבר והדגמה כאן.

נותרו ארבע אצרולבים מן המאה ה-12  שנוצרו ע"י בני משפחת אצטרולבי מאיספהאן. לא מצאתי תמונות שלהם, אבל יש תמונות של אצטרולבים מאיספהאן מן המאה ה-9 ועד למאה ה-16 ואני מביא תמונה אחת לדוגמא:

astrolab

אצטרולב מן המאה ה-13 מאיספהאן. הוכן ע"י מוחמד ב. עלי בקר ב. מוחמד אל רשידי אל עברי. מוזיאון היסטוריה של המדע, אוקספורד, אנגליה

באופן מפתיע, אולי, יש קשר בין האצטרולב לבין מנעולי הקומבינציה. המנעול מורכב מגליל(ים) המסתובב(ים) ביחס לעיגול האותיות. באצטרולב יש זרוע מסתובבת ביחס לזויות החרוטות בקצה המעגל. בנוסף יש מסגרת שנקראת "רטה" (rete) שמסתובבת. נקודות על הרטה מסמנות את כוכבי השבת. מכאן שגם האצטרולב וגם החוגות במנעול האותיות הן מערכות מכניות המסתובבות סביב המרכז. זה נעשה כאן וכאן בעזרת פין משופע (tapered cotter) המחזיק את כל המרכיבים במקומם ומאפשר תנועה סביב הציר. לפין הזה יש קצה בצורה של ראש סוס ומכאן שמו בערבית – فرس. אני מצרף צילום של אצטרולב מפורק, ניתן לראות ממש את אותו המנגנון ואותו הפין (בעיגול האדום) שהופיע  בשרטוט של אל ג'זארי למעלה.

parts of an astrolab

אצטרולב מפורק לחלקיו. הפין המשופע בעיגול האדום

מי שבאמת רוצה לצאת למסע היסטורי-מדעי יכול לקרא את המדריך שג'פרי צ'וסר (Geoffrey Chaucer) כתב לבנו לואיס בן ה-10. צ'וסר, אחד מאבות הספרות האנגלית, ומחברם של "סיפורי קנטרברי" העסיסים היה גם אסטרונום. זהו הפרסום הראשון באנגלית בנושא זה וגם מבוא מצויין לתפיסת האסטרונמיה בממאה ה-14. החיבור מכיל יותר מארבעים(!) שימושים באצטרולב.

מי הקדים את מי ?

אל ג'זארי כותב בפתח הפרק:

" [העבודות] המוקדמות יותר במקצוע זה כללו מנעולים לנעילה ופתיחה באמצעות אותיות. ביניהם היו [מנעולים] של ארבע אותיות על ארבע מעגלים, של שתי אותיות על שני מעגלים ושל שש אותיות על שישה מעגלים"

מכאן שאל ג'זארי לא טוען לראשוניות כלל. האם התיבות מאיספהאן הן חלק מן התיבות עליהן התבסס אל ג'זארי ? האם ספרו של אל ג'זארי הגיע לאיספהאן? ככל הנראה לא. התיבות הוכנו בשנים 1197-1200 לספירה. אין לנו תאריך מדויק לכתיבת הספר.  ריצ'ל וורד טוענת שהספר נכתב בין 1197 ל1200. זה מעט יותר מוקדם מדונלד היל שסבר שהספר נכתב בין 1204 ל-1206. הפערים (הקטנים) נובעים מן המקורות השונים, היל הסתמך בעיקר על העותק באוניברסיטת אוקספורד והיא מסתמכת על העותק המוקדם יותר מטופקפי. כך או כך הקרבה בין תאריך הכתיבה לבין תאריכי ההכנה של התיבות באיספהאן כמעט שוללת את האפשרות של השפעה הדדית. הרבה יותר סביר שהתיבות מאיספהאן כמו תיבתו של אל ג'זארי הם חלק מן התרבות החומרית העשירה בעולם המוסלמי באותה התקופה. זה גם ברור מעצם ההקדמה של אל ג'זארי. מעניין לציין שמנעול האותיות הראשון בארופה הוא ככל הנראה עבודתו של ג'יובני פונטנה, מהנדס ונציאני מן המאה ה-15, שלוש מאות שנה אחרי אל ג'זארי! פונטנה עסק במגון רב של תחומים, כולל מדידת גבהים בעזרת אבנים נופלות, שעוני מים וחול, ומדידות טריגונומטריות. הוא כתב את אחד הספרים הטכנולוגיים הראשונים בתקופת הרנסנס " Bellicorum instrumentorum liber" . הספר כולל מכונות מצור אבל גם המצאות פנטסטיות כמו ציפור מונעת ברקטה, וגרסה מוקדמת של אופניים עם ארבעה גלגלים ו…מנעול האותיות:

Fontana

מנעול האותיות של גי'ובני פונטנה 1420-1430

שעון הפיל – רב תרבותיות או קרקס?

הקדמה

שעון הפיל הוא ללא ספק הפופולרי מכל עבודתיו אל-ג'זארי. הוא זכה למספר שחזורים מודרנים שונים, חלקם בתערוכות ובמוזאונים, אבל גם בקניון בדובאי. יש לו שלל אנימציות דו ותלת מימדיות, ערך משלו בויקפדיה ועוד ועוד. בשל מורכבות המנגנון חילקתי את הפוסט הזה לשנים. בחלק הראשון אסביר מה רואה המתבונן ואנסה לחקור את מקורות הקסם. החלק השני יותר הנדסי ושם אסביר איך המנגנונים פועלים, מהם הפטנטים שמאחורי הקלעים, ומה ייחודי בשעון זה.

Al-jazari_elephant_clock

שעון הפיל, עותק מ-1315, סוריה

מה רואה המתבונן?

פיל שאורכו כמטר ועשרים, נושא על גבו אפריון, בראשו טירה עם מרפסת שעל כיפתה ציפור. בבטן הפיל יש מאגר מים נסתר ובו מצוף עם חור השוקע לאיטו במשך חצי שעה. יותר פרטים על המנגנון בפוסט הבא. על עמודי הטירה שני דרקונים פעורי פיות. המתקן כולו מתנשא לגובה של מטר ושמונים. באפריון יושב כתבן, הוא אוחז בידו עט המצביע על קשת עם שנתות. במהלך חצי שעה העט נע לאורך הקשת ומציין את הדקות החולפות ובתומה הוא חוזר אל נקודת ההתחלה. בתום כל חצי שעה עגולה יש הופעה מרשימה; בראש הפיל רוכב מאהוט, רַכָּב פילים ולרוב גם המאלף, בידו הימנית גרזן, ובידו השמאלית מַקֶבֶת. מידי חצי שעה המאהוט יכה בפיל, תחילה בגרזן ולאחר מכן במקבת. במרפסת הטירה יושב אדם ומשני צידיו בזים, ידיו מונחות על ראשיהם, כאילו הוא מונע מהם לפעור את מקוריהם. פעם בחצי שעה הוא ירים את ידו, פעם את ימין ופעם את שמאל והבז המשוחרר יפלוט כדור אשר יפול אל לוע של דרקון, יגרום לו להסתובב על צירו ולהטיל את הכדור על מצילתים הנתונות בתוך כד. גם הציפור שעל הכיפה תסתחרר. מעל ראשו של הבזייר(איש הבזים)  יש קשת עם כדורי זכוכית. הכדורים הולכים ונצבעים באדום ככל שהשעות חולפות מציינים את השעה מאז הזריחה.

אפשר לראות סרטון קצר:

המראה את פעולת השעון ומסביר חלקית את המנגנון. הסבר מלא יותר בפוסט הבא.

למה פיל?

בויקפדיה בערך שעון הפיל כתוב:

"הפיל מייצג את תרבויות הודו ואפריקה, שני הדרקונים מייצגים את התרבות הסינית העתיקה, הפניקס [הציפור, א.ג] מייצג את התרבות הפרסית, פעולת המים מייצגת את התרבות היוונית העתיקה, הטורבן מייצג את התרבות האסלאמית"

הציטוט מיוחס לאל ג'זארי עצמו המוצג כאינטלקטואל רב תרבותי. אני חושש שרב תרבותיות(multicultural)  היתה זרה לחלוטין לאנשי המאה ה-12 ולאל ג'זארי בפרט. הציטוט ללא ספק שגוי, לא אל ג'זארי כתב אותו, אבל מי שכתב אותו (מי?) הציע הסבר לעושר של השעון. זה גרם לי לחשוב מחדש, ולפני הכל על הפיל.

ימי הביניים ופילים משונים

נתיבי הסחר בימי הביניים היו פרושים באירופה ובמזרח התיכון אבל גם  בהודו, סין ואפריקה. בחוף המזרחי של אפריקה סחרו בשנהב, בזהב, עץ הָבְנה  וגם בעבדים. סין ייצאה משי ופורצלן והודו תבלינים וסמים. זה אומר ששמועות על פילים, גי'רפות ובעלי חיים אקזוטיים אחרים הגיעו לאירופה אבל מאיירי כתבי יד, שמעולם לא ראו פיל, ציירו אותם כיד הדימיון הטובה עליהם. יש אתר שלם המוקדש לציורים המוזרים של הפילים בימי הביניים. אני מביא רק שתי דוגמאות:

תומאס מקאנטימפרה, פיל מ"ספר חיות נדירות", 1290

פיל עם פרסות וזנב צמרי, "ספר תרופות פשוטות" (Livre des simples médecines) כתב יד מן המאה ה-15.

 

הספר המקורי שאל גזארי כתב אבד למרבה הצער אבל כתב היד  מטופקאפי הוא משנת 1206, כתבתי עליו כאן. זו שנת מותו של אל ג'זארי כך שככל הנראה האיורים הם "מיד ראשונה".  אפשר לראות שהפיל נראה כמו פיל אסייתי וגם המאהוט (רכב הפילים) וגם האפיריון ממוקמים נכון. ההיכרות של אל ג'זארי עם פילים אינה בהכרח מפתיעה, למרות שלא מצאתי כל עדות לפילים בדיארבקיר.

שליטים מזרחיים החזיקו משחר ההיסטוריה ביברים של חיות אקזוטיות. בנוסף לסקרנות ולהנאה שסִפקו, הם המחישו את העושר והעוצמה של השליט והפגינו את ההשפעה של הריבון מהודו ועד כוש. מִנחות של בעלי חיים נדירים היו חלק מן התהליך הדיפלומטי ולפעמים חלק ממערכת המיסים. עד המאה השלוש-עשרה, ההסכם בין הממלכה הנובית לבין השליטים המוסלמים של מצרים דרש מן הנובים לספק 360 עבדים מידי שנה וגם חיות בר. זה היה הערוץ העיקרי שדרכו הגיעו ג'ירפות לביבר הסולטן של קהיר.

ספר החיות המאה ה-15, סוריה.

השימוש בבעלי חיים כמחווה דיפלומטית מתועד היטב. למשל בַּיְבַּרְס, הסולטאן הממלוכי של מצרים וסוריה במאה ה-13 שלח פילים, ג'ירפות, וזברות גם למלך ספרד, לקיסר הביזנטיני, ולחאן המונגולי. במאה ה-10 נשלחה ג'ירפה מטוניסיה לקורדובה או סיפור שאני אוהב במיוחד על הפיל, אבו אלעבאס,  ששנשלח מבגדד לאאכן שבגרמניה כחלק מהחלפת מתנות בין הח'ליף הרון אל-ראשיד לבין הקיסר קרל הגדול. זה קרה במאה התשיעית וגם לזה, כמה מפתיע, יש זוית יהודית: את הפיל הביא יצחק היהודי ועל כך מסופר ברומן ההיסטורי "מסעות יצחק היהודי ואבו אלעבאס הפיל". מעניין לציין שהביוגרף של קרל הגדול מספר כי יחד עם הפיל הגיע שעון מים משוכלל אשר הטיל כדור פליז מידי שעה על צלחת וגם שנים עשר פרשים הופיעו איש איש בתורו. אין למיטב ידיעתי יותר פרטים על השעון, אולי אל ג'זארי הכיר את הסיפור כחלק ממומחיותו בשעוני מים?

שעון הפיל והקרקס

המשלחות הדיפלומטיות והמתנות המלכותיות מעידות שהפיל נתפס כסמל של עוצמה וחוכמה אבל בהקשר של שעון הפיל אני חושב יותר על אקזוטיות וקרקס. הפיל אמנם עשוי נחושת ומהוה רק במה ל"הצגה", אבל הדרקונים המתהפכים, המאהוט עם כליו המאיימים, הבזים, הכתבן והציפור המסתררת יוצרים "נאמבר" (קטע) קרקסי. בהופעת קרקס מרגשת יש לטעמי ארבעה מרכיבים, לא בסדר מחייב, לא תמיד את כולם, ובודאי שלא במשקל זהה:

  • חידוש
  • מיומנות
  • מתח ותחושת הסכנה
  • הקסם או הפנטזיה שבתמונה

הסתכלתי בכמה הופעות קרקס איקוניות; למשל ג'וליוס ליאופרד, אקרובט צרפתי מן המאה ה-19 שנרשם בדפי ההיסטוריה כאיש הראשון שערך מופע טרפז. זה בודאי עונה על דרישת החידוש. גם שעון הפיל הוא הראשון מסוגו, אין שעון דומה לו וכל מי שצופה בו לראשונה, גם היום,  משתאה. שנית המיומנות, ליאופולד תרגל את הפעילות האוירית שלו מעל לברכת הוריו לפני שחשף את זה ב-1859 בקרקס נפוליאון בפריז. לאחר מכן הופיע בלונדון לפני קהלים שיצאו מגדרם בשל הסלטות שעשה בין חמישה טרפזים, כשרק ערמה של מזרונים ישנים מגינה עליו מפני נפילה קטלנית. גם שעון הפיל מפגין מיומנות גבוהה למתבונן התמים והמיומן: השליטה בקצב זרימת המים, הפעולה המורכבת של שלוש הדמויות, ההיפוך הוירטואוזי של הדרקונים, יש כאן מערכת מורכבת של פטנטים שמדגימה את המיומנות הגבוהה של אל ג'זארי בשעוני מים ובאוטמטונים. הקהל בקרקס של ליאופרד גם דואג לשלומו ותחושת הסכנה, שאין באוטומטונים מעצם ההגדרה, מעצימה את החוויה.

ג'וליוס ליאופלד, אקרובט צרפתי, המאה ה-19

לבסוף התמונה. ליאופרד, כמו כל אומני הקרקס יכול היה לעשות את הופעתו בבגדי מתעמל אבל כפי שניתן לראות הוא לובש מכנסיים תיאטרליים, אצעדות מדגישות את פרקי ידיו , צווארון חולצתו מזכיר ענק מלכותי. כל זה מעצים את הרושם שהוא מטביע בנו. התמונה שאל ג'זארי חרט בזכרוננו, היא הרבה יותר מאשר סך הטכנולוגיה והיא מרתקת קהלים עד עצם היום הזה.