הקדמה

בפרק הקודם על נוסעים מוסלמיים בנסיכות הארתוקית תיארתי את מסעו של אבן גֻ'ביר, הפעם נתמקד בנוסע המוסלמי המפורסם מכולם אבן בטוטה (ابن بَطُّوطَة). אבן בטוטה ביקר ב-1326 במארדין (ماردين) שבדרום מזרח טורקיה ואחת משתי הערים המרכזיות של הנסיכויות הארתוקיות ובירת המחוז. העיר ידועה גם היום בארכיטקטורה הארתוקית שלה. זה אירוע יותר משמעותי מביקורו של אבן גֻ'בַיר שעבר רק בשוליים של הנסיכות הארתוקית אף שהתרחש יותר מ-100 שנה אחרי פטירתו של אל-ג'זרי, ובמארדין שלט ענף אחר של הארתוקים. האם ניתן ללמוד משהו ממסעו של אבן בטוטה על ספרו של אל-ג'זרי?

בול ממרוקו של אבן בטוטה, התמונה היא אילוסטרציה ולא פורטרט של ממש

אבן בטוטה

אבו עבדאללה מוחמד בן בטוטה (ابو عبد الله محمد بن بطُوطة) נולד ב-1304 בטנג'יר, ומת,ככל הנראה, בין 1368 ל-1369 במרוקו. לאחר לימודי דת ומשפט הוא יצא לחג' (حجّ, העלייה לרגל למכה ואחד מחמשת "עמודי האסלאם") הראשון שלו ב-1325 וביקר בכל המרחב המוסלמי מטנגיר ועד לאיראן, כולל העלייה המסורתית לרגל למכה, אבל חרג מן המסלול המקובל והרחיק עד לחוף המזרחי של אפריקה, זנזיבר וטנזניה של ימינו. עד סוף חייו הוא יעלה לרגל למכה שבע פעמים, כל פעם במסלול אחר. בהמשך הוא נסע להודו בהזמנת הסולטאן בדלהי ועבר דרך אסיה הקטנה ואפגניסטן של היום. מהודו המשיך במסעותיו לאיי הדרום, לסומטרה ואף הגיע לסין. במסעו האחרון סִייר בצפון אפריקה ובמדבר הסהרה ורק ב-1354 שב למרוקו אחרי כמעט 30 שנה. מישהו חישב שמסעותיו היו כמעט 120,000 ק"מ שזה שקול להקפת כדור הארץ שלוש פעמים, או בערך פי ארבע ממסעותיו של מרקו פולו שקדם לו. לא פלא שהוא נחשב לנוסע המוסלמי הגדול ביותר בכל הזמנים.

מסעות אבן בטוטה, אנציקלופדיה בריטניקה, https://www.britannica.com/biography/Ibn-Battuta

אבן בטוטה לא רשם את קורותיו בזמן אמיתי ורק עם שובו הורה לו הסולטאן של מרוקו לכתוב את סיפור מסעותיו ואף הקצה לו את המלומד האנדלוסי אבן ג'זי (ابن جزي) לעזרה. איננו יודעים אם ההגזמות הרבות בספר וגם העתקות חסרות בושה ממספרים של אחרים, הם בשל השנים הרבות שחלפו עד למעשה הכתיבה או מלאכתו של אבן ג'זי. בביקור בנסיכות הארתוקית יש לנו דוגמא גם מן ההעתקות וגם מן השגיאות. למרות זאת "מסעו של אבן בטוטה" (رحلة ابن بطوطة) הוא ספר קלאסי בתרבות המוסלמית הנותן לנו תמונה חיה של ימי הביניים כולל  המנהגים, הדתות, והפולחנים, החיים היומיומיים, חיי המסחר, החקלאות, כל זאת לצד אנקדוטות וסיפורים שאסף במסעותיו. העושר הזה הופך את הספר למעין אנציקלופדיה היסטורית ותרבותית של התקופה.

הביקור בנסיכות הארתוקית

במאי 1326 יוצא אבן בטוטה מבגדד אל הנסיכות הארתוקית. המסע שלו עובר דרך מבצר אל-מעשוק (حصن المعشوق), זה ככל הנראה הארמון אל-עאשק שבנה הח'ליף אל-מעתמד שמשל בבגדאד בשלהי המאה ה-9 על גדות החידקל בצדה המערבי של סאמראא.  בהמשך הוא עבר בתִּכְּרִית עיר הולדתו של סאדם חוסיין לפני שהגיע אל מוסול. האזורים האלו פחות רלבנטיים לענייננו וגם מוסול עצמה לא הייתה אף פעם בשלטון הארתוקים. הקטע הכי מעניין בעיני, ואולי מפתיע, הוא התיאור המוקדם של הימצאות נפט ממש על פני השטח ללא צורך בקידוח:

"אחר כך נסענו והגענו למקום הידוע כאל-קיארה (القيارة) ליד החידקל ושם הארץ שחורה ויש בה מעיינות הנובעים זפת ועושים אגנים ואוספים אותו שם והוא דומה לטיט על פני האדמה. צבעו שחור משחור ומבריק, הוא רטוב ולו ריח טוב"  [כול התרגומים מערבית הם שלי]

משם מגיע אבן בטוטה אל נציבין, ותיאורו ככל הנראה הועתק מאבן ג'ביר כולל ציטוט השיר של אבו נֻוַאס. הוא ממשיך מספר שהם נסעו לעיר סנג'אר (سنجار)، זו ככל הנראה טעות, סנג'אר היא עיר במחוז נינווה שבצפון-מערב עיראק, 125 ק"מ מערבה למוסול ואינה בדרך לנסיכות הארתוקית הנמצאת צפונה לנציבין:

"ואחר כך יצאנו ממנה [מדארא] והגענו לעיר מארדין, שהיא עיר מפוארת על מורדות הר. זוהי אחת הערים היפות ביותר של האסלאם, מיטיבה עשות ויצירתית, עם השווקים היפים ביותר ובה מכינים את הבגדים מצמר הידוע כ- אל-מרעז (المرعز)".

זה מעט מפתיע שנוסע כאבן בטוטה שהיה בערים המרכזיות של האסלאם: קהיר, מכה, דמשק, חלב, בגדאד, ונוספות כותב שהיא מן הערים היפות של האסלאם (من أحسن مدن الإسلام) ושם את הבירה הארתוקית של נסיכות זעירה בהשוואה לערים האלה.

בהמשך ג'זי מפרט לגבי הטירה במארדין:

 "מבצר זה של מרדין נקרא האפור (الشهباء) ולכך התכוון המשורר העיראקי ספי אל-דין עבד אל-עזיז בן סראי אל-חלי (صفي الدين عبد العزيز بن سراي الحلي), [משורר מן המאה ה-14 ממוצא עירקי שהפך למשורר החצר בנסיכות הארתקית במארדין].  במֻסְמֻטה (مسمطة) שלו [שם של צורת שירה ערבית שנגזר מחוט של מחרוזת, שעליה חרוזים או פנינים]."

فَدَعْ ربوعَ الحِلَّة الفيحاءِ   עזוב את שטחי אל-חִלַּה [עיר מרכזית בעירק על נהר הפרת]

وازورَّ بالعِيسِ عن الزَّورْاءِ הטה את הגמלים הלבנים מאל-זורְאאִ [כינוי לבגדד]

ولا تقف بالموصل الحدباء ולא תעמד בקימורי [חומות] מוסול

إن شهاب القلعة الشهباء הנה כוכב המבצר האפור

محرق شيطان صروف الدهر – שורף את שד תהפוכות הזמן

השיר מהלל את מארדין לעומת ערים משמעותיות בתקופה, אל-חלה, בגדאד ומוסול, שע"פ המשורר אינן שקולות לה. אבן ג'זי ממשיך מסביר:השיר (מסמטה) הוקדש לשליט מרדין, המלך הארתוקי אל-מנצור נג'ם אל-דין ע'אזי השני שנודע בהיסטוריה כאוהב יופי גדול, שהזהיר את הפולשים למארדין שלא לדרוך על הוורדים שלו בגן האהוב עליו.

בהמשך עובר אבן בטוטה לדווח על הסולטן העכשווי במארדין, בנו של אל מנצור מן הפסקה הקודמת. אצל אבן בטוטה הוא נקרא אל-מלך אל-צאלח (الملك الصالح) שמלך במארדין בין השנים 1312-1364 לספירה. הוא מספר על נדיבותו הרבה ומדגים:

" הוא אל-מלך אל-צאלח, בנו של אל-מלך אל-מנצור, אשר הזכרנו  קודם לכן, והוא ירש את המלוכה מאביו ולו הנדיבות/האצילות המפורסמת. ואין נדיב ממנו בארץ עיראק, סוריה רבתי ומצרים. המשוררים והעניים הולכים אליו, והוא נותן להם מתנות ביד רחבה, בהתאם למסורת אביו. פנה אליו אבו עוביד אללה מוחמד אבן ג'אבר אל-אנדלוסי, אל-מרווי העיור [משורר אנדלוסי] אשר [חרז] לו שבחים, אז הוא העניק לו עשרים אלף דירהם."

הפסקה האחרונה נותנת לנו הצצה לפועלו של שליט מארדין:

"והוא עסק במתן נדבות, במדרסות [מוסדות להשכלה גבוהה בעולם המוסלמי], בזאוויות [מילולית זווית, בשלהי ימי הביניים מתאר בית הארחה למטיילים ובני אחווה סופיים] להאכלת הנזקקים. היה לו ווזיר גדול, האימאם המלומד, המיוחד בזמנו, יחיד סגולה בתקופתו ג'מאל אל-דין אל-סנגאוי שהתחנך בטבריז והכיר את המלומדים הגדולים"

כך שהאג'נדה שלו, לפחות בפסקה הזו, היא אסלאמית קלסית וכוללת צדקה והשכלה מוסלמית ומעין בתי מחסה לאורחים ואוכלוסייה נזקקת. הוא משבח גם את הקאדי הראשי  (قاضى قضاته) ברהאן אל-דין אל-מוסלי (برھان الدین الموصلى) בעיקר בשל צניעות והעובדה שהוא לובש בגדי צמר שאינם שווים עשרה דירהם. לא מצאתי אזכורים נוספים של הווזיר או הקאדי מעבר לאבן בטוטה.  לאחר מכן הוא חזר לבגדד.

המסע של אבן בטוטה הוא כאמור מעט יותר מ-100 שנה אחרי פטירתו של אל-ג'זרי והוא מגיע אל מארדין ולא לדיארבקיר. גם בעיני אבן בטוטה וגם בעיני משורר החצר העיר הארתוקית משתווה או אף עולה על ערי האסלאם המרכזיות כך שהשאלה של מרכז ופריפריה מקבלת תפנית מסוימת. גם הפריחה התרבותית נראית עדיין בברור. לנסיכות הקטנה יש משורר חצר, יש עיסוק בהשכלה מוסלמית גבוהה ובתמיכה באומנות. אין כאן אינפורמציה ישירה על אל-ג'זרי ופועלו אבל אם ניתן לדבר על "DNA תרבותי" זה נראה כאילו יש חוט מקשר בין הנסיכות הארתוקית בדיארבקיר ופריחתה התרבותית בשלהי המאה ה-11 וראשית המאה ה-12 ובין הנסיכות הארתוקית שאנו פוגשים דרך עיניו של אבן בטוטה.