הקדמה

לאל-ג'זארי יש ארבעה אגנים למדידת כמות הדם. על שניים כבר כתבתי: אגן הנזיר שהוסבר כאן בתוספת רקע על תולדות הקזת הדם והסברתי כאן את האגן של שני הכתבנים עם דיון על יחודו של אל-ג'זארי בעולם הכלים לאיסוף הדם המוקז. שני האגנים הנותרים: האגן של המְחַשֵב (الحسيب=reckoner) והאגן של הטירה כמעט זהים במנגנונם לאלו שהוסברו, ההבדל העיקרי הוא באופן בו מוצגת כמות הדם המצטברת. כל המכונות שנותרו לי (שבע בלבד!) דומות במנגנוניהן למכונות שכבר הוסברו. זה גורם למחשבותיי לנדוד לשדות רחוקים, והפעם מה אנחנו יכולים לדעת על השכלתו של אל-ג'זארי?

האגן של המְחַשֵב, עותק שהתפזר מ-1315, מוזיאון בוסטון לאומנות יפה

מה אנחנו יודעים על השכלתו של אל-ג'זארי?

איננו יודעים דבר על לימודיו של אל-ג'זארי מלבד מה שכתב הוא עצמו בהקדמה:

"למדתי את הספרים של [המלומדים] המוקדמים ואת העבודות המאוחרות של [האומנים] המומחים, יוצרי התקנים גאוניים עם תנועה פנאומטית ומכונות מים עבור שעות קבועות ושעות ע"פ השמש ואת הזזת גופים ממקומם הטבעי. הרהרתי בבדידות ובחברה על המשמעות של הוכחה. אני עוסק במקצועי זה זמן והתקדמתי משלב קריאת ספרים דרך התבוננות באחרים ולמדתי מקדמונים ו[מלומדים] בני זמני. יש בי להט ללמוד את המדע המעודן הזה ולהתמיד במאמץ לחקר האמת. עיני הרבים נשואות אלי בזמן שאני מוצא את דרכי במדע האהוב הזה. הגיעו לידיעתי סוגי [מכונות] בעלי חשיבות רבה, המציעות אפשרויות שליטה נפלאות."

אין מעבר לשורות אלו כל מידע על לימודיו או על מוריו. יחד עם זאת ברור שהוא יודע ספר וקרא לא מעט, על הספרייה של אל-ג'זארי כתבתי כאן. הידע המתמטי שלו, לפחות לפי המצוי בספר, הוא מוגבל. כתבתי על זה כאן. הוא אומן מגוון באופן שהיום הוא בלתי אפשרי, הוא מתכנן ומעצב במתכת, בעץ ובעיסת נייר. הוא עובד במספר רב של מתכות: ברזל, ברונזה, נחושת, פליז, כסף וזהב. הוא עובד במנעד רחב מאד של טכניקות: הוא מרקע ומלחים יוצק ומייצר בעצמו צינורות וגלגלי שיניים. למעשה, מלבד חומרי הגלם הוא עושה הכול בעצמו. תנועת ה-Makers (בעברית מכונים לעתים "מייקרים" או "יוצרנים") המאמינה ביצרנים פרטיים, חובבי טכנולוגיה יכלה להשתמש בו כדמות מופת.

מה אנחנו יודעים על החינוך בימי הביניים?

החל מן המאה השמינית לספירה היה בכל העולם המוסלמי חינוך יסודי ממוסד בין הגילים שש ועשר. הכיתות התקיימו לעיתים בחנות או בבית פרטי אבל לרוב במסגד או בבניין קשור אליו. הבסיס ללימוד היה הקוראן. התלמיד העתיק פסוק ללוח שלו ושינן אותו ורק לאחר שלמד אותו בע"פ הוא עבר לפסוק הבא. צריך לזכור שהקוראן, עבור המוסלמים, הוא ההתגלות האחרונה של דברי אללה לבני האדם ובסיס האמונה אבל גם ההנחיות  לפולחן, ספר החוקים ומדריך התנהגות. זה היה שכיח יחסית לראות תהלוכה לכבוד ילד בין עשר בתהלוכה ברחבי העיר כפרס על זה שהוא למד את כל הקוראן בע"פ. בנוסף לקוראן התלמידים למדו את נוהל הרחצה הפולחנית, את התפילה ואת עיקרי האיסלם. מרכיבי הלימוד הלא דתיים היו פעלים ושירה כמודל לכתיבה ומעט מספרים וחישובים פשוטים. בתי הספר היו מיועדים לכל ובמקור לא נגבה תשלום מטעמים דתיים. במהלך השנים זה השתנה ובתי הספר קבלו מתנות ומזון וגם כסף. בסוף בית אומיה (המאה ה-9) יש עדות על בית ספר שהכיל 3000 תלמידים וברור שארגון שכזה לא יכול לפעול ללא משאבים. סביר מאד להניח שאל-ג'זארי למד בבית ספר שכזה. כאשר התלמיד השלים את ארבע שנות החובה הוא יכול היה להמשיך לשלוש שנים נוספות בהן הוא למד דקדוק, רטוריקה וספרות כמו גם היסטוריה של האיסלם. אין בספר של אל-ג'זארי התייחסויות לספרות או להיסטוריה וקשה לדעת אם המשיך את לימודיו מעבר לארבע השנים הראשונות.

לא מצאתי ציור ימי מימי הביניים אבל הצילום העכשווי של תלמידים מוסלמיים המשננים את הקוראן, ככל הנראה, אינו מאד שונה מתהליך הלימוד במאה ה-12:

תלמידים מוסלמים לומדים את הקוראן בע"פ במסגד בהודו.

אחרי ארבע שנות החובה  מרבית התלמידים עבדו עם הוריהם בחקלאות או נשלחו לעבוד אצל אומנים מומחים כשוליות. העבודה כשוליה נעשתה בבתי מלאכה קטנים בשוק או כפי שהוא מכונה לרוב בזאר (بازار). זוהי רשת צפופה של סמטאות רחבות מספיק על מנת שחמור עמוס יוכל לעבור בהן, לרוב מקורות בעץ או לפחות מוצלות בבד, בהן בתי המלאכה בו זמנית יצרו ומכרו את סחורתם. בעלי המלאכה היו מאורגנים בגילדות. ברנרד לואיס המזרחן והיסטוריון כתב מאמר מכונן על הגילדות המוסלמיות. לטענתו הגילדות הן אחת התופעות היותר מעניינות בציביליזציה המוסלמית בימי הביניים. והן לא רק המקבילה של הגילדות של אירופה הנוצרית כי אם גם הלב הפועם של החיים המקומיים. עצם הטופוגרפיה של העיר המוסלמית בימי הביניים נקבעה על לפי הצרכים של הגילדות וכל אחת מהן תפסה רובע מן הבזאר. כך הצורפים שכנו ברובע הצורפים, חרשי המתכת באזור משלהם ואורגי הבדים ברובע נפרד.

בראש הגילדה עמד שייח' שנבחר על ידי אומנים המומחים. מרגע שנבחר, הוא הפך לשליט הלא מעורער של הגילדה, השייח' היה שילוב של מנכ"ל, גזבר, אחראי על המסים לשלטונות ועל החגיגות ועל הדאגה לחולים ולעניים. אחריו בהיררכיה באו זקני האומנים. הם יעצו לשייח' וטיפלו באדמיניסטרציה. אחריהם באו האומנים המומחים ולבסוף השוליות. המעמד של אוּמָן שָׂכִיר(journeyman) שהיה משמעותי בגילדות האירופיות כמעט ולא קיים בגילדות המוסלמיות והיה מעבר ישיר מהתמחות לעמדה של אומן מומחה. השוליה (مبتدئ -מֻבְתַדִי) היה לומד ע"פ החלטת המומחה שאצלו השתלם לרוב ללא זמן קצוב וגם ללא תכנית לימודים מוגדרת. פה ושם מציינים 1001 ימים שנשמעים לי יותר כפרק זמן טקסי מאשר פרק לימוד של שלוש שנים. מאחר ואת ההכשרה כשוליה התחילו בגיל 11 סביר שהם לא הפכו לאומנים עצמאיים בגיל 14. לרוב היה על השוליה להדגים את יכולתו ע"י ייצור של פריט אמנות מורכב במיוחד (אצל לואיס כתוב "יצירת מופת" ) ואז האומן המומחה מחליט שפרק השוליאות הסתיים. השוליות לא קבלו שכר בדרך כלל בתקופת החניכות  אבל האומנים כן דאגו לכלכלתם. אל-ג'זארי למרבה הצער לא כותב דבר על הפרק הזה בחייו. די בטוח שהוא עבר את השלב הזה ומאוד מעניין אותי לדעת מה היו חוויותיו כשוליה.

אי אפשר לדבר על החינוך המקצועי בארץ בלי להיכנס לשדה מוקשים. הייתה בארץ במשך שנים רבות הסללה של בני הנוער מעדות המזרח לחינוך המקצועי, לעבודות רתכות, מסגרות, וסַפָרות. רק יועצת אטומה במיוחד יכלה להפנות את רונית מטלון עליה השלום, והעברית המדהימה שלה לחינוך המקצועי ויש ודאי עוד דוגמאות רבות. אבל לשילוב של בתי ספר מקצועיים ולימודים כשוליה יש יתרונות רבים. גרמניה, שווייץ, דנמרק וארצות נוספות מדגימות זה שנים איך עושים חינוך מקצועי נכון בו מייצרים אומנים מומחים שאין להם תחליף. אני למדתי בבית ספר עיוני ומשם הגעתי לאקדמיה ומעולם, גם לא בסנטה קלרה או בפורטלנד לא הרגשתי שהשכלתי נופלת מטובי המהנדסים בעולם. בכל זאת לפעמים אני רוצה לחזור ולהיות השוליה של אל-ג'זארי וללמוד בידיים ומהתבוננות בטובים ביותר.