שעון הדלתות והבעיה היהודית

הקדמה

שעון הדלתות זהה לשעון הקוף מבחינת מנגנונו ולא מצדיק פוסט נפרד. ממש כמו "הפיל והבעיה היהודית" גם לשעון הדלתות אין שום קשר ליהודים, שלא מוזכרים ב"ספר הידע של התקנים מכאניים מופלאים" ולו גם פעם אחת. הביטוי "הפיל והבעיה היהודית" משמש בדרך כלל לתיאור טרחנים המנסים לקשר כל אירוע, ויהיה אוניברסאלי ככל שיהיה, אל העם היהודי ובעיותיו. אני מקווה שאני לא נמנה עליהם, ואין לי שום נימוק משכנע למה יצאתי לבדוק מה אנחנו יודעים על יהודי דיארבקיר ואנטוליה במאה ה-12 אבל מה שגיליתי מוזר ומעניין, אולי זה יעניין גם אתכם.

category I chapter 10 fig 78 p 93_Topkapi

שעון הנר של הדלתות "ספר הידע של התקנים מכאניים מופלאים", עותק טופקפי, 1206

איך זה עובד ?

אל-ג'זרי בעצמו כותב:

"זה דומה למכונה הקודמת [שעון הנר של הקוף]. דבר לא חסר מלבד שומר הקוף והקוף. נוספו הדברים הבאים: בהיקף של תושבת הנר יש ארבע עשרה דלתות כפולות, כאשר חולפת שעה ממועד הדלקת הנר נפתחת הדלת שמול הבז ויוצאת ממנה דמות ע"פ בחירת האומן." מי שמעוניין במנגנון יכול לחזור ולקרוא את הסברי לשעון הקוף או לשעון הנר של הכתבן. אסביר בקצרה את פתיחת הדלתות.

במהלך הבעירה הנר יתקצר, הכוח שמפעילה המשקולת ידחף את התושבת של הנר כלפי מעלה בקצב קבוע התלוי בקצב הבעירה. אל תחתית המשקולת מחובר חוט נוסף העובר על הגלגלת עליה יושבת התושבת עם 14 הדלתות ואלו מסתובבות עם בעירת הנר. כאשר הכדור נופל הוא דוחף את הדמות שפותחת דלת ומייצגת את השעה שחלפה. התהליך הזה חוזר על עצמו מידי שעה.

היהודים במאה ה-12

ההיסטוריה של העם היהודי במאה ה-12 אינה דומה בקהילות אשכנז ובספרד המוסלמית. באירופה נפתחה המאה ה-12 בגזירות תתנ"ו, פרעות שהתרחשו בשנת 1096 במסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים. הקהילות שעל נהר הריין (שפירא, ורמייזא ומגנצא ) נחרבו כליל. זה המשיך בפרעות ב- 1146 לקראת מסע הצלב השני והמאה ה-12 פחות או יותר הסתיימה בטבח ביהודי יורק ב-1190, כשהמון רב צר עליהם ודרש שימירו את דתם. הם העדיפו למות על קידוש השם. בפוגרום נספו כ-150 יהודים וחלק מן הניצולים נמכרו כעבדים בשווקים של העיירות הסמוכות.

בספרד לעומת זאת זהו שיאו של תור הזהב, תקופה של פריחה תרבותית וכלכלית תחת השלטון המוסלמי שנמשכה מימי ח'ליפות קורדובה ועד לממלכות הקטנות (טאיפות) ותהליך הכיבוש מחדש (רקונקיסטה) של ספרד בידי הנוצרים. מאפיין מרכזי הוא מורכבות תרבותית שכללה בקיאות בתרבות הערבית-מוסלמית וחוכמת יוון בצד עולם הרוח היהודי. חלק מהם, כדוגמת רבי יהודה הלוי, גם התמצאו בעולם הנצרות. בנוסף לעיסוק ביהדות, פילוסופיה ומדע חלקם כתב שירה, רובה שירה עברית. הם כתבו על הכול: שירי ציון ועם ישראל אבל גם שירי יין ונשים. אני לא חושב שיש קשר בין הפריחה התרבותית בדיארבקיר לבין הפריחה היהודית בספרד המוסלמית אבל זה עדיין מסקרן. תור הזהב מתחיל במאה ה-9 ומסתיים במאה ה-13 אבל כמה מן הדמויות היותר מוכרות לנו פעלו כמעט במקביל לאל-ג'זרי. למשל הרמב"ם נולד בקורדובה ב- 1138, שנתיים אחרי אל-ג'זרי, ונפטר בקהיר ב-1204 שנתיים לפניו. הרמב"ם הוא מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. צימאונו לחכמה יצר חברות בינו לבין בנו של אבן אפלח האישביליי, חכם מוסלמי, והם למדו יחד מתמטיקה, רפואה ופילוסופיה. זה נשמע מוזר למי שחי היום בארץ ומכיר את ההתנגדות החרדית ללימודי חול. גם ספר הכוזרי – "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה והשפלה" שעוד הספקתי ללמוד בתיכון נכתב ע"י רבי יהודה הלוי במאה זו. אני חייב להזכיר את רבי אברהם אִבּן עזרא בן זמנם משורר, בלשן, פרשן מקרא, פילוסוף. הוא עסק גם במתמטיקה ואסטרונומיה, אחד ממכתשי הירח קרוי על שמו. חיבורו המתמטי החשוב של אבן עזרא הוא "ספר המספר", העוסק בהרחבה בשיטה העשרונית ובאופן השימוש בה, בכך קדם אבן עזרא לפיבונאצ'י, התורם העיקרי להפצת שיטה זו בעולם המערבי.

האם אל-ג'זרי הכיר את הספרים שכתבו או אפילו שמע את שמעם? אי אפשר לדעת אבל הסבירות היא נמוכה ביותר.

יהודים בדיארבקיר

ב-1518 השלטון העות'מאני ערך מפקד אוכלוסין. נמנו 28 משפחות יהודיות ושלושה רווקים. אלו הנתונים הוודאיים הראשונים שיש לנו. לאחר מכן יש נוכחות יהודית רציפה שמגיעה לשיאה ב-1905 אבל ככל הנראה הנוכחות של היהודים באנטוליה קודמת לכיבוש המוסלמי. על פי מסורות המצויות בידי יהודי כורדיסטן, היהודים הגיעו לכורדיסטן עוד בימי בית ראשון והם מצאצאי עשרת השבטים. ככתוב בספר מלכים ב': "בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי". אף שאין לנו זיהוי גיאוגרפי מלא, השם "חבור", השתמר עד ימינו כאחד מיובלי החידקל הנמצאים בקרבת העיר זאכו (בערבית: زاخو; בכורדית: Zaxo), כ-300 ק"מ מדיארבקיר. בהמשך הצטרפו גולים מממלכת יהודה, אשר הובלו לבבל על ידי נבוכדנאצר מלך בבל. כך שסביר מאד שהיו יהודים בדיארבקיר בימיו של אל-ג'זרי.

משלחת יהודית בפגישה עם פקיד עות'מאני

הסיפור המוזר של דוד אלרואי

אלרואי נולד שנה לפני אל ג'זרי בעיר עמדיא (Amadia) בכורדיסטאן. בהתחלה התבלבלתי משום שהשם ההיסטורי של דיארבקיר הוא אמידה אבל אלו הן שתי ערים שונות. עמדיא נמצאת בצפון עיראק כ400 ק"מ מדרום מזרח לדיארבקיר. דוד אלרואי למד ספרות רבנית אצל חסדאי נשיא הגולה ואצל ראש הישיבה בבגדאד. יש טענה שהיה בקי בספרי החרטומים והמכשפים. אני לא בטוח באיזה ספרות מדובר אבל זה קצת כמו האקדח של צ'כוב שמופיע במערכה הראשונה, יורה במערכה השלישית. את בנימין מטודלה כבר הזכרתי, ולא לטובה, הוא כתב :

" ושם קם היום עשר שנים [1163] איש ושמו דוד אלרואי… ועלה בדעתו להרים יד במלך פרס ולקבץ היהודים היושבים בהרי חפטון, לצאת ולהילחם בכל הגויים וללכת ולתפוש ירושלים… והאמינו בו וקראו אותו משיחנו. ושמע מלך פרס הדבר שלח אליו לבא לדבר עמו והוא הלך אליו בלא פחד.
אמר לו: "אתה הוא מלך של יהודים? "
ענה ואמר לו: "אני."
כעס המלך וצווה לתפוס אותו ולשומו בבית הסוהר בעיר דברזתאן אשר על נהר גוזן…אך לקץ שלושה ימים והנה בא דוד לפניהם [לפני המלך ושריו] שהתיר עצמו מבית האסורים בלא רשות בן אדם…

המלך אמר לו: "מי התירך?"

אמר לו: "חוכמתי ותחבולותיי."
מיד צעק המלך לעבדיו לאמור: תפשוהו!

וענו לו עבדיו: "אין אנו רואים אדם, אלא בשמיעת האוזן".

בהמשך אלרואי חוצה את הנהר על סודרו ועבדי המלך לא מצליחים להשיגו בדוגיותיהם. המלך איים להרוג את כל היהודים הנמצאים בכל מדינות מלכותו והקהילה היהודית שנבהלה כתבה לאלרואי ש: "דע לך כי לא הגיע זמן הגאולה עדיין, ואותותיו לא ראינו, כי לא בכוח יגבר איש. ואנו אומרים לך שתמנע עצמך מעשות כדברים האלה, ואם לאו תהיה מנודה מכל ישראל". אך הוא לא שב מדרכו עד ש "קם מלך אחד ושמו זין אל דין מלך תוגרמים, עבד מלך פרס, ושלח בשביל חמיו של דוד עשרת אלפים זהובים להרוג אותו בסתר ובא אל ביתו והרגו והוא ישן על מיטתו."

בסיפור יש מרכיבים אגדתיים (רואה ואינו נראה, הולך על המים) אשר נעדרים בתיאורו של בן-דורו של אלרואי, שמואל אבן יחיא אלמגריבי שהתאסלם. השוואת הסיפורים פחות חשובה בעיני מהקטע שמתאר את כמיהת יהודי בגדד לגאולה:

"במכתב זה [מכתב ששני אנשים זייפו בשמו של דוד אלרואי] הם מבשרים ליהודי בגדאד את בוא הגאולה אשר לה ציפו מדורי דורות, ובו הם קובעים את הלילה בו יעופו כולם אל ירושלים עיר הקודש. הגם שיהודי בגדאד מתייהרים ומתגאים בתבונתם וכוח שכלם בכל זאת נטו להאמין בדבר הזה. נשותיהם הביאו את כל רכושן ועדייהן לשני האנשים האלה על מנת שיחלקו את כל הרכוש לפי ראות עיניהם וכאוות נפשם. בדרך זו בזבזו היהודים את כל רכושם. הם לבשו בגדים ירוקים והתאספו בלילה ההוא על גגות הבתים וחיכו בכיליון עיניים לרגע בו ידאו ויטוסו על כנפי המלאכים ישר לירושלים. הנשים הרימו קולן בבכי בגלל עולליהן ויונקיהן, כי חששו שמא הן בעצמן תקדמנה לטוס לפני ילדיהן, או שמא יעופו הוולדות תחילה, ואז יסבלו התינוקות הללו רעב, כי לא יהיה מי שיניק אותם."

ברור לגמרי שמסעי הצלב וחוסר היציבות בארץ ישראל ובארצות הסמוכות לה עוררו הד חזק בקרב חלק מיהודי המזרח שראו בהם אותות מבשרי גאולה. התמונה הפנטסטית של ההכנות לטיסה ושיברון הלב של הבוקר שאחרי מופיעים גם במקורות נוספים. האם כל ההמולה הזאת, הפעם לא בקורדובה הרחוקה כי אם בעמדיא השכנה, כן הייתה שיחת היום בדיארבקיר? אין לדעת וגם אם כן זה היה מן הסתם אירוע שולי בעולמו של אל-ג'זרי.

מאת אבי גולן

על שני אוטומטונים ואיקונוקלאזם

הקדמה

שתי האוטומטונים, אוטומטון של אדם האוחז בקבוק וגביע ומסיבת שתייה של שני שיח'ים, דומים מאד במנגנונם ולצערי גם הפנים של כל הדמויות הושחתו (תודה לגליה לוי גרד שהסבה את תשומת לבי לנזק לאיורים ולמשמעותו ועל כך בהמשך):

מצד ימין אוטומטון של אדם האוחז בקבוק וגביע ומצד שמאל שני שיח'ים. עותק טופקאפי, 1206

איך זה עובד?

הסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין במיכלי הטיה או סיפונים יוכל לדלג. בשני האוטומטונים השרטוטים חלקיים מאד וגם דונלד היל, מתרגם הספר, לא הוסיף כהרגלו שרטוט מודרני. אל-ג'זרי כותב במפורש שהוא הסביר את המרכיבים במכונות קודמות למשל באוטומטון ששותה את שארית יין המלך. זהו השרטוט שלי, שנסמך על הטקסט ועל הסברים קודמים:

המנגנון של האוטומטון של אדם האוחז בקבוק וגביע

זהו עבד מכני עשוי נחושת, הראש והצוואר הם מיכל יין המטפטף לאיטו אל מיכל הטיה. המיכל מוסתר חלקית ע"י היד, ניתן לראות מיכל הטיה יותר בברור בשרטוט למטה של שני השיח'ים, או כאן. בתום כשבע וחצי דקות המיכל יתהפך וישפוך את היין, כעשרים דירהם או שישים סמ"ק, אשר יזרמו בצינור דרך בקבוק הכסף אל הגביע. על הגביע יש מכסה והיין זורם ישירות דרך הזרוע החלולה אל מיכל הזרוע. האחרון הופך כבד והזרוע, הנמצאת על ציר, תעלה כאילו העבד שותה את יינו. כאשר המיכל מלא ביין הסיפון ירוקן אותו והיד תשוב אל מקומה וחוזר חלילה.

אוטומטון שני השיח'ים היושבים בישיבה מזרחית על במה ואוחזים בקבוק בידם הימנית וגביע מכסף בידם השמאלית הוא הכפלה של מנגנון זה. כאשר את המיכל למעלה ממלאים במים והוא מטפטף לאיטו אל צינור ההטיה שכבר פגשנו בפוסט על "המזרקה המתחלפת והמחלוקת עם הבנו מוסא". בתחתית הצינור רותכה טבעת היושבת על ציר כך שכל הצינור הוא מעין "נדנדה". הצד הימני מעט יותר כבד ולכן הוא נוטה ימינה והמים יוצאים בצד ימין. ייקח כשבע וחצי דקות עד שמיכל ההטיה יתהפך (באיור הוא ממש לפני ההתהפכות ואז המים ירדו בצינור העובר בעמוד. בזמן ההתהפכות של מיכל ההטיה המוט שבראש המיכל ידחוף את הצינור ומים יזרמו למיכל ב'. בתום 7.5 דקות המיכל יתהפך וימלא את הכוס של השיח' השני. זהו שרטוט המנגנון עם כתוביות שהוספתי:

מנגנון האוטומטון של שני השיח'ים

איקונוקלאזם (Iconoclasm)

בשני המקרים הפנים מחוקים. זה איננו נזק מקרי, יש בספר מספר רב של איורים שבהם נראה כאילו משהו מחק את הפנים, בלי השוואה למספר האיורים שיש בהם נזק אחר. אני חושב שזהו מקרה של אִיקוֹנוֹקְלָאזם (מיוונית: εἰκών תמונה, κλάστειν לשבור) הוא השחתת אמנות ממניעים דתיים או פוליטיים. למרות ההקשרים העכשוויים (טליבאן, או דאעש) איקונוקלאזם הוא תופעה עתיקה, לפחות מימי אברהם אבינו. בבראשית רבה, מדרש אגדה על ספר בראשית, שנוצר בארץ ישראל במאה הרביעית או החמישית מספרים על אברהם אבינו ש:

"נטל פטיש בידו, שבר את כל הפסילים ונתן הפטיש ביד הגדול שביניהם. כאשר בא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך?

אמר לו: לא אסתיר ממך את האמת: באה אישה אחת והביאה להם קערת סולת ואמרה לי להקריב לפניהם. הקרבתי לפניהם, זה [פסל אחד] אמר: אני אוכל ראשון, וזה [פסל אחר] אמר: אני אוכל ראשון. קם הגדול שביניהם, נטל פטיש ושברם.

אמר לו: מה אתה משטה בי, וכי הם יודעים?

אמר לו: ולא ישמעו אוזניך מה שפיך אומר?!"

בראשית רבה, פרשה לח, מתורגם מארמית

על האיסלם ארחיב בהמשך אבל גם הנצרות במאה השמינית ידעה ויכוחים לוהטים, לעתים אלימים, על נושא הסגידה לתמונות. זה נבע מפרשנות מילולית לדיבר השני הקובע: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה". וכך מה שנראה לנוצרים מסוימים כעבודת האל, נתפס ע"י נוצרים אחרים כעבודת אלילים. ויכוחים אלה הובילו לניפוץ המוני של איקונות. ראוי לציון האיסור המוחלט על איקונין שהטיל לאו השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית בשנת 730 לספירה.

מי שחושב שאיקונוקלאזם מאפיין רק דתות עם אמונה יוקדת יצטער לשמוע כי גם אידאולוגיות נאורות, לפחות בעיני רבים, נגועות בזה. למשל המהפכה הצרפתית, מכורתה של הצהרת זכויות האדם והאזרח, היא מן התקופות החשוכות ביותר. גל של איקונוקלאזם שטף את צרפת במשך שלוש השנים. זה החל בניתוץ של פסלים של מלכי צרפת והמשיך בהרס שיטתי של סמלים דתיים, הועלו באש תגליפים, ציורים וכתובות של העבר הפאודלי. הציטוט הבא הוא חוק מ-1792:

"העקרונות המקודשים של חירות ושוויון לא יתירו כי יצירות שהוקמו בשם שחצנות, פוגענות ועריצות, ימשיכו לפגוע בעיניו של העם הצרפתי; אנו מצווים בזאת כי, אותן יצירות העשויות מברונזה יכולות להפוך לתותחים למען הגנת המולדת…

כל היצירות המכילות שרידים של פאודליזם, יהא טבעו אשר יהא, אשר נותרו עדיין בכנסיות, או במקומות ציבוריים אחרים, או אפילו בבתים פרטיים, יושמדו ללא כל דיחוי על ידי הקהילות."

ההתנגדות לשימוש בדמויות בתמונות באסלאם לא מבוססת על הקוראן כי אם על החדית' (בערבית: الحديث). אוסף של הלכות, סיפורים אודות מוחמד ודרך חייו, והצהרותיו ועצותיו לגבי נושאים מגוונים. החדית' מהווה יסוד הלכה השני רק לקוראן. יש שני מקורות להתנגדות; ראשית דאגה להתחרות עם כוח היצירה האלוהי ושנית פחד מ- شرك (שיתוף) שבמקור התייחס לאמונה באלים אחרים אבל הפך לאמונה בריבוי אלים (פוליאתיזם). הכפילות הזו דומה בעיני לטענה ששמעתי בזמן לימודי בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית ש: "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" אינו איסור על עבודת אלילים משום שהפתיחה " לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" כבר קבעה את זה והדיברות הן "תמצית" האמונה ולא מכילות חזרות. ולכן החלק השני אוסר על שימוש בחומר לייצוג האלוהים והוא תביעה לרוחניות. כך או כך יש קונצנזוס שהחדית' אוסרת על ציור של דמויות (השחתה היא חובה!) ומקצת ההוגים הדתיים המוסלמים סברו שעצם ציור אנשים הופך את האמן לעובד אלילים.

היו לאורך השנים אנשים שפירשו את הדיון הזה כהיתר ואולי ציווי להשחית עבודות אמנות במקרים רבים כיוזמה פרטית. דוגמה שכזו מתוארת ע"י כותב מן התקופה העות'מאנית בשם אויליה סלבי Evliya Celebi)) שתיאר מכירה פומבית במזרח אנטוליה ב-1655. המציעים הפוטנציאליים הורשו לבדוק את הסחורה במגוריהם בלילה, ואחד מהם לקח את כתב היד של השאה-נמה, ספר המלכים הפרסיים, וכאשר ראה שהוא כולל מיניאטורות עקר את עיניהן בסכינו וגם מרח את הצבע בפני הדמויות בעזרת רוק(?) הפחה שניהל את המכירה העניש אותו במלקות וגם כתוב שרגמו אותו באבנים כך שאמונתו בברור לא הייתה מקובלת על השלטונות, אולי מטעמים אמוניים, ואולי כי פגעה בערך הסחורה.

לא מצאתי שום מאמר על האיקונוקלאזם בכתב היד מטופקאפי ואינני יודע אם גם שם יודעים מי המשחית ומתי. זהו אוסף חלקי של התמונות הפגועות:

הייתי רוצה לסיים את הפוסט הזה במשהו אופטימי אז הלוואי והעולם יהיה פחות קנאי ואלים ולא נראה עוד השחתה מטעמי אמונה מוסלמית, נוצרית, יהודית או אחרת.

מאת אבי גולן

שעון הנר של הקוף ובזים

הקדמה

שעון הנר של הקוף דומה מאד לשעון הכתבן ואינו מצדיק פוסט משלו. אבל גם בשעון הזה מופיע בז. זה גרם לי לחזור ולבדוק איזה בעלי החיים מופיעים בספרו של אל-ג'זרי. יש לא מעט, יש פיל, אריה וקוף. אפשר לבדוק כמה בקיאים אתם בספר אם אתם יודעים באיזה פרק מתחבא האריה? (לצערי אין פרסים לפותרים נכונה). יש כמה ציפורים לא מזוהות, דג חסר שם, שור או חמור, שאל-ג'זרי לא פרט אלא השתמש ב دابّة -דָאבֶּ֫ה שפרושה בהמה וגם שתי פרות. בצד היותר אקזוטי יש חמישה דרקונים (!) שישה טווסים (!!) ומספר ההופעות הרב בספר, להפתעתי הגדולה, הוא שבעה בזים. יש לנו זווית הסתכלות נוספת על הבזים ובזיירות שמספק אוסאמה אבן מונקד'( أسامة بن منقذ‎ ) משורר, סופר ואביר מימי הביניים. כפי שסיפרתי בפוסט קודם התחלתי לקרוא את "ניסיון חיי". יש בספר שפע סיפורי ציד, כולל בזים, בחצרו של האמיר קרא ארסלאן, אביו של המלך נור אל-דין ששכר את אל-ג'זרי. בכך יעסוק הפוסט הזה.

שעון הנר של הקוף "ספר הידע של התקנים מכאניים מופלאים", עותק טופקפי, 1206

איך זה עובד ?

אל-ג'זרי כותב בעצמו:

"הדברים נעשים כפי שתיארתי קודם [בפרק שמונה, שעון הנר של הכתבן]. מחזיק הנר, הנדן והבז, שתי הגלגלות והמשקולת מאזנת במרכז הנדן, והתעלה המכוסה שבתוכה הכדורים" דונלד היל, מתרגם ומבאר הספר, הקדיש לפרק זה רק שורות ספורות, ללא שרטוט, וציין שהמנגנון זהה לפרק שמונה, מלבד תנועת הקוף שהיא אנכית ולא סיבובית כתנועת הכתבן. בכל זאת אני חוזר בקצרה על ההסבר ההנדסי שייצבע, כמו תמיד בכחול, כך שמי שלא מתעניין בגלגלות או במשקלות מאזנות יוכל לדלג. התאמתי את השרטוט של שעון הנר של הכתבן שהכין דונלד היל והוספתי כתוביות:

שרטוט מנגנון שעון הקוף בעקבות האיור של שעון הכתבן שהכין דונלד היל

הנר מונח על תושבת, בתוך נדן הפליז, כאשר רק הפתיל מציץ מן המכסה. אל התושבת מולחם מוט ארוך אשר עובר דרך המשקולת הראשית כך שהיא חופשית לעלות ולרדת סביבו. לקצה המוט מחוברים שני חוטים הרתומים דרך גלגלות למשקולת הראשית. היא כבדה יחסית, מעט יותר מק"ג. עם השקיעה מדליקים את הנר. בתחילת הערב כשהנר שלם, המוט יגיע לנקודה הנמוכה ביותר והמשקולת תהיה בשיא גובהה. במהלך הבעירה הנר יתקצר, הכוח שמפעילה המשקולת ידחוף את התושבת כלפי מעלה בקצב קבוע התלוי בקצב הבעירה. אל תחתית המשקולת מחובר חוט נוסף העובר על הגלגלת והמחובר לתחתית המוט עליו יושב הקוף. אם התכלות הנר המשקולת תרד והקוף יעלה ויצביע על השנתות. יש 218 שנתות וכל אחת מהן מייצגת 4 דקות ובסך הכול 14.5 שעות חשכה בדיארבקיר בלב החורף. ארבע עשר כדורים חלולים נמצאים במחסנית החופשית לעלות. המחסנית מחוברת בחוט לתושבת. לאחר שעה הנר התקצר והתושבת עלתה ומשכה איתה את המחסנית והכדור הראשון הגיע לפתח תעלה המחוברת לראשו של הבז. הכדור יתגלגל החוצה מתוך מקורו. התהליך הזה יחזור על עצמו מידי שעה.

אוסאמה אבן מונקד'

"נסיון חיי: זיכרונותיו של אביר מוסלמי" (كتاب الاعتبار מילולית, ספר ההתעמקות) הוא ספר אוטוביוגרפי שכתב אוסאמה אבן מונקד', לוחם מלומד ובן לשושלת בני מונקד', משפחה בדואית רמת-יחס ששלטה בעיר המבצר שייזר בצפון סוריה. את הספר תרגמה להפליא אלה אלמגור וגם צרפה מבוא מלומד והערות שמוסיפות הנאה לקריאה.

אוסאמה היה לוחם וצייד אבל גם משורר, אספן ספרים נלהב ודיפלומט רב קסם. הוא נולד ב-1095 בשייזר בה גדל חונך וחי עד ל-1131. כאשר הגברים של שייזר לא נלחמו עם הצלבנים או ביריבים אחרים הם עסקו בציד. סוריה של המאה ה-12 הייתה גן עדן לציידים. אנחנו חושבים על ארנבות, חזירי בר ועופות מים אבל היו גם אריות וברדלסים. השימוש בבזים ובניצים היה מאד שכיח. ב-1162 כשנלחם לצד נור אל-דין בצלבנים של אנטיוכיה הוא פגש את קַרַא אַרְסְלאן שליטה של השושלת הארתוקית. עם תום הקרבות הזמין אותו ארסלאן להצטרף אליו בעירו חִסְן כַיְפא, מקום מושבם של הארתוקים לפני שהשתלטו על דיארבקיר. את העשור הבא, עד 1174, הוא בילה בציד ובכתיבה בחצר הארתוקית. השער הרביעי מוקדש לסיפורי ציד ואני אספר מעט על מה שלמדתי בנושא ציד בעזרת בזים ועופות דורסים אחרים.

על בזים ובזירות

בַּזְיָירוּת (falconry) היא אומנות השימוש בבזים או בדורסי יום חזקים אחרים לציד עופות ויונקים. יש עדויות על שימוש בבזים במסופוטמיה כ- 2,000 לפנה"ס. ציד, וציד באמצעות בזים, פרח בח'ליפויות בית אומיה ובית עבאס והוא גם אחד משעשועי החצר האהובים בארמון הארתוקי. אוסאמה אבן מונקד' פותח את סיפורי ציד כך:

"סיפרתי על מצבים של מלחמה, על קרבות, ועל סכנות שידעתי, דברים שעלו בזיכרוני והזמן במרוצתו לא השכיחם מלבי, אף שארכו ימי וזה זמן רב אני בודד וערירי, והשכחה הלא מורשת עתיקה היא מאבינו אדם הראשון עליו השלום. עכשיו אכתוב פרק שעניינו מסעי ציד, גם ציד רגיל, גם על ידי חיות טרף. מהם שהשתתפתי בהם בשחר נעורי בשייזר … ומהם שהשתתפתי בהם בהיותי בדיארבקיר עם האמיר קַרַא אַרְסְלַאן עליו השלום… "

האהבה הגדולה לציד מודגמת דרך הסיפור על אביו שהיה השליט בשייזר ויתר על כסאו:

"אשר לציד בשייזר, זה היה עם אבי עליו השלום. הוא היה צייד נלהב, להוט אחר הציד ואחר כל העופות הדורסים ולא חסך בהוצאות למען הנאתו זו … הציד היה לו כמאמר המסורת "תנו מנוח לליבותיכם ויעלו את זכר האל" לא ראיתי מעודי צייד אמן כמוהו"

הספר איננו מדריך לציד בבזים אבל דרך הסיפורים יש הרבה מידע מעשי למשל איך הם צדו את הבזים ? "כל מה שהיה על האיש [אנשי ההר הסמוך לשייזר] לעשות הוא לבנות בית כגובהו שלו, לכסות אותו בענפים ולהסתירם בקש ובעשב ולהשאיר בו פתח; לקחת יונה, להציב את רגליה על מוט ולקשרן ….אז רואה אותה הנץ ועט עליו ואוחז בו. כשהצייד חש בנץ הוא מושך את המוט אל הפתח ותופס ברגלי הנץ …מוריד אותו אליו ותופר את עיניו…"

יש שפע של סיפורים אבל הסיפור על אל-יחשור נץ יחיד במינו מדגים את היחסים המיוחדים שבין האצולה המוסלמית לבין הציפורים הדורסות בהן השתמשה לציד:

בין אביו של אוסאמה לבין בניו של רופֶן, שליט ארמניה נרקמה ידידות ומידי שנה היו שולחים אליו מספר ניצים או בזים. שנה אחת הגיע גוזל גדול ממדים שהיה דומה לבז ציידים אבל לא מהיר כניצים אחרים. הבזייר רַנַאאִם היה אומר: "אין בכל הניצים האלו כנץ הזה אל-יחשור, הוא לא יניח דבר שלא יצוד אותו" הם לא האמינו לו אבל במשך שלוש עשרה השנים הבאות הוא היה מלך ציפורי הציד בשייזר. אחרי סיפור עלילות הציד הוא מספר "כשנכנסו הביתה היה אבי אומר הביאו ספל מים…וזה [אל-יחשור] היה שותה ממנו כשרצה הנץ להתרחץ היה בוחש במקורו במים…ואז אבי היה מניח אותו על בול עץ גדול שהוכן במיוחד בשבילו…הנץ התמתח והתמרח בשמן עד שהתייבש אחר כך הכינו לו פרווה מקופלת, והוא היה יורד וישן עליה … וכשאבי רצה לפרוש אל דירת ההרמון היה אומר לאחד מאיתנו: "שא אותו" והנץ היה נישא על כפיים כמות שהוא, יישן על הפרווה, ואז הונח לצד מיטת אבי"

אהובתי מ. אומרת שאי אפשר לספר על ציד עם עופות דורסים בלי להפנות את קוראי לסרט על אישולפן:

נערה מונגולית צעירה שצדה באמצעות נשר זהוב. זה לפני הכול סיפור על עוצמה של אישה צעירה שהצליחה לשנות מסורות מונגוליות אבל זה גם סיפור על החיבור העמוק בין הציד לציפור הציד שלו וזה הסיבה שאין כל הפתעה במספר הבזים שחדרו לתוך מכונותיו של אל-ג'זרי.

מאת אבי גולן

אוטומטון של עבד השופך מים ובית ארתוק

הקדמה

זה עבד עשוי נחושת המחזיק קנקן מעוטר בציפור בידו הימנית. בכף יד שמאל הוא אוחז מגבת מראה ומסרק (שלא רואים בציור). עבד הנחושת מסייע למלך בוּודוּאְ (רחצה טקסית). זהו אחד מחמישה פרקים בספר בהם המלך מוזכר במפורש. יצאתי ללמוד מעט יותר על המלכים הארתוקים והארמון בדיארבקיר.

אוטומטון של עבד השופך מים על ידי המלך, כתב היד מטופקפי, 1206.

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי ייצבע בכחול כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין בסיפונים, מצופים וגלגלות יוכל לדלג. בעיקרו של דבר המנגנון דומה מאד לכד האוטומטי עם מעט תוספות אופייניות לאל-ג'זרי. עיבדתי את השרטוט של אל-ג'זרי והוספתי כתוביות על מנת שיהיה יותר קל להבין את המתרחש:

שרטוט של אל-ג'זרי (עותק טופקפי) שעיבדתי והוספתי כתוביות

בתחילה משרת אנושי מסיר את כובעו של עבד הנחושת ובעזרת משפך הנמצא שם ממלא במים את המיכל נמצא בחזה העבד. בציור המיכל מלא למחצה. בתחתית המיכל יש שסתום (אדום) הניתן לסיבוב. המשרת מביא את האוטומטון למלך ומסובב את מוט ההפעלה (אפור) המוסתר ליד הצוואר. מוט ההפעלה מסובב את השסתום ונותן למים לזרום לכד. בכד יש מחיצה ממש מתחת לזרבובית. כאשר המים עולים הם יחסמו את יציאת האוויר מן הזרבובית והמוצא היחיד לאוויר הוא דרך המשרוקית שתשמיע קול. זו המשרוקית שנשכחה בכד האוטומטי. הזרבובית בצורת הדרקון היא סיפון המונע את יציאת המים עד אשר גובהם יעבר את העיקול. הכד עם החציצה, זרבובית הסיפון ואפילו השסתום המסתובב זהים לכד האוטומטי. היד האוחזת את הכד היא קשיחה אבל היד שבה המגבת והמראה מורכבת מזרוע ואמה נפרדות עם ציר ליד המרפק וחופשית לנוע. המצוף מחובר דרך הגלגלת אל המרפק וכאשר המצוף ירד (המים יצאו) הוא ימשך את הזרוע כך שהעבד יציע את המגבת למלך.

למי היו מיועדות המכונות של אל-ג'זרי?

בפרק הראשון- שעון הטירה אל-ג'זרי כותב:

" זהו הבסיס לעבודתי, ניתן להוסיף או להסיר חלקים אינדיבידואלים על פי המקום בו יבנה [השעון]. במסגדים או מקומות פולחן ניתן להגביל אותו רק למה שנחוץ, להורות את השעות. בארמונות מלכים, מתאים יותר להוסיף תמונות ודברים אחרים."

באופן טבעי הנחתי שכל המכונות של אל-ג'זרי נועדו עבור המלך וחצרו, אחרי הכול אל-ג'זרי היה מהנדס החצר. אבל כאשר בודקים את הספר בקפדנות מתברר שהמלך מוזכר במפורש רק בחמישה פרקים, כולל הנוכחי על האוטומטון של העבד השופך מים על ידי המלך, בשניים מהפרקים הוא מופיע בשמו, המלך סלאח, הוא סלאח נסראדין מחמוד שמלך בדיארבקיר בין השנים 1200-1222. יש עוד תשעה פרקים כגון שער שישי, פרק ראשון –"דלת הארמון", או שער שני, פרק רביעי "סירה לבריכה לזמן משתה" בהם המלך לא מוזכר מפורשות, אבל מתוך התיאור והנסיבות ברור שהפריט יועד לחצר המלך. יש כשלושים וששה פרקים בהם מתוארות מכונות לכלל הציבור. איש לא יודע איפה מוקם בשעתו שעון הפיל או החליל המתמיד ויתכן והם היו בכיכרות מרכזיות, בארמון עצמו או באיזה מסגד מפואר. אני לא רוצה להיתמם ולטעון שאל-ג'זרי היה מהנדס בשרות הציבור. כל שעשה היה בוודאי בברכת השליט הארתוקי. יצאתי ללמד יותר על הארתוקים וחצרם.

המלכים הארתוקים

אל-ג'זרי שירת שלושה מלכים ארתוקים. רק אחד מהם מופיע בספר בשמו, זהו סלאח נסר אל-דין מחמוד שמלך בדיארבקיר בין השנים 1200-1222. לפניו אל-ג'זרי שירת את אחיו קטאב אל-דין סוקומן השני שמלך בשנים 1185-1200 והוא התחיל את שירותו בחצר הארתוקית אצל אביהם נור אל-דין מוחמד ב-1181. כל השלושה הם דמויות די משניות בהיסטוריה של המאות ה-12 וה-13. קרול הילנברנד (Carole Hillenbrand) פרופסורית אמריטוס להיסטוריה מוסלמית מאוניברסיטת אדינבורו כתבה ספר: "A Muslim Principality in Crusader Times: The Early Artuqid State" וגם מספר מאמרים אבל הם מכילים בעיקר אינפורמציה מדינית- פוליטית (מי כרת ברית עם מי ומי נלחם עם מי ומתי). אני חושב שאם נותר לנו זכר מן הממלכה הארתוקית זה בעיקר בשל מפעלה התרבותי. לפני אל-ג'זרי ישב בחצר הארתוקית אוסאמה אבן מונקד' ( أسامة بن منقذ‎ )משורר, סופר ואביר מימי הביניים. הוא כתב את كتاب الاعتبار שתורגם לעברית בשם "ניסיון חיי" ע"י אלה אלמגור שגם הוסיפה מבוא והערות. זה ספר נפלא לכל מי שמעוניין בתקפה וגם המבוא וההערות ממש מרתקים. כשלושים שנה אחרי מותו של אל-ג'זרי לבקשת המלך הארתוקי כתב אל-ג'ובארי( الجوبري)את المختار في كشف الأسرار שפירושו הוא "מבחר גילוי הסודות" שתורגם לאנגלית בשם The book of charlatans והוא אנציקלופדיה של הטריקים והשיטות והאמצעים של סופים מזויפים שחושף את רמאויות האלכימיה, הקסמים והלהטוטים. לזה נוספת השפה ארכיטקטונית חדשה במסגדים הארתוקים המוסברת בעבודת המאסטר של שרון טלמור סול והטענה של Rachel Ward שזיהתה סדנה להעתקת כתבי יד בחצר הארתוקית. מה קרה שם שאפשר את הפריחה התרבותית הזו?

זה בוודאי לא הגודל. התואר "מלך" הוא אולי מעט מופרז, זוהי המפה של טורקיה במאה ה-12:

מפה של הנסיכות הארתוקית ב1200. ויקיפדיה.

הארתוקים כפי שניתן לראות הם נסיכות זעירה. מרבית שטחה של טורקיה של היום עדיין נשלט על ידי האימפריה הביזנטית וע"י הסולטנות של רום. האחרונה היא מה שנותר מן האימפריה הסלג'וקית שבשיאה השתרעה מהודו ועד אנטיוכיה ומחצי האי ערב ועד אזרבייג'ן והכילה בתוכה את רוב הטריטוריות המוסלמיות שבאסיה. במאה ה-12 אנחנו כבר אחרי תקופת הזוהר של הסלג'וקים וזה מה שמאפשר את קיום נסיכויות קטנות וביניהן הנסיכות הארתוקית.

זה לא רק קוטנה של הטריטוריה. צלאח א-דין ,הסולטן של סוריה ומצרים, מייסד השושלת האיובית היושב בקהיר עבר בדיארבקיר בסערה ב- 1183 ומאז הארתוקים שולטים בחסדו. מעניין לציין שבכתובת על הקיר הדרומי של הארמון בדיארבקיר מופיע اَلملك الله واحدي שפירושו אללה הוא השליט ולידה ציור של טרֶבּוּשֶה (Trebuchet). הטרֶבּוּשֶה הוא כלי מצור ששימש בימי הביניים ליידוי קליעים גדולים לעבר חומות עיר נצורה. במחצית השנייה של המאה ה-12 הטרבושה עברה שיפורים גדולים והיא מככבת במדריך הצבאי שנכתב עבור צלאח-א דין. הציור של טרבושה על החומות בדיארבקיר הוא למיטב ידיעתי מקרה יחיד. ניתן לפרש אותו כחותמת איכות משהו בסגנון "החומה הזו תשרוד גם מטח של טרבושה" וייתכן שזו תזכורת למצור הקצר והכיבוש של צלאח-א-דין מלשון "זכרו את המצור שלי כולל הטרבושה הנורא שהבאתי על ראשכם" ואולי יש לזה סיבה אחרת?

תמונה של הטרבושה על הקיר הדרומי של המצודה בדיארבקיר, צילם לורנצו קון, 2008.

האינפורמציה ההיסטורית על השליטים הארתוקים לא עוזרת לי להבין את הספר או לחשוב עליו. יש משהו מאד אופטימי ואולי אפילו מופלא איך נסיכות זעירה שכזו ייצרה מטען הנדסי תרבותי שהוא "בלתי אפשרי להפריז בחשיבות עבודתו של אל-ג'זרי בהיסטוריה של הנדסה. עד היום, אין בכל המרחב התרבותי אף מסמך אחר המספק שפע כזה של דוגמאות והוראות לעיצוב, ייצור והרכבה של מכונות …" מתוך ההקדמה של דונלד היל.

לקינוח שתי תמונות של הארמון בדיארבקיר. זה מבט מחומות העיר אל העמק בו זורם נהר הטיגריס שאנחנו קוראים לו חידקל. אנחנו הלכנו בעקבות השם האכדי הקדום אדקלם בעוד שמרבית השפות בעולם הלכו בעקבות השם הפרסי: טִגְרָה:

צילום של עמק הטיגריס הנשקף מן הארמון

תמונה של המגדל שנקרא אוּלוּ בֶדֶן. הוא נבנה ב-1208, שנתיים אחרי מות אל-ג'זרי בגיל 70.

ציפור הטרף הדו-ראשית, החיות המכונפות והקליגרפיה הכופית המוקפדת כן מהדהדים לי את הספר. הציפור הדו ראשית מופיעה גם על מטבע דירהם שטבע נסר אל-דין מחמוד(המלך של אל-ג'זרי):

מטבע של דירהם, שנת 1218, מטבעה בהיסן-כאיפה, מקום מושבם של הארתוקים לפני דיארבקיר.

יש הטוענים שהנשר הדו ראשי הוא סמל ביזנטיני ומצביע על עין אחת לרומא ואחת לקונסטנטינופול אבל הנשר הדו ראשי מסמל עוצמה ושליטה החל מימי החיתים ויש לו אינספור מופעים לפני ואחרי ביזנטיון. האם המגדל, המטבע והנוף מסייעים לכם לראות את אל-ג'זרי במלאכתו? אתם תחליטו.

מאת אבי גולן

הברמן המכני, קוקטיילים ורודיאו

הקדמה

קוֹקְטֵייל (בעברית: מִמְזָג) הוא משקה המוכן על ידי ערבוב של משקה אלכוהולי עם משקה אלכוהולי אחר או משקה קל המכונה "מיקסר". ויקיפדיה חושבת (חושב?) שההיסטוריה של קוקטיילים מתחילה ב-1806 אבל קוראי יופתעו לדעת שאל-ג'זרי חשב על זה כבר במאה ה-12. בורר המשקאות הוא אדם הרוכב על פרה אשר למיטב ידיעתי לא שמשה בשום תרבות לרכיבה. החריג הקרוב ביותר היא רכיבת פרים ברודיאו שנראים לי מאד לא מרוצים מן הרעיון. הפוסט הזה הוא מפגש קצת מוזר של כל השלושה. נצא לדרך.

בורר המשקאות, עותק מ-1315, סוריה. אייר עבד אל-לטיף.

איך זה עובד?

הסבר ההנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין בפטנטים של הכנסת והוצאת יין מכד, יוכל לדלג.

אל-ג'זרי לקח כד ברונזה גדול והלחים אליו פרה מברונזה יצוקה. במרכז הפרה יש דסקה עגולה ועליה יושב אדם וזרועו מושטת קדימה. את הדיסקה לא רואים בציור של אל-ג'זרי אבל היא מתחת לאדם וידו המושטת. הכד מחולק לחמישה מיכלים. במיכל הראשון יש יין מבושם, במיכל השני יש יין ורוד (רוזה). מעניין שבערבית קוראים לו مورّد (מוָרֶ֓ד) שפירושו פרחוני. במיכל השלישי יש יין צהוב? אני מנחש שהוא התכוון למה שאנחנו קוראים היום יין לבן אבל לא מצאתי לזה כל תימוכין. בחלק הרביעי יש יין אדום ובחמישי מים. על הדסקה יש סימון לכל אחד מן המשקאות:

תמונת הדיסקה, עותק טופקפי, 1206 עם תרגום שלי.

הרוכב הוא פקק משוכלל. ניתן לסובב אותו כך שיצביע על כל אחד מן המשקאות כדי לקבל את היין שבחרת או לייצר ערבובים מערבובים שונים. אל-ג'זרי מציע כמה אפשרויות.

השרטוט הבא עוזר להבין איך זה עובד. זהו שילוב של שני שרטוטים שונים של מתרגם ומבאר הספר דונלד היל עם שרטוט של אל-ג'זרי שעליהם הוספתי כתוביות:

שרטוט משולב של מתרגם ומבאר הספר עם שרטוט של אל-ג'זרי וכתוביות שלי.

בשלב הראשון מרימים את המכסה ומוזגים יין ארומטי. היין יגיע רק לתא המתאים וימלא אותו. הוא לא יגיע לאף תא אחר (אולי חוץ מכמות זניחה לגמרי) משום שהדרך עוברת דרך צינורות שפתחם גבוה יותר. כשהתא מלא המצוף הנמצא בכלוב יעלה, ידחוף את הפקק למעלה ויחסום את התא. מטרת הכלוב היא להשאיר את המצוף במקומו ולהבטיח רק תנועה אנכית כך כשהוא עולה הוא דוחף את האטם וחוסם את המיכל. הוספתי את השרטוט המפורט של אל-ג'זרי איך לבנות את כלוב המצוף.

בשלב הבא ממלאים יין רוזה. היין ילך ויצטבר מעל המחיצה עד שיעבור את גובה הצינור של הרוזה ואז הוא יזרום לתא הנכון. מאחר וזה נמוך מן העיקום שבסיפון ומצינור המים שבתמונה ומצינור של היין הלבן, שלא מופיע כאן, כל התאים האלו נותרים ריקים. רק כאשר מיכל הרוזה יהיה מלא, פקק המצוף יאטום את המיכל.

באותו הגיון בדיוק ממשיכים למלא מיכל אחרי מיכל. לכל אחד מן המיכלים יש צינור ניקוז בצנרת החיבור היוצאת החוצה אל פי הפרה. כאשר מסובבים את הבורר לאחת משש הנקודות, הצינור בגובה המתאים מתחבר והיין שנבחר נמזג.

קוקטייל

קוֹקְטֵייל (cocktail) הוא כאמור משקה המוכן על ידי ערבוב של משקה אלכוהולי עם משקה אלכוהולי אחר או משקה קל. אל-ג'זרי מציע לערבב את כל ארבעת היינות, או לערבב יין עם מים מחצית במחצית, או שליש יין ושני שלישים מים. אני חושב שזה לגמרי עונה להגדרה של קוקטייל. יש ים של עדויות על ערבוב של משקאות אלכוהוליים לאורך ההיסטוריה אבל הפעם הראשונה בה מוזכר קוקטייל בשמו המפורש זה ב- 1806 במגזין האמריקאי The Balance and Columbian Repository שם נכתב : "קוקטייל הוא משקה מעורר המורכב ממשקאות חריפים מכל סוג, סוכר, מים וביטר (משקה אלכוהולי עם תוספות מן הצומח)" מצאתי אפילו תמונה במוזיאון הקוקטיילים האמריקאי שבניו-אורלינס (יש כזה מוזיאון, זו לא המצאה שלי. יש לו אפילו תכנית חינוכית?):

העיתון בו נטבע המונח קוקטייל לראשונה

השאלה היותר מעניינת היא מאיפה צמח השם הקצת מוזר הזה cocktail = זנב תרנגול

יש טענה כי באנגליה במאה ה-18 היו נוהגים לחגוג את ניצחונו של תרנגול בקרב תרנגולים בשתיית משקה שהוכן ממספר מרכיבים זהה למספר הנוצות שנותרו בזנבו. גרסה אחרת טוענת כי בשנת 1779 גנבה בטסי פלניגן, בעלת פונדק בניו יורק, את תרנגוליו של שכנה להכנת ארוחה מפוארת ואת כוסות המשקה קישטה בזנבותיהם. ייתכן שהחיבור לתרנגולים הוא רק פונטי. שתי אפשרויות הן: קוקטייל נגזר מהמונח הצרפתי לגביע ביצה. coquetel ע"פ סיפור זה אנטואן אמדי פישו (Antoine Amedie Peychaud) ערבב ביטר(bitter) של פישו בגביע ביצה. בהתחלה כתרופה לבעיות קיבה ובהמשך כמשקה. הלקוחות לקחו את coquetel הצרפתי והמירו אותו ל cocktail. גרסה רביעית היא שזהו שמה של נסיכה מקסיקנית שנקראה קוחיטל (Xochitl) על שם אלה אצטקית. במעט החומר שיש על מיתולוגיה אצטקית בעברית מצאתי רק קואטליקיו הנחשבת לאלת האדמה ואם האלים, החיים והמוות. ייתכן שזו שאלה של "תעתיק" ויתכן שמדובר באלה אחרת. כך או כך ע"פ הטענה הכינה הנסיכה משקה לרגל הסכם שביתת נשק שנחתם בין מקסיקו לארצות הברית במאה ה-18 ו-cocktail הוא שיבוש של שמה. יש עוד שפע סיפורים אחרים. ריבוי הסיפורים והצבעוניות שלהם גורמת לי לחשוב שהם הומצאו בערב שתיית קוקטיילים סוער מידי ולפקפק בכולם גם יחד.

מעניין אולי לדעת שהמיתוס שקוקטיילים, או בכלל ערבוב בין משקאות שונים (נניח שתיית בירה עם שוט של וודקה מידי פעם) הוא הסיבה לשכרות מוגזמת, או לפחות לכאב ראש מופרז בבוקר למחרת הוא פשוט שטויות. בפועל שכרות וחמרמורת (hangover), נגרמים מסך האלכוהול ששותים ואין שום משמעות לערבוב או לסדר המשקאות שנשתו.

רודיאו

אל-ג'זרי לא מסביר מדוע בחר ברוכב על פרה לבורר המשקאות. למיטב ידיעתי אין שום תרבות שבה אנשים רוכבים על פרות, יש שוורים לצרכי משאות או טחנות קמח ויש את הציורים המינואים הנפלאים המתארים אקרובטיקה על פרים. אנחנו חושבים שזה היה חלק מרכזי בפולחן המינואי אבל להבנתי יודעים באמת מעט מאד:

פרסקו מן הארמון בקנוסוס

הדבר הכי קרוב לרכיבה על פרות זהו רודיאו (Rodeo) ספורט פופולרי שמקורו בספרד ובמקסיקו, משם התפשט לארצות הברית ולמקומות נוספים. במהלך הרודיאו רוכב קאובוי על פר פראי, ומטרתו היא להחזיק מעמד על גבו שמונה שניות כאשר יד אחת מחזיקה בחבל הקשור סביב צווארו של בעל החיים ויד אחת באוויר. ראיתי את זה רק בסרטים וזה דרך די בטוחה לסיים חבול ולפעמים רע מזה. זה בוודאי לא מסביר למה בחר אל-ג'זרי ברוכב כבורר היינות?

קוקטיילים הם משקאות יחסית מתוחכמים והרודיאו, לפחות בדמיוני, הוא הרבה יותר עממי. הופתעתי לגלות שיש לא מעט קוקטיילים של רודיאו למשל:

רנו רודאו קוקטייל

לוקחים שתי אונקיות (כל אונקיה זה בערך 30 גרם) של רנו (עיר בנבדה, ארה"ב) רודיאו לגסי וודקה של , מיץ מלימון אחד, אונקיה אחת של טריפל סק (ליקר בטעם תפוז) חמש אונקיות של לימונצ'לו (ליקר איטלקי מקליפות לימונים) ומעט סירופ למתיקות. שמים את כל המרכיבים במערבל משקאות ומערבלים במרץ. נרים כוס לחיי אל-ג'זרי, רוכבי הרודיאו האמיצים וקוקטיילים משובחים, לחיים!

מאת אבי גולן

כד וּדוּאְ אוטומטי או טעויות של מהנדס

הקדמה

את הפרק הזה פותח אל-ג'זרי במשאלה של המלך סאלח, הוא המלך סאלח נסר אל-דין מחמוד, המלך הארתוקידי השלישי אותו שירת אל-ג'זרי, שמבקש כד ווּדוּאְ לרחצת הטהרה בלי שמשרת או נערה משרתת (הפרוט הזה מופיע בטקסט המקורי, ולפחות לי, נראה מוזר) ישפכו את המים על ידיו. אל-ג'זרי נענה לאתגר והכין כד "אוטומטי":

תמונת הכד, כתב היד מטופקפי, 1206

משרת מביא את הכד ומניח אותו על הדום, זהו כד נאה וגדול יחסית. הברווז בקצה הזרבובית משמיע שריקה ואז יוצאים המים ומאפשרים את רחצת ההיטהרות. יש לא מעט מערכות שורקות אצל אל-ג'זרי אבל בכד הזה אין כל הסבר למנגנון השריקה שככל הנראה נשכח. זה גרם לי לבדוק את הטעויות שנפלו בספר וגם לחשוב על הגהות ועריכה.

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי, המאוד מינימלי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין בסיפונים יוכל לדלג. השרטוט המודרני של דונלד היל, שעיבדתי והוספתי כתוביות, עוזר מאד להבין את המתרחש:

שרטוט מעובד של דונלד היל, מתרגם ומבאר הספר.

הכד מחולק לשני תאים אופקית, חלק תחתון מהתחתית ועד לחציצה (בכתום בשרטוט של אל-ג'זארי למעלה) וחלק עליון מן החציצה ועד לצוואר הכד. זרבובית הכד, מעוצבת בצורת צוואר ברווז, היא סיפון שקצהו כמעט נוגע בחציצה. סיפון הוא צינור הגורם לנוזל לזרום במעלה הצינור על ידי שימוש נבון בכוח המשיכה. כתבתי לא מעט על סיפונים, למשל כאן. בסיפונים הלחץ האטמוספרי דוחף את הנוזל במעלה הצינור בתנאי שהצינור המחבר מולא ראשונית במים. בהתחלה המשרת ממלא מים בכד עד שהמצוף מתחיל לעלות. זה עדיין נמוך מן העיקול שבצוואר הברווז ובהתאמה לא יצאו מים מן הזרבובית. גם המכסה מחולק לשניים והחלק העליון מופרד מן התחתון בעזרת פקק הניתן לסיבוב. המשרת ממלא מים בחלקו העליון של המכסה, מניח את הכד על ההדום ומסובב את הפקק. הפקק כולל צינור מחבר וכאשר מסובבים אותו הוא מאפשר למים שבמכסה לרדת למטה אל מיכל ההטיה אשר יתהפך כאשר המים ימלאו אותו. המים יעברו את גובה הסיפון העליון וירדו למטה מה שיפעיל את סיפון צוואר הברווז וישטוף את ידי המלך. אל-ג'זרי כותב שהכד ישרוק על מנת להודיע למלך שהרחצה מתחילה אבל אין בטקסט או בשרטוטים כל זכר למשרוקית. כדאי להגיד שאל-ג'זרי הרבה להשתמש במשרוקיות המופעלות על אוויר דחוס ולמהנדס אינטליגנטי אין קושי ליישם אותן גם כאן.

על טעויות והגהות

המשרוקית הנעלמת היא לא הטעות היחידה שנפלה בספר. למשל בשעון הפיל אל-ג'זרי כותב ששתי השרשראות המושכות את המצוף כלפי מעלה מחוברות לאותה טבעת. זה בברור לא נכון משום שכל שרשרת מחוברת לדרקון אחר. יש מן הסתם טעויות נוספות ואני רק בראשית לימודי הערבית ולא יכול לאתר טעויות בכתיבה או בתחביר.

זה מעסיק אותי כי כאשר אני מתרגם את הפוסטים שלי לאנגלית אני מוצא תמיד שגיאות, חלקן שגיאות הקלדה מינוריות, חלקן שגיאות של ממש. לפעמים נראה לי שטעויות (הקלדה, הגהה ומהות) זה כמו גרביים, מה שאתה לא עושה תמיד יש בכביסה גרביים עגונות (ללא בן זוג ואני יודע שגרב זה זכר) ובניגוד לעצות הרבות באינטרנט בני זוגם לא מסתתרים בתוך ציפיות, מאחורי מכונת הכביסה אלא פשוט נעלמו לנצח. למרות ההגהה, המאמצים והרצון הטוב משתרבבות תמיד כמה שגיאות בודדות לתוך הטקסט. אהובתי מ. העירה לי שהאנלוגיה לא מתאימה, הגרביים נעלמות והשגיאות נותרות. אני חושב שבראשי הן קשורות בגלל ההפרה החצופה של חוק שימור החומר. החוק קובע שמסה במערכת סגורה אינה יכולה להופיע או להיעלם, אם כי היא יכולה לשנות צורה. הגרביים בהחלט נעלמים וגם השגיאות מופיעות.

אני יודע שיש אנשים שמצטיינים בהגהה או בעריכה, אני חושב שנדרש סט תכונות אחר לגמרי מאשר של מהנדס. מובן מאליו שעורך טוב שיודע את השפה על בוריה וגם בקיא בתכנים יכול לראות מה בהיר ומה לא, ולשאול שאלות שעוזרות לחשוף שגיאות. רוב המהנדסים חסרים ידע שפתי ומורגלים בבהירות מתמטית ולא לשונית. העורך והמגיה, מטבע הדברים, הם קוראים מאוד מיומנים, ולעתים גם כותבים בזכות עצמם. יש בוודאי מהנדסים שקוראים ספרות אם כי מניסיוני לא רבים. התכונות הנוספות הנדרשות למגיה או לעורך פחות מובנות לי, ואני גם לא יודע איך לומדים אותן. צריך עין מצוינת לשגיאות. אני קורא מאד מהר, הרבה בגלל היכולת להתמקד בעיקר. אני לא בדיוק מרפרף אבל אני נוטה ל"תקן" שגיאות בטקסט ולכן להתעלם מהם. אני חושב שגם נחוצה סבלנות בקריאה שרואה את הנוסח הקיים יחד עם ניסוחים אלטרנטיביים. זה במידה רבה הפוך מן החינוך של מהנדס שדוחף לקריאה תכליתית ומיצוי המשמעות. כל טקסט טוב זקוק לעורך מחויב ולמגיה דקדקן. אני בוודאי לא זה ולא זה, ואני בספק אם היו כאלה בדיארבקיר. אם כך לא צריך להתפלא על השגיאות שנותרו בספר, אלא להסיר את הכובע משום שהן כה מעטות.

מאת אבי גולן

שעון הסירה, נחש או דרקון?

הקדמה

שעון הסירה הוא גרסה פשוטה יותר של שעון הפיל. יש בו כתבן המורה את הדקות החולפות ודרקון יחיד (שניים בשעון הפיל) המסתובב על צירו פעם בחצי שעה. הוא נראה כמו סקיצה מוקדמת לשעון הפיל או גרסה פשוטה יותר למתחילים. אולי בשל כך איש לא כתב עליו, או לכל הפחות אני לא מצאתי דבר, גם לא שחזורים או אנימציות בניגוד לשפע שיש לשעון הפיל. הדרקון מופיע כאן ביתר פרוט וגם זכה לתמונה משלו אבל בטקסט אל ג'זרי מתייחס אליו כאל נחש (בתרגום לאנגלית serpent ) רק עם רגליים וכנפיים. זה גרם לי לחשוב על הנחש התנ"כי וסיפור עץ הדעת. הפוסט הזה מוקדש לנחש – דרקון ובהזדמנות זו גם כתבתי על תהליך האיזון המאפשר לדרקון לצאת לסיבוב מפואר ולחזור למקומו.

שעון הסירה, כתב היד מטופקאפי, 1206

איך הוא עושה סלטה ונוחת על רגליו?

ההסבר ההנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין במומנט כוח (torque) או במצופים שוקעים יוכל לדלג. בלב שעון הסירה, כמו בשעון הפיל, יש מצוף שוקע (submersible float). זהו מצוף שנקבו בו חור כך שהמים חודרים למצוף וגורמים לו לשקוע בחלוף זמן נקוב. בתום חצי שעה הוא יתמלא במים ויתחיל לשקוע במהירות וישחרר כדור אשר ייפול אל לועו הפעור של הדרקון:

זהו השרטוט של אל-ג'זרי מעותק טופקאפי, הטיתי את הדרקון כך שהוא נמצא במהלך הסיבוב, הוספתי את משקולת העופרת בזנבו ואת הכדור.

הדרקון עשוי מלוח פליז דק אשר גולגל לצינור הולחם ורוּקַע (hammered) לצורת הדרקון. הממדים אינם מאד מפורטים אבל הטבעת הנוצרת מגוף הדרקון היא בקוטר של 4 אצבעות או 8 ס"מ. ראש הדרקון מרוקע בנפרד ומולחם בהלחמת עופרת. רגליו של הדרקון אוחזות בציר הסיבוב והוא חופשי להסתובב. הכדור שהוספתי לא מופיע בציור המקורי אבל נמצא בטקסט ומשקלו 30 דירהם (درهم) כמעט 100 גרם. כאשר הוא נופל ללוע הדרקון הוא מפעיל מומנט כוח הגורם לסיבוב. מומנט כוח זה מכפלת וקטורית (אפשר להעמיק כאן) של הכוח F הוא משקל הכדור והראש במרחק ממרכז הסיבוב, או ברישום מתמטי:

חלק מן התלמידים שלימדתי פיזיקה במהלך השנים מתקשים עם מכפלות וקטוריות ומומנטים. אבל כל אחד מאיתנו יודע באופן אינטואיטיבי שקל יותר לפתוח דלת קרוב לידית מאשר קרוב למשקוף ( מומנט גדול יותר). לחלופין כאשר אנחנו מתקשים לשחרר את האומים מגלגל המכונית שהתפנצ'ר אנחנו משתמשים בהארכה של מפתח האומים מאותה הסיבה – מומנט יותר גדול.

כאשר הדרקון יהיה עם הראש כלפי מטה הכדור ייפול ומשקולת העופרת הנמצאת בזנבו תפעיל מומנט בכיוון ההפוך ותחזיר את הדרקון למקומו הראשוני.

אהובתי מ. אמרה, כשמעה את הסברי, שהדרקון דומה לנחוּם תָּקוּם והיא כמובן צודקת. הוא סוג של צעצוע, שכאשר מטים אותו על צידו הוא מתרומם מאליו.

"נחום תקום, שרטוט מויקיפדיה

חלקו התחתון של הצעצוע עשוי חומר בעל משקל סגולי גבוה כגון מתכת, ולכן מרכז המסה נמוך באופן יחסי לגובהו של הצעצוע ממש כמו משקולת העופרת בתחתית הדרקון. הכדור הכבד הנופל לפי הדרקון מתפקד כמו האצבע המטה את הצעצוע על צידו ובשני המקרים מרכז המסה הנמוך גורם למומנט כוח בכיוון שיחזיר את הצעצוע, או הדרקון, חזרה למצב עמידה.

מעניין לציין שאל-ג'זרי קורא לעופרת- עופרת שחורה (الرصاص اسود ) משום שבתקופתו קראו לבדיל "עופרת לבנה". אולי בהמשך אכתוב יותר על המטלורגיה בתקופתו.

נחש או דרקון ?

נחשים (שם מדעי: Serpentes) היא תת-סדרה של זוחלים המאופיינת בהיעדר גפיים. הנחש של אל-ג'זרי הוא בעל רגליים וכנפיים מה שהופך אותו ליצור אגדי או לדרקון. דרקונים אינם קיימים (סליחה אם פגעתי בחובבי הדרקונים) ובהתאמה אין להם הגדרה ביולוגית קשיחה אבל דרקון הוא יצור אגדי בעל מאפיינים של זוחל ענק, הרגלים והכנפיים משתנים מאד בין המיתולוגיות השונות. יש לו יכולות על-טבעיות מגוונות. אנחנו יותר ערים לדרקונים מערביים נושפי אש אבל הדרקון הפיליפיני בָּאקוּנָוָואה בולע את הירח והדרקון הווייטנאמי שולט במזג האוויר. אפשר לטעון שדמות הדרקון הושפעה מנחשים שונים, בייחוד קוברות יורקות, עטלפים, (בעיקר הכנפיים) לטאות ענק ובעידן המודרני גם דינוזאורים נכחדים. בויקיפדיה של שעון הפיל מופיע הציטוט הנפלא הבא, בשמו של אל-ג'זרי ומראה לכאורה את הרב-תרבותיות שלו.

"הפיל מייצג את התרבויות ההודית והאפריקנית, שני הדרקונים את התרבות הסינית, הפניקס את התרבות הפרסית, עבודת המים את התרבות היוונית והטורבן את התרבות המוסלמית."

אל-ג'זרי לא כתב את השורות האלו וזה מדהים ומשעשע איך טעויות כאלו נשמרות באנציקלופדיה המבוססת על עריכת עמיתים אבל לא מתחשק לי לתקן. בניגוד לדמותו המאיימת של הדרקון במיתולוגיה המערבית, הדרקון הסיני הוא סמל של עוצמה, שלמות, וחוכמה. הדרקון הסיני מתואר לרוב כיצור לטאי בעל גוף ארוך ונחשי, ללא גפיים או עם זוג רגליים קטנות, ללא כנפיים, ועם גדילים דמויי שפם בקצה חרטומו. כך שהדרקון של אל-ג'זרי הוא לא מאד סיני. לעומת זאת יש לנו בבית מהדורת פקסימיליה של "הגדת סרייבו". זו הגדה של פסח שנכתבה ככל הנראה בברצלונה בסביבות 1350 ונחשבת להגדה העתיקה ביותר שנשמרה עד היום. ההגדה מוצגת במוזיאון הלאומי של בוסניה שבסרייבו ומכאן שמה. במפתיע ההגדה גדושה בדרקונים. בנוסף בסוף המאה ה-19 בפריס הודפס ספר קטן שנקרא Ernest Guillot – L'ornementation des manuscrits au Moyen-âge וכולל איורים מכתבי יד בימי הביניים. הדרקונים בכל השלושה דומים להפליא, אותו מבנה כללי לטאי, אותו ראש של חיה לא לגמרי מוגדרת ואותן כנפיים ורגליים קטנות. אלמלא הייתי כל כך מוגבל על ידי הרציונאליות שלי הייתי משוכנע ששלושת המאיירים בקרו בגן החיות ורשמו את הדרקון שנמצא לא רחוק מחדר הזוחלים:

בצד ימין דרקונים מהגדת סרייבו, במרכזו הדרקון משעון הסירה ומשמאל הדרקון מ L'ornementation des manuscrits au Moyen-âge

מעניין שהקרבה בן נחש לדרקון הגיע לתלמוד הבבלי שם כתוב:

"אמר ליה: אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון?"

מסכת גיטין נ"ו עמוד ב':

ודי ברור שמדובר על נחש.

כל הדיון הזה על נחשים עם רגלים החזיר אותי לסיפור התנ"כי על עץ הדעת, בראשית ב-ג.

אדם וחווה היו בגן עדן, שם "כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע" אלוהים אישר לאדם וחווה ליהנות מפרי הגן למעט עץ הדעת, כִּי, "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת. וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" פיתה את חווה בטענה: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע." ועל שום כך הנחש איבד את רגליו וגם הסתבך איתנו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיך. וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב." הכנפיים הם מסיפור אחר אבל האם אל-ג'זרי הכיר את הסיפור על הנחש הקדמוני עם הרגלים?

לפני שנים ביקרתי במוזיאון טופקאפי באיסטנבול וליד אחת מן החרבות הייתה תמצית סיפור העקדה. מסתבר שישמעאל הוא הקורבן והגיבור של סיפור העקדה המוסלמי. בהתחלה חשבתי שחל בלבול אבל זוהי כמובן רק הבורות שלי. עיד אל-אד'חא", חג הקורבן, הוא אחד משני החגים החשובים למוסלמים. הקורבן שחוגגים הוא הקורבן שאבראהים (אברהם) אבינו, התבקש על ידי האל להקריב את בנו אסמאעיל (ישמעאל). שם הבן לא מפורש בקוראן אבל הדעה המקובלת בקרב הפרשנים היא שישמעל היה הקורבן המיועד. בעיני שני הסיפורים מחרידים במידה שווה וכבר כילד אני זוכר את ההתנגדות הפנימית הקשה שלי. כמו סיפור העקדה גם סיפור גן העדן בקוראן שונה לגמרי בגלגולו המוסלמי:

" הוי אדם, שכון בגן עדן, אתה ואשתך, ואכלו מכל אשר תרצו, אך אל לכם לקרב אל העץ הזה פן תהיו בבני העוולה. השטן לחש להם למען יראו את מערומיהם אשר נסתרו מהם ואמר רק לבל תהיו מלאכים אסר ריבונכם את העץ הזה על שניכם או תחיו לעולם"

הקוראן סורה 7 ממרום החומה, תרגום אורי רובין.

בקוראן אין עץ דעת כלל. העץ היחיד שמוזכר בגן עדן בשמו עץ החיים ( شجرة الخلود Shajarat al-Kholoud ) . המסית והמדיח אינו הנחש כי אם השטן בעצמו והוא מפתה בחיי נצח. בסורת הפרה מופיע איבליס שהוא שם נוסף של השטן באסלאם (إبليس). גם הנשים שהן הנאשמות העיקריות ביהדות ובנצרות יצאו כאן נקיות מכל עוון. בקיצור סביר מאד שאל-ג'זרי לא הכיר את הנחש מסיפור הבריאה אלא רק את הגרסה המוסלמית ומקורן של הרגליים והכנפיים מי ידע?

מאת אבי גולן

הפוסק במסיבות שתייה

הקדמה

זהו משחק שתייה שנועד למסיבות הסוערות בארמון בדיארבקיר כמו שפגשנו בגביע הבוחר והסירה המוזיקלית. הפוסק הוא אוטומטה (בובה מכנית) מורכבת: בקומה התחתונה יש שפחה (جارِية) המוזגת יין לגביע, במרפסת מעליה יש ארבע שפחות מנגנות. מעל למרפסת יש גומחה ובה רקדן ומעל הכיפה משייט באוויר פרש נושא רומח. במהלך המסיבה הנגניות מנגנות, הרקדן רוקד (בחיי!) והסוס ורוכבו מסתובבים לאיטם. כאשר ההמולה פוסקת השפחה מטה את הבקבוק ומוזגת יין לגביע. המשרת (אדם חי) לוקח את הגביע ומגיש אותו לחוגג שהרומח מצביע עליו. התהליך חוזר עשרים פעמים, כמעט שבע שעות בסך הכול, עד שהדלת השחורה נפתחת ויוצאת דמות, ידיה מונפות כאומרות שהחגיגה הסתיימה ואין יותר יין. אל-ג'זרי מרגיע את המודאגים, וכותב שלראש החוגגים יש אפשרות להחליט למלא מחדש את מאגר היין. המסיבות הפרועות בדיארבקיר מעוררות ים של תהיות כולל הכמויות המטורפות של יין שהחברה האלה שתו, הרקדן, הערום למחצה, אולי אכתוב על כל אלה בהמשך, אבל הפעם אני רוצה להתמקד בבגדים, האם המתבוננים באוטומטה במאה ה-12, ולאחר מכן המתבוננים באיור, ידעו שהיא שפחה על סמך לבושה? מה אנחנו יכולים ללמד מן הטקסט והאיורים על הבגדים בארמון בדיארבקיר?

הבורר במשתה, עותק טופקפי, 1206

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין במצופים, מיכלי הטיה וגלי זיזים יוכל לדלג. השרטוט המצורף הוא עיבוד שלי לשרטוט המקורי של אל-ג'זרי. הוא יעזור לנו לעקוב אחרי המנגנון.

שרטוט המנגנון

בשלב הראשון מרימים את הכיפה (1) וממלאים את המיכל (2) ביין מסונן. בתחתית המאגר יש פתח צר ויין מטפטף ממנו אל מיכל ההטיה (3). פגשנו במיכלי הטיה מספר פעמים, למשל במזרקה המתחלפת או באוטומטה של העבד עם גביע ודג. בשרטוט במבט מלפנים רואים את מיכל ההטיה בפעולה. כאשר עוברות עשרים דקות המיכל מתמלא וכובד היין בחרטום גורם לו להסתובב על צירו ולשפוך את היין על גלגל הכפות (4) שמסובב את גלגל השיניים הצמוד אליו (5) שמסובב גלגל שינים ב90⁰ (6) המחובר לציר של הפרש (יותר ברור במבט מן הצד). זה גורם כמובן לפרש להסתובב ומי שהרומח יצביע עליו בתום הסיבוב "יזכה" לשתות את גביע היין. הסיבה למרכאות היא שהגביע מכיל כליטר יין, יותר מבקבוק יין שלם! אינני יודע מה הייתה תכולת האלכוהול במאה ה-12 אבל זה נראה כמו מתכון בטוח לשכרות יחד עם חֲמַרְמֹרֶת (hangover) קשה. על מי שמזלו שיחק לו ובמשך שבע השעות של המסיבה קיבל שני גביעים מוטב לא לחשוב כלל.

היין נאסף מגלגל הכפות ויורד לגלגל כפות שני (7). הגלגל מסתובב ואיתו הציר המחובר אליו. יחד עם הציר מסתובבים גם מוטות ההפעלה (8) (יתדות הניצבות לציר) ובתנועתם הם פוגעים במנופים המחוברים לזרועות השפחות המנגנות. זה גורם לזרועות לעלות ולרדת ובכך לתופף או לפרט על הלאוטה. המוטות, גרסה מוקדמת של גל זיזים (camshaft), מעבירים תנועה מעגלית לתנועה קווית כאשר מספר המוטות והמרווח שבניהם יוצרים תבניות שונות של תיפוף/פריטה. כאשר המים נשפכים ממיכל ההטיה למיכל האוויר הם דוחפים אוויר בצינור ובקצהו יש משרוקית (9). באופן זה גם החלילנית משמיעה קול. לבסוף היין יורד בצינור הנסתר (10) ודרך גוף השפחה ממלא את הבקבוק. האחרון נמצא על ציר ומכובד המשקל ייטה וימלא את הגביע. לצורך הבהירות דילגתי על שני מנגנונים. קוראים שאוהבים פטנטים שכאלו יכולים לנסות לפענח את המרכיבים שנותרו ושאלות יתקבלו, כתמיד, בברכה.

אופנה ובגדים ב"ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים"

בחירת הבגדים של מוסלמים משקפת את עולמם הדתי והתרבותי. אנחנו קוראים חִג'אב (בערבית: حجاب) לצעיף בו נשים מוסלמיות מכסות את שערן אבל משמעותו בערבית היא "כיסוי" והוא מונח כללי ללבוש צנוע. במהלך החג', העלייה לרגל למכה, שהיא אחד מ"חמשת עמודי האסלאם", על הגברים ללבוש בגד לבן אשר לא נגעו בו חוט ומחט (איך זה בכלל אפשרי?)

מה (אם בכלל) ניתן ללמוד על החיים במאה ה-12 בדיארבקיר מהתבוננות באיורים ומן ההתייחסויות הספורות של אל-ג'זרי עצמו לפרטי הביגוד?

חמישה עבדים מ"ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים"

העבד למעלה משמאל הוא עבד שחור צעיר (غلام) הקוטם את הנר בשעון איש החרב. אין בספר תיאור מפורש שלו אבל מכל העבדים תלבושתו היא הפשוטה ביותר וכוללת שמלה קצרה אדומה עם פסי שרוול שמופיעים כמעט בכל התלבושות של עבדים ובני חורין. אינני יודע אם זאת הייתה האופנה בדיארבקיר או שיש לפסים האלו משמעות או שימוש? אם משהו מקוראי הפוסט יכול להרחיב אשמח להשכיל.

השפחה במרכז למעלה מוזגת יין באוטומטה של הפוסט הנוכחי. היא לובשת שמלה או חלוק כחול עם עיטורים המכסה אותה מן הצוואר ועד כפות הרגליים. גם לה יש שני פסים חומים על השרוולים. הבגד לא נראה "זול" או "שרותי". מתוך כיסוי ראשה גולש שערה השחור ולמרות ששמלתה צנועה והייתה יכולה להילבש על ידי מוסלמית אדוקה בת ימינו, כיסוי הראש לא עומד בסטנדרטים הכי מתונים היום (חג'אב) בוודאי לא בחמורים יותר כמו נקאב או צ'אדר.

את העבד הרוחץ את ידי המלך פגשנו כאן. האיור במקרה זה גדול, איכותי ועשיר בפרטים. הבגד הכחול שלו דומה מאד, אם לא זהה, לשמלתה של השפחה. זה מעניין במיוחד. האסור ללבוש בגדי משי או לענוד תכשיטי זהב אינו מן הקוראן כי אם סיפור מאוחר יותר שסיפר עלי אבן אבו טאלב, בן דודו של מוחמד והח'ליף הרביעי שמקובל הן על הסונים והן על השיעה. ההנחיה ספציפית מאד אבל נתפסת כהדהוד של הפסוק התנ"כי "לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה" יתכן שהמעיל האדום שלו חסר השרוולים מספיק כדי להבחין ביניהם? יש לו גם כובע אדום קטן שדי מזכיר תרבוש (طربوش). זה מעניין כי מקור התרבוש מיוחס לתקופת כהונתו של הסולטאן מהמוט השני (1808-1839) כאשר הונהג כחלק מלבוש שופטי האימפריה העות'מאנית התפשט גם בחוגי הפקידות הבכירה והמשכילים.

העבד הבא, משמאל, למטה הוא מן האוטומטה של עבד עם גביע ודג. במקרה זה אל-ג'זרי עצמו מספק תיאור יחסית מפורט של פרטי הלבוש:

"זהו עבד עומד, כבן 10, לבוש ז'קט קצר (פאראג'יה), עם חלוק (קאבא) מתחתיו. וכובע (קלנסווה) לראשו."

הקאבא (قابا – אני מקווה שאייתי נכון) הוא סוג של חלוק עם שרוולים, באורך בין הקרסול לברך שנרכס ע"י הידוק צד אחד על משנהו. באנציקלופדיה של הציביליזציה המוסלמית בימי הביניים כתוב שבחצר העבאסית הקאבא השתייכה דווקא למעמד הצבאי? ע"פ האיורים בספר הידע נראה לי שהיא הייתה בשימוש רחב אצל העבדים, וכפי שנראה בהמשך, גם אצל אנשים חופשיים ואף אצל המלך. הכובע (קלנסואה = قلنسوة‎) נכתב ממש כשם העיר הערבית בשרון, אינני יודע אם זה מקור שמה. את הכובע הזה חבש למשל הרון אל רשיד כאשר התחפש ויצא לשוטט. בניגוד לקאבא שמופיעה מספר רב מאד של פעמים יש בספר מבחר נאה של כיסויי ראש שונים. למשל השפחה היוצאת מן הארון עם כוס היין מכוסה במטפחת צבעונית עם סרט ססגוני הדומה קצת לחג'אב המודרני. היא גם לובשת מכנסים אדומים רפויים מתחת לקאבא. לצרוף הזו עדויות נוספות בספר ומחוצה לו.

שמונה אנשים חופשיים מ"ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים"

הדמות משמאל למעלה היא של כתבן מתוך שעון הפיל. יש שלושה כתבנים בספר, וכולם לובשים קאבאות ירוקות, עם פסים חומים בשרוולים ולשלושתם טורבנים כחלחלים. לא מצאתי שום עדות ל"ביגוד מקצועי" של כתבנים. כדאי גם לשים לב שלכתבן יש זקן. צמיחת הזקן (لحية) ותספורת השפם הם חלק ממרכיבי האיסלם הסוני ונחשבים פיטְרַה (فطرة‎) או האופן שבו האדם נברא, שכולל את הנטייה הטבעית להבחין בין טוב לרע, ולהאמין בקיומו של אללה. כיוון שלאיש מן העבדים אין זקן, הם ככל הנראה לא היו מוסלמים.

שני השיח'ים הם חלק מאוטומטה בפרק המתקנים למשתה. אל-ג'זרי לא כותב דבר על השיח'ים אבל שיח' (شيخ) הוא תואר שניתן למנהיג בשבטים בדואיים וערביים. משמעות השם בערבית היא זקן, אף שהשייח' אינו בהכרח כזה. הם לבושים גם כן בקאבאות וחובשים טורבנים. אינני רואה הבדל בציור בין הקאבאות של השיח'ים, הכתבנים או העבדים. יתכן כמובן שהיו פערים גדולים באיכות הבד או ברקמה שלא ניכרים באיור. הטורבנים לעומת זאת מאפיינים רק את האנשים החופשיים. לטורבנים היה קודם כל תפקיד בחיי היום-יום, הדיפת החול לבל יכנס לעיניים והגנת הפנים מן השמש העזה. אבל בתרבות הערבית הייתה לטורבן (عمامة, נהגה 'עִמאמה') חשיבות מיוחדת. הטורבנים היו מקור לגאווה וסמל להשתייכות הדתית. לקיחת הטורבן של אדם נחשבה לאקט משפיל, ונגיעה בטורבן של מישהו נתפס כעלבון. זה מסביר היטב מדוע אין לעבדים טורבנים.

התמונה האחרונה למטה היא מן הסירה המוזיקלית. זהו המלך ובני הלוויה שלו למשתה – (באנגלית – boon companion בערבית نديم –נדים כתבתי על זה כאן.) אפשר לראות שכולם לובשים קאבא, כולל המלך עצמו. הקאבא שלו אדומה כדם ויש לה עיטורים מזהב. בנוסף לעיטורים שיש לכולם יש לו עיטורים בצווארון, בחפתים ובשולי הקאבא וחגורה מוזהבת. האדום הוא לא בהכרח מלכותי, גם אחד מבני הלוויה לובש אותו אם כי עם פחות עיטורים.

אני די משוכנע שאל-ג'זרי היה מאד מופתע מן הפוסט הזה ולא עלה בדעתו שהאיורים שהכין לצרכי הבנת המכונות והם באמת פורצי דרך, יהפכו למדריך לאופנת המאה ה-12 בדיארבקיר. אבל שמונה מאות ושתיים עשרה שנים אחר כך זהו חלון ההצצה היחידי שנותר לנו לארמון בדיארבקיר. לפחות לי זה היה מסע מעניין.

מאת אבי גולן

שעון המתופפים ורובוטים מוזיקליים

הקדמה

שעון המתופפים הוא שעון מים וככל הנראה גם אחת ממכונות התופים הראשונות ואב קדמון של הרובוטים המוזיקליים. הוא כולל חמישה מתופפים מכאניים: שני נגני מצילתיים, שני מתופפים הנושאים תופי מצעד ומתופף היושב לפני שני תופי דוד (טימפני). למרות ההתקדמות הגדולה ברובוטיקה ובבינה מלכותית (AI-Artificial Intelligence) רובוטים מוזיקלים נופלים ממוסיקאים אנושיים, הנגינה שלהם חסרה גוונים ודקויות ו"מכאנית" בהשוואה. דווקא הפשטות של מכונת התופים בהשוואה נניח לרובוט המנגן בכינור מסייעת להתמקד בקושי האמיתי. הפוסט הזה נע בין הסברים על שעון המתופפים לבין הרהורים על הקשיים ביצירת רובוט מוזיקלי "מוזיקלי".

שעון המתופפים, עותק שהתפזר, 1315

איך זה עובד?

השעון הזה הוא גרסה פשוטה של שעון הטירה עם פחות מנגנונים להצגת הזמן וגם אלה שנותרו פשוטים יותר. הרכיבים הגדולים -מיכל המים, המצוף ובקר הזרימה – זהים באופן מלא לשעון הטירה וגם "קרונית הזמן" דומה מאד, קצת כמו גרסה זולה לטלפון סלולרי. אל-ג'זרי לא חוזר ומסביר אותם אלא מפנה את הקורא לפרק הראשון (שעון הטירה). גם אני אעבור ישירות למוסיקאים. אל-ג'זרי כותב :

"כחלוף שעה יופיעו הנגנים (نوبة – נובה הוא ז'אנר מוסיקלי מארצות צפון אפריקה שמקורו במוזיקה האנדלוסית) בצליל קולני הנשמע למרחקים"

ההסבר ההנדסי, ייצבע בכחול כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין במיכלי הטיה, גלגלי כפות וגלי זיזים יוכל לדלג. השרטוט למטה הוא השרטוט המקורי של אל ג'זרי עם כתוביות שהוספתי.

Category I chapter 2 fig 39 p48_Topkapi_he

מנגנון הפעלת הנגנים עם כתוביות שלי, עותק טופקאפי, 1206.

פעם בשעה נשפכים המים על גלגל הכפות. זהו שעון גדול ממדים ובכל פעם כזו זורמים כשמונה ליטרים מים. הגלגל מסתובב ואיתו הציר המחובר אליו. יחד עם הציר מסתובבות גם היתדות הניצבות לציר ובתנועתן הן פוגעות במוט אליו מחוברת רצועת הנחושת. היתדות הן גרסה מוקדמת של גל זיזים (camshaft) ומעבירות תנועה מעגלית לתנועה קווית. מספר היתדות והמרווחים ביניהם יוצרים תבניות שונות של תיפוף. המוט מחובר עם רצועת נחושת, המושחלת דרך גוף העץ החלול של הנגן, לחלק הניד של הזרוע. כאשר מושכים ברצועה הזרוע עולה ולאחר השחרור היא יורדת ומכה בתוף או במצלתיים. היתדות (גל הזיזים) מאורגנות באופן שאופייני לעבודתו של אל-ג'זרי, שתי יתדות סמוכות זו לזו ויתד שלישית מרוחקת וכך מתקבלות שתי הכאות יחסית מהירות, המתנה והכאה שלישית. יש גם שני חצוצרנים אבל הם רק "אביזרי תפאורה". הצליל של החצוצרות מופק בנפרד ע"י המים מגלגל הכפות שנשפכים אל מיכל האויר ודוחסים את האויר שבו דרך הצינור עם המשרוקית והיא משמיעה קול. אל-ג'זרי השתמש במנגנון זה רבות, במגוון אוטומטות ו"חלילי מים".

רובוטיקה ואכזבת התלמידים

רובוטיקה היא דרך מהנה ולפעמים מרגשת ללמד וללמוד מדע וטכנולוגיה. זה נכון גם לתלמידים מצטיינים וגם לתלמידים שמתקשים בשיעורי המתמטיקה והמדעים. אלו כאלו לוקחים על עצמם ברצון בעיות רובוטיקה, חוקרים נושא ובונים רובוט עצמאי תוך שימוש בחשיבה מקורית וברעיונות שלהם. לימדתי רובוטיקה במסגרות שונות: בבית הספר היסודי גבריאלי, במסגרת תיכון ברנקו וייס ע"ש הרצוג בבית חשמונאי וגם במסגרת מכון דוידסון לחינוך מדעי. בכל השנים שלימדתי מצאתי שזו חוויה לימודית ויצירתית. מעבר לכלי התכנות, להנדסה המכנית, לאלקטרוניקה ולגלאים זה מלמד ילדים להתמודד ולהתגבר על מכשולים, בונה בטחון והערכה עצמית ומעניק השראה למדע וטכנולוגיה. במסגרת שיעור הפתיחה הייתי מציג מגוון רחב של רובוטים כולל הרובוט שמנגן בכינור:

וכמעט בכל כתה שלימדתי של תלמידים (נלהבים ושמחים) היה תלמיד שהתלונן שהנגינה של הרובוט, "מכאנית" או "רובוטית" כהסתייגות או חולשה. בנגינה בכינור יש שפע של דקויות באופן שבו הכנר מפיק את הגוון (Timbre) של צליל הכינור והן תוצאה של הרבה בחירות, ראשית באיזה מיתר להשתמש, כמה לחץ תפעיל הקשת ובאיזה מהירות היא תנוע, האם להשתמש בקשת כולה או רק בחלקה ובאיזו הטיה. כל הבחירות האלו משקפות את ההבנה המוסיקלית של הכנר ותצורנה הדהוד רגשי אצל השומע. הרובוט המוסיקלי בסרט מתוכנת כך שהוא "יודע" לנגן את התווים נכון. אבל ההבנה המוסיקלית שלו לא קיימת וכל הרעיון של אינטרפרטציה זר לו. מכונת התופים הרבה יותר פשוטה מן הכינור ותקל על הדיון.

רובוטים מוזיקאליים ומוזיקה

הבחירה של המתופף כוללת "בסך הכל" את השאלה באיזה מן התופים להכות ובאיזה תבנית? במונחים של מכונת התופים של אל-ג'זרי זהו סידור היתדות עבור כל תוף ואולי גם שינוי אורכם על מנת להשפיע על עוצמת המכה. אצל אל-ג'זרי התיפוף הוא קבוע לגמרי ו"התכנות" נעשה מראש בעת בניית המכונה אבל ניתן לחשוב בקלות על רובוט מתופף מודרני בו כל הפרמטרים ניתנים לשינוי. זה יאפשר החלטות כמו טכניקות ידיים משתנות ותבניות קצב מתחלפות אבל לא יקדם אותנו כלל אל פרשנות מוזיקלית.

זהו אתגר לא טריוויאלי לבוני רובוטים. רובוטים בספרות המדע הבדיוני ובשלהי המאה העשרים הן מכונות שיכולות לשכפל את את הפעולה האנושית בעיקר כשהיא חוזרת על עצמה. כאשר קארל צָ'אפֶּק טבע את המילה "רובוט" במחזהו "R.U.R" ("רובוטים אוניברסליים של רוסום"). הרעיון היה להחליף את האדם כאשר העבודה היא משעממת ובנסיבות קשות או אפילו מסוכנות. דוגמאות מובהקות הן הרובוטים המרתכים בתעשיית הרכב או הרובוט המשטרתי לפרוק פצצות. בשנים האחרונות יש שינוי כיוון ומחקר רב בבינה מלאכותית (AI- Artificial Intelligence) ותוצאות יוצאות דופן בתחומים מגוונים כולל רובוטים הסוחרים במניות, רובוטים רפואיים לאבחון וגם לניתוחים מדויקים, או תוכנות המשחקות בשחמט או בגו (משחק לוח יפני). תוכנות שחמט כמו קומודו המביסות כיום כל רב אומן שחמט אנושי. התרומה של AI בתחום המוסיקה (Artificial Intelligence Music- AIM) צנועה הרבה יותר ומוגבלת לכנסים ולאקדמיה ובדאי שאין רובוט מבצע שישווה למוזיקאי אנושי ואנשים לא צובאים על פתחי אולמות בהם מתקיימים קונצרטים של רובוטים. השדה של AIM רחב מאד וכולל נושאים רבים, חלקם יחסית פשוטים להבנה כמו :

שיטות להפקת מוזיקה בעזרת רובוטים מוזיקליים
שימור ואחסון מוסיקה דיגיטלית

חלקם מסובכים יותר אבל עדיין נגישים :

שיטות סמליות (Symbolic representations) לייצוג ותתי ייצוג של מוסיקה – איך מייצגים מוזיקה, מעבר לתווים, כולל ה"מגע האנושי" ואינטראקציה בין נגנים.
אינטראקציה אדם-מחשב- מוזיקה – כיצד המחשב מגיב למוזיקה אנושית כולל למשל ניסיונות להשתתפות רובוטים מוזיקליים באלתורי ג'אז.

חלקם על גבול מדע בדיוני:

הכרה מוזיקלית חישובית (Computational music cognition) – הרעיון הוא לנסות ללמוד לא רק את הדרוש עבור מחשב בעל יכולת של הלחנה/נגינה מוזיקלית, אבל גם להתייחס לזה כאל תהליך ולהעביר את המחשב את אותם תהליכים שעובר המלחין/המבצע.
ביצועים עשירי הבעה של מוסיקה ממוחשבת – כיצד ניתן לתכנת את "המגע האנושי" לתוך המוזיקה שמבוצעת/מולחנת ע"י רובוטים

בתור משהו שממש אוהב רובוטים ואוטומטות, אולי קצת כמו אל-ג'זרי בשעתו, אני מופתע מן הנחת שנגרמת לי מן הקריאה על הקשיים של קהילת הAIM ועל היכולות האנושיות שקשה כל כך לחקות. למרות כל מה שכתבתי אני רוצה שתראו את הסרט הבא: אינני יודע כמה מזה הוא אכן AIM וכמה זה עריכה וקולנוע "אנושיים" אבל זה בוודאי כיף לראות ולשמוע!

https://www.youtube.com/watch?v=bAdqazixuRY

מאת אבי גולן

שעון הטווסים והיופי בהנדסה

הקדמה

[הפוסט הזה פורסם לפני כמעט חמש שנים ב"עיר האושר" והוא ההתחלה של מסעי בעקבות אל-ג'זרי. זוהי גרסה מעודכנת]

מכונות מודרנית נועדו להיות פונקציונאליות, אמינות וזולות. מעולם לא דיברו איתי בטכניון על היופי שבהנדסה אבל לעיתים כשאני מסתכל על מכונה או על חלקיה יש בה משהו עוצר נשימה, יפה כאמנות; האם ניתן ל"תפוס" את היופי הזה? באיזה מונחים? ב-2013 השאלות האלו עלו אצלי מחדש כאשר ידידי, ד"ר עובד קדם, יצא לגמלאות וחיפשתי מתנת פרידה הולמת לאיש שאוהב מדע והיסטוריה של מדע, ורואה את המדע בהקשרים תרבותיים רחבים.

שעון מים או clepsydra (מיוונית "לגנוב מים") הוא כל שעון שבו הזמן נמדד על ידי זרימת המים לתוך או מתוך כלי. שעוני מים, יחד עם שעוני שמש, הם הכלים העתיקים ביותר למדידת זמן. לא ידוע מתי ואיפה הומצאו לראשונה, וככל הנראה גם לעולם לא נדע. יש עדויות על שימוש בשעוני מים במזרח התיכון, בבבל, ובמצרים סביב המאה ה-16 לפנה"ס ויש ראיות לשעוני מים מוקדמים גם באזורים אחרים של העולם, כולל הודו וסין. חיפשתי שעוני מים מעניינים וכך יצאתי למסע שהתחיל במכון ויצמן רחובות, עבר בכפר קרע, באיסטנבול ובוושינגטון ועדיין לא הסתיים. בחרתי לבנות את שעון המים של הטווסים.

שעון המים של הטווסים,עותק טופקאפי, 1206

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין בגלגלי כפות ובמיכלי הטיה יוכל לדלג.

שרטוט של המנגנון מן הספר עם כתוביות שלי

השעון נבנה בקיר של בריכה מעוטרת שבמרכזה מזרקה. המיכל הראשי מקבל כניסת מים, ככל הנראה מן הבריכה, בקצב שווה בקירוב ליציאת המים מן המיכל. המים זורמים מן המיכל הראשי למיכל ההטיה. כתבתי על מיכלי הטיה כאן ואולי בהמשך אעשה אנליזה מתמטית מלאה. האחרון הוא ליבו של השעון וכאשר הוא מתמלא, פעם בחצי שעה, משתנה מרכז הכובד והכלי נוטה על צירו ושופך את המים שאגר על גלגל הכפות אשר מניע את מרכיבי השעון. על כדור הנחושת (ראו בשרטוט למעלה) ניצב טווס פרוש זנב המסתובב פעם בחצי שעה, כשהמים במיכל ההטיה נשפכים על גלגל הכפות. שני הטווסים הצעירים בגומחה שמעליו נעים זה אל זה במין עימות, והטווסה בגומחה העליונה עושה חצי סיבוב וחוזרת למקומה. המולת הטווסים מתרחשת כאמור פעם בחצי שעה אבל כדורי הזכוכית הנצבעים אדום ביום, ומוארים בלילה בזה אחר זה שומרים את מניין השעות החולפות.

יופי מדע וטכנולוגיה

השרטוטים המכאניים של אל-ג'זרי נראים כמיניאטורות תורכיות ולהם קסם מיוחד. לאהובתי יש תיבת אוצרות שבה היא שומרת גלויות ממסעותינו בעולם, למרות ששנים רבות לא שלחנו גלויה לאיש. כשהראיתי לה את שעון הטווסים היא פשפשה בין גלויותיה ומצאה גלויה בת 20 שנה או יותר, ממסע נושן שלנו לאיסטנבול שנבחרה כתמונה בלי לדעת דבר על הספר או על כותבו.

למרות הקטיעה ברצף הסיפור כדאי לעצור כאן לרגע להרהור. יש כאן טענה סמויה שאומרת שיופי הוא יופי הוא יופי, והיופי כאן אינו של המכונה ושל דרך פעולתה, הגלויה היא פשוט ציור יפה. זה קשור לקומפוזיציה לצבעוניות ושאר שאלות שמעסיקות אוהבי אמנות. מכון ויצמן "מסכים" וכאשר הוא עוסק ב"יופי במדע" הוא מציג תערוכה של תוצאות ניסויים שנראות אסתטיות, יפות ושובות עין, במנותק מן המעשה המדעי. בחרתי כדוגמא תמונה ממחקר של עינת ויטנר. ברור שהחיבור לפיקאסו משך את לב החוקרת, אבל אינני יודע כלום על משמעותה המדעית, או על הקשר שלה למושג החמקני של יופי במדע או בהנדסה.

"היופי במדע" 20111 : “Dance of Astrocytes“ , עינת ויטנר

האם שעון הטווסים יפה במנותק מהיותו מכונה?

במהלך עבודתי נסעתי לכפר קרע להיפגש עם ד"ר אברהים יחיא מנהלו של מרכז מו"פ (מחקר ופיתוח) במשולש, השייך לעמותת אל זהראווי לקידום מדע וטכנולוגיה במגזר הערבי. רציתי לדבר איתו על עבודתו בכפר עם קבוצות מדע פעיל אבל במהלך השיחה התברר לי להפתעתי שהוא מחזיק את הספר של אל ג'אזרי בערבית, ויש לו עניין רב וידע בנושא, כתלמידו של פרופ' פואט סזג'ין (Fuat Sezgin), מזרחן המתמחה בהיסטוריה של המדע בתור הזהב המוסלמי, הקים שני מוזיאונים, בפרנקפורט, ובאיסטנבול עם העתקים של מכשירים מדעיים מן התקופה כולל ארבע עבודות של אל ג'אזרי. למרות שאני אדם רציונאלי ואין בי אפילו פרור מיסטי יחיד חשבתי שהאופן שבו עבודתו של אל ג'אזרי צפה וחודרת אל חיי היא מפתיעה, מוזרה ומושכת לב. באותה שנה נסענו לאיסטנבול לראות את המוזיאון. המוזיאון ממוקם בפארק גולהאן שהיה פעם חלק מהגינה של ארמון טופקפי, והוא יפהפה. יש בו סקסטנטים (מכשירי ניווט) מקסימים ומפות מרתקות וכלי רפואה מן התקופות שבהן היה האיסלם בחזית המדע והטכנולוגיה, אבל דווקא החפצים שתוכננו ע"י אל ג'אזרי נראו לי כהעתק חיוור, כמעט פולקלוריסטי של הספר שאהבתי:

שעון הפיל, מימין תמונה מן הספר, משמאל הדגם מן המוזיאון.

אפשר לטעון כי אומני המוזיאון נכשלו בהעברת היופי הדו מימדי לדגם התלת מימדי אבל נדמה לי שיש כאן הרבה יותר מזה. הסוגיה קשורה למהות היופי של מכונות ועוד אגיע לזה בהמשך.

בינתיים גיליתי שיש תערוכה גדולה על ההיסטוריה המדעית של האיסלם בשם "1001 המצאות" במוזיאון הNational Geography בוושינגטון, עם סיר בן קינגסלי בתפקיד אל ג'אזרי (קצת ארוך ~ 13 דקות):

התערוכה הושקה בשנת 2006 במוזיאון למדע ותעשייה של מנצ'סטר ומהר מאד נדדה והפכה לשם דבר בינלאומי. היא הוצגה בפרלמנט הבריטי בלונדון, בפרלמנט האירופי בבריסל, ובבניין האו"ם בניו יורק. בינואר 2010 היא חודשה והושקה מחדש במוזיאון המדע בלונדון, ומשם המשיכה לאיסטנבול, ניו יורק, דובאי, סן פרנסיסקו וּוושינגטון, שם ראיתי אותה גם אני עם בני נח, רגע לפני שנסעה למלזיה.

התערוכה משתמשת באל-ג'זרי כפרזנטור של הטכנולוגיה המוסלמית בתור הזהב, ויש בה שני שעוני מים, "שעון הכתבן" ו"שעון הפיל". למרות העיסוק במדע וטכנולוגיה ה"סיפור" של התערוכה הוא היסטורי: בסיפור הזה ימי הביניים אינם תקופה חשוכה המפרידה בין העת העתיקה לרנסאנס המואר, אלא תור הזהב של האיסלם. ובהמשך לכך, הפריטים עצמם ("שעון הפיל", "מתקן השאיבה" וכן הלאה) הם עיצובים מושקעים בלבד ללא מים זורמים, גלגלי שיניים או שמץ מנגנון מכני. מדובר בקליפה מאד מעוצבת אך ריקה. למרות היופי וההשקעה הרבה אינני סבור שגם "הכתבן" וגם "שעון הפיל" משתווים או אפילו מתקרבים ליופי המקורי.

אני חושב שיש בתוכנו משהו שמזהה ונענה ליופי. באופן שאינו בהיר לי, היופי הזה, כאשר מדובר במדע והנדסה מתחבר לנכונות ולדיוק. בשבע השנים האחרונות לימדתי תלמידי תיכון מדע חישובי, וקל להגיד מתי פיתרון בתוכנה הוא "יפה" ומתי הוא מסורבל ומאולץ. היופי במקרה זה אינו אסתטי טהור אלא הוא חיבור של פשטות ועוצמה.

פשטות

על מנת להסביר את רעיון החיבור בין פשטות ליופי אני רוצה להיתלות באילנות מדעיים גבוהים מאד.

אריסטו קבע בשעתו, שהארץ היא מרכז היקום וסביבה סובבים כדורים מחומר שקוף דמוי-בדולח. בכדור החיצוני קבועים כל כוכבי השֶׁבת, בכדור הפנימי סובב הירח, באחד הכדורים האמצעיים קבועה השמש, ובכל אחד משאר הכדורים קבוע אחד מכוכבי הלכת. ככל שהתרבו התצפיות האסטרונומיות היה קשה יותר לכלול אותן במודל. מערכת הכדורים הסתבכה ונוספו לה מעגלי משנה ("אֵפִּיצִיקְלים" ביוונית) שגרמו לכוכב-לכת לעשות לולאות מורכבות סביב כדור הארץ. המודל הסופי היה כה מסובך, שאלפונסו העשירי מלך קסטיליה שכונה "המלומד" לא התאפק ואמר כי אילו נועץ בו אלוהים לפני הבריאה היה ממליץ לו על מבנה פשוט יותר.

תמונת העולם על פי תלמי, התיאור השלם והמפורט ביותר של המודל הגיאוצנטרי בעקבות אריסטו

בסיפור הזה של המודל המדעי המסביר את תנועת גרמי השמיים יש גיבורים נוספים, קופרניקוס הוא אולי הידוע מכולם, אבל אני קופץ ישר ליוהנס קפלר (1571-1630) שהחליף את המערכת המורכבת בשלושה חוקים פשוטים:

מסלול אליפטי: כל כוכב לכת סובב את השמש במסלול בצורת אליפסה שהשמש נמצאת באחד ממוקדיה.
חוק המהירות הגדלה: ככל שכוכב הלכת נע קרוב יותר לשמש מהירותו גדלה. קפלר כתב את החוק הזה באופן מתמטי המאפשר חישובים ותחזיות.
זמן המחזור: כוכבי הלכת הרחוקים יותר מהשמש הם בעלי זמן מחזור (הזמן שלוקח לכוכב הלכת להקיף את השמש ואנו קוראים לו "שנה") גדול יותר ומהירותם קטנה יותר. גם כאן היתה לקפלר נוסחה מתמטית פשוטה.

מי שלמד את חוקי קפלר יודע שהתמצות שלמעלה הוא קצת קיצוני, אבל נדמה לי שכל אחד יכול לראות את היופי, ביכולת להסביר את התנועה המורכבת של שמי הלילה בעזרת שלושה חוקים פשוטים שדורשים מתמטיקה של חטיבת הביניים.

הפשטות והאלגנטיות של המודל של קפלר מסייעות לנו להשתכנע אבל לא הופכות אותו לנכון. כמו כל מודל מדעי או הנדסי יש לאשש אותו בתצפיות. התצפיות האסטרונומיות הן רבות מספור ומכילות סטיות וטעויות. החוקיות אינה פשוטה למתבונן. קפלר השקיע שנים רבות בניתוח הנתונים. ככל שהמודל המדעי או ההנדסי מורכב מחוקים פשוטים יותר, ככל שהחוקים מסבירים יותר תופעות, לפעמים כאלו שנראו לכאורה לא קשורות, יש תחושה של עולם הגיוני, הרמוני יותר, שמהדהד בנו גם, נדמה לי, כיפה יותר.

עוצמה

מדי פעם יש הישג הנדסי, כמו הטלפון, או נורת החשמל, שגורם לנו באמת להאמין בכוח ההמצאה האנושי, משפר את חייהם של אנשים ולעתים תכופות מביא לשינויים חברתיים גדולים. מה הופך פתרון הנדסי או מדעי לרב עוצמה מעבר להצלחתו? גם את זה ניסיתי לבדוק דרך דוגמא:

הגלגל הוא המצאה כה עתיקה עד כי אין לנו שום דרך לדעת מי המציא אותו או איפה הומצא. התיעוד המוקדם ביותר של רכב עם גלגלים, הוא ציור של קרון בעל ארבעה גלגלים שנמצא על גבי כד מחרס באזור פולין, ותוארך למחצית האלף הרביעי לפנה"ס. הגלגל סייע לגשר על מרחקים וייעל את ההובלה של חפצים וסחורות. אבל בניגוד אולי למצופה, התועלת התחבורתית הייתה מוגבלת למדי במשך אלפי שנים בשל חוסר בתשתיות כבישים.

לעומת זאת היו לגלגל שימושים רבים נוספים. טחנות קמח מבוססות גלגל מים, כישור או גלגל הטוויה, גלגלות להרמת משאות, גלגלי שיניים לשינוי כיוון התנועה ויחסי הכוח שאפשרו לתרבויות עתיקות ליצר מכונות מורכבות ושאל ג'אזרי עושה בהם שימוש כה חינני ועוד ועוד.

מדד העוצמה שואל כמה הפיתרון ההנדסי מורכב וכמה שכבות יש לו. נדמה לי שזה דומה, אך אחר, מן היופי שבגילוי של סבטקסט, כאשר תוכן של ספר או סרט שלא הועבר לנו כקוראים/צופים בצורה מפורשת הופך נהיר או מובא לפני השטח. זאת לא רק המורכבות כי אם גם ההשתלבות והאיחוד, היופי המתקבל מן האופן שבו המרכיבים השונים מתחברים זה אל זה, המים ממלאים את מיכל ההטיה שתוכנן בקפדנות כך שייטה על צירו מידי חצי שעה מסובבים את גלגל הכפות, קצת כמו ההנאה שלנו ממכונה של רוב גולדברג:

רוב גולדברג, מתקן מפית לניגוב הפה, 1913

מבחינה זו כאשר מרוקנים את המכונה, מן הפונקציה שלה והופכים אותה לאובייקט עיצובי בלבד היא מאבדת את עוצמתה ואת פשטותה ולפיכך את יופייה, גם אם לכאורה לא נגרע דבר מצורתה.

בעזרת הצוות של בית המלאכה של גן המדע ע"ש צ'רלס כלור נבנה אבטיפוס של שעון הטווסים. ואתם יכולים לראות אותו כאן בפעולה:

	אוטומטון של עבד השופ… על סירה מנגנת במִשְתה
	אוטומטון של עבד השופ… על מה יפה בדלת הזאת? (דלת פליז יצ…
	כד הקסם, אגוז מלך וא… על המזרקה המתחלפת והמחלוקת עם בנו…
	אוטומטון של שפחה האו… על שעון הנר של איש החרב
	על שני אוטומטונים וא… על האוטומטון (בובה מכנית) ששותה א…