אל-ג'זרי

מאת

מה אנחנו יודעים על אלג'זרי? חלק א

אין לנו כל מידע על החיים של אלג'זרי מלבד מה שהוא כתב בעצמו בהקדמה לספרו הנפלא (התרגום שלי):

"אני בשירותו של המלך הצדיק אבי אל-פתח מחמוד בן מוחמד בן קרע ארסלאן בן ארתוק, מלך דיאר בכר, שאלוהים ישמור אותו עם אלה שהוא בוחר לשמור. כל זה בעקבות שירותי את אביו ואחיו, אללה יקדש את נפשם, לפני שהמלכות עברה אליו – סך הכל משך עשרים וחמש שנים, הראשונה שבהן שנת 577  [להג'רה-1181 לספירה]. אלוהים שיתעלה חנן אותו בתבונה רבה ובמחויבות לצדק וטוהר מידות, כך שהוא עולה ביושרו והגינותו על מלכי העידן הנוכחי, ומצטיין ממלכים קרובים ורחוקים בחסד ובנדיבות."

במקומות רבים נטען שאלג'זרי נולד ב-1136 ונפטר ב-1206. באשר ללידתו לא מצאתי כל מקור היסטורי ואני חושש שזאת המצאה גמורה. באשר למותו אנו יכולים להעזר בקולופון של כתב היד מספר 3472 בספריית טופקאפי, העותק המוקדם ביותר של ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים. הקולפון היא הערה של מעתיק כתב יד בהתחלת הספר או בסופו ובו פרטים הנוגעים להפקתו, שֵם המעתיק, מקום ושנת העתקה, וכדומה. הקולופון כולל שני חלקים (התרגום שלי).

החלק הראשון הוא העדות:

“ אני מעיד על האותנטיות של ספר זה, אשר הושווה לכתב ידו של מחברו, באדי אל-זמאן אבו אל-עז אסמעיל בן אל-רזאז אל-ג'זארי, ירחם עליו אללה הכל יכול."

אין בעדות את שנת מותו של אלג'זרי, אבל ההתייחסות אל אלג'זרי ("ירחם עליו אללה הכל יכול " (رحمه الله تعالى) היא התייחסות אופיינית אל מי שכבר נפטר.

החלק השני הוא קולופון קלאסי:

"השבח לאל, אדון העולם, וברכות ושלום על אדוננו מוחמד, משפחתו ומאמיניו יחד. השלמת כתיבתו של ספר זה התרחשה ב-12 שעבאן [החודש השמיני בשנה המוסלמית] שנת 602 [להג'רה – 1206 לספירה]. הוא נכתב על ידי העבד הצנוע הזקוק לרחמי האל, מוחמד בן יוסף בן עת'מאן אל-חסנכפי – מי ייתן ואלוהים יסלח לו ולכל המוסלמים."

שנת כתיבת הספר היא 1206 לספירה. זה נסמך על ההקדמה לספר המופיעה למעלה. אלג'זרי החל את עבודתו ב-1181 לספירה והוא עבד בארמון 25 שנים. אם כך הוא נפטר ככל הנראה חודשים ספורים אחרי השלמת הספר.

כשגיליתי את ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים חיפשתי מקורות היסטוריים נוספים על אלג'זרי ומכונותיו: למשל נוסע מוסלמי שעבר בדיארבקיר והעיד על המכונות שראו עיניו. או אולי היסטוריון או ביוגרף של מלומדים מוסלמים שירחיב את המידע המצומצם מן ההקדמה לספר. רציתי להעמיק את הכרותי עם המהנדס אשר כתב את הספר שאהבתי. זוהי ככל הנראה תמימות, למרות שיש עדיין כתבי יד ערביים רבים שלא תורגמו, או אפילו לא קוטלגו, ואין איש היודע מה כתוב שם.

במהלך חיפושי מצאתי נוסעים מפורסמים כמו אִבְּן גֻ'בַיִר (ابن جبير)שיצא ממוסול ביוני 1184 לכיוון חלב בדרכו לדמשק. הוא עבר בפאתי האזור הדרומי של הנסיכות הארתוקית. אִבְּן בַּטוּטַה (ابن بطوطة)  ביקר במארדין (ماردين) ב-1326 ובמקומות נוספים. גם נוסעים פחות ידועים כמו אבו אל-חסן אל-הרוי (أبو الحسن الهروي) אשר ביקר באזור ב-1215, מספר שנים ספורות אחרי פטירתו של אל-ג'זרי ואבן שדאד (عز الدين ابن شداد ) שכתב הרבה על  על דיאר בכר. כתבתי כאן על ספר המסעות של אִבְּן גֻ'בַיִר ועל ספר המסעות של אִבְּן בַּטוּטַה. בכל הספרים אין מילה על אלג'זרי או מכונותיו.

הנוסעים התמקדו בגיאוגרפיה עם עדיפות למקומות הקדושים כמו מכה, מדינה, ירושלים. בנוסף הם עסקו רבות בנושאים מוסלמיים כמו זמני תפילה, מסגדים, מוסדות ווקף וכיסו גם נושאים של סדר פוליטי כמו שליטים, צדק וביטחון לתושבים. הם תיארו מנהגים חברתיים כמו לבוש, שווקים ואוכל ולפעמים גם נורמות מגדריות. יש מעט התעסקות בפלאים (عجائب), אך אלו בעיקר פלאי הטבע כמו מעיינות הזפת ליד החידקל. למיטב ידיעתי אין שום תיאור של שעונים או מנגנונים אחרים. זה נכון גם לנוסעים נוצריים בימי הבינים במערב אירופה. העדרו של אלג'זרי מספרי המסע קשור יותר לזאנר ופחות אליו ואל מכונותיו.

אני יותר מפתע מן השתיקה המוחלטת של מקורות היסטוריים מימי הביניים. עלי אבן אלאת'יר אלג'זרי (علي ابن الاثیر الجزری)היה היסטוריון, מדען חדית' וביוגרף רב חשיבות. שמו מסתיים ב-אלג'זרי (الجزری) כמו כותב הספר. הסיומת של השם,  נסבה (نسبة) בערבית, מציינת את מקום מוצאו של האדם, שבט אבותיו או מוצאו הקדמון. במקרה זה מדובר על העיר ג'יזרה (Cizre) שבכורדיסטן הטורקית, בקרבת משולש הגבולות טורקיה-עיראק-סוריה. שמה העתיק הוא ג'זירה אבן עמר (جَزِيْرَة ٱبْن عُمَر ). יש לנו שפע מידע על אלג'זרי הביוגרף, בניגוד לאלג'זרי המהנדס, ואנחנו יודעים שנולד בג'יזרה בשנים עשר למאי  1160 לספירה. האם אלג'זרי המהנדס היה גם הוא בן ג'זירה? או שזה רק מוצא משפחתו אבל הוא נולד בדיארבקיר? ככל הנראה לעולם לא נדע. כך או כך בן עירו היה היסטוריון מרכזי בימי הביניים וספרו "ההיסטוריה השלמה" (الكامل في التاريخ ) הוא מקור היסטורי מכונן עד היום. אין בו זכר לאלג'זרי המהנדס. אפשר לטעון שזה נובע מארגון הספר המתאר היסטוריה עולמית כרונולוגית מקיפה, המשתרעת מהבריאה דרך תקופת הנביא עד לזמנו של אבן אל-את'יר, כאשר מלומדים מופיעים רק בהקשר לתרומה משמעותית  לאירוע ראוי לציון. אבל אלג'זרי לא מופיע גם בכתביהם של יאקות אלחמאווי (ياقوتالحَمَوي)או אחמד אבן ח'לכאן (أحمدابنخلكان). האחרון היה היסטוריון ידוע שחיבר את האנציקלופדיה הביוגרפית המפורסמת של מלומדים מוסלמים, ונחשב לסופר הביוגרפיות הבולט ביותר בהיסטוריה האסלאמית. שתיקה זו בולטת במיוחד, שכן אבן ח'לכאן חי בארביל ובדמשק, לא רחוק מדיארבקיר, באותה מאה ממש.

איך ניתן להסביר זאת? המין האנושי נזקק למהנדסים בתקופות קדומות, הפירמידה של גיזה או גשר אמיליוס ברומא לא נבנו בלי מעורבות של מי שהיום נקרא מהנדס. אבל בניגוד לפילוסופים, רופאים או מלומדי דת, מהנדס לא נחשב למלומד אלא לאומן מוכשר ככל שיהיה וגם אלג'זרי, אף על פי שזכה להערכה רבה בקרב פטרוניו הארתוקים, נתפס כאומן, בעל מלאכה. מורשתו שרדה דרך ספרו לא באמצעות אזכורים בכרוניקות או ביוגרפיות. רק בתקופה המודרנית (המאה ה19-20), עם חוקרים כמו וידמן, האוזר ומאוחר יותר דונלד היל, הוא "התגלה מחדש" כדמות מרכזית בהיסטוריה של הטכנולוגיה.

לא נותר אלא לפנות לספר ההתקנים המופלאים כדי ללמוד אל אלג'זרי האיש ואפשר ללמוד לא מעט. כמה מן התובנות על אלג'זרי זרועות בפוסטים השונים בבלוג. בחלק ב' אלקט אותן לדיוקן של האיש העולה מספרו.

מאת

שעון הפיל – שאלה של אנרגיה

הקדמה

מושג האנרגיה בפיזיקה יכול להיות מבלבל משום שהוא אינו "דבר" מוחשי, אלא גודל פיזיקלי מופשט המייצג את יכולתה של מערכת לבצע עבודה. על פי חוק שימור האנרגיה שניסח הרופא והפיזיקאי הגרמני הרמן פון הלמהולץ, אנרגיה אינה יכולה "להיעלם" או להיווצר מאין, אלא רק לעבור מגוף לגוף וללבוש צורות שונות.

העובדה שאנחנו משתמשים ב"אנרגיה" בחיי היום יום במשפטים כמו "קמתי הבוקר מלא אנרגיה" או "יש לה אנרגיה חיובית" שהקשר שלהם למושג הפיזיקלי מצומצם או לא קיים רק מקשה על התלמידים.

לקינוח יש לאנרגיה יחידות רבות ושונות מה שרק מוסיף לבלבול. את כל החישובים בהמשך אעשה ב-ג'ול (נהגה גָ׳אוּל-joule) סימנו J. ג'ול היא יחידת מידה לאנרגיה ולעבודה במערכת MKS (מטר קילו שניה). ג'ול אחד יכול לשמש להרמת תפוח די קטן לגובה של מטר אחד, או לחימום גרם מים בכ-0.24 מעלות צלזיוס. זוהי גם האנרגיה הדרושה להדלקת נורה של וואט אחד למשך שנייה אחת. במילים אחרות זאת כמות יחסית קטנה של אנרגיה.

לכל שעון יש מקור אנרגיה. כשהייתי ילד שעוני היד היו מכניים ובערב היו מותחים להם את הקפיץ. לאבא שלי היה שעון יד "אוטומטי" שנראה לי פלא טכנולוגי, תנועת היד הניעה רוטור (משקולת מתכתית שמתחה את הקפיץ). לאהובתי בבית סבה היו שלושה שעוני קוקייה. לרגלי השובך הייתה מרפסת עם זוגות אוהבים. בכל שעה עגולה נשמע קול נגינה, המרפסת הסתחררה והזוגות הסתחררו בתוכה, וכשהשקט חזר עמדו כולם מריקודם עד לשעה הבאה. את האנרגיה לשעון סיפקו משקולות בצורת אצטרובל אשר ירדו בקצב איטי. פעם ביום היה צריך לשוב ולהעלות אותן על ידי משיכת שרשרת. היום שעוני יד וגם שעוני קיר, במידה ועדיין משתמשים בהם, הם ברובם הגדול שעונים אלקטרוניים המבוססים על תנודות של גביש הקוורץ על מנת להציג את הזמן החולף, כך שמקור האנרגיה שלהם היא סוללה חשמלית.

שעון הפיל מלגו – חישובי אנרגיה

הפיל (המקורי) עשוי נחושת. בבטנו הותקנו מחיצות והיא הפכה למאגר מים נסתר. הלגו אינו אטום למים ולכן יש בבטן הפיל מיכל עשוי פרספקס שקוף (זכוכית אקרילית).  במאגר הונח מצוף עם חור (طرجهار) השוקע לאיטו. אצל אלג'זרי זה נמשך מחצית שעה. בהתחשב בסבלנות של צופים מודרניים, קיצרתי את זמן השקיעה לחמש דקות. כך או כך, כאשר המצוף סיים לשקוע השרשרת שלו מושכת את התעלה הנעה. זה גורם לכדור מתכת להתגלגל לדרכו וכדור חדש ממלא את מקומו. הכדור נופל לתוך פיו הפעור של הדרקון. המשקל הנוסף גורם לדרקון להתהפך ולמשוך את המצוף חזרה אל פני המים. מקור האנרגיה של השעון הוא אם כן כדורי המתכת אשר משרת מניח במרומי השעון עם שחר. בפוסט הזה אראה את מנגנון התעלה הקבועה והנעה כפי שמופיע ב-"ספר היידע של התקנים מכניים גאוניים", את הגרסה המודרנית שלי וגם אראה את חישובי האנרגיה של השעון. זאת היא תמונת פיל הלגו כאשר אזור תעלות הכדורים מסומן בעיגול אדום וכמו כן מסומן הגובה של כדור הפלדה במיקומים שונים בהם שישמשו אותי לחישובים בהמשך:

שעון הפיל מלגו 2025

מנגנון תעלות הכדורים ב"ספר היידע של התקנים מכניים גאוניים"

מנגנון תעלות הכדורים מתואר בתת פרק 9 והוא פשוט להבנה. זהו שרטוט מן הספר :

שרטוט תעלות הכדורים כתב היד עותק טופקאפי (1206)

התעלה בצורת ר היא התעלה הקבועה ולמרות שבציור רואים רק 5 כדורים היו בשעון 29 כדורים המיועדים ל14.5 שעות אור בשיא הקיץ כאשר כדור אחד נופל כל חצי שעה. הכדורים היו מברונזה, זה לא כתוב במפורש, אבל יש מנגנון זהה בשעון הסירה ושם מצוין במפורש שהכדורים מברונזה ומשקלם 30 דירהם כ-90 גרם בקרוב. ברונזה היא סגסוגת של נחושת ובדיל וצפיפותה משתנה עם ההרכב. בהנחה של 8.5 g/cm3 אלה היו כדורים של כ-10 סמ"ק שקוטרם מעט יותר מ- 2.7 ס"מ. הכדורים בהם השתמשתי אני הם מפלדת אל חלד, צפיפותה דומה מאוד ומשקלם 56 גרם. התעלה הקבועה היא משופעת כך שכדורי המתכת מתגלגלים בה עד לתעלה הנעה. האחרונה היא בשיפוע הפוך ועל ציר. כאשר המצוף מושך את התעלה כדור המתכת מתגלגל לדרכו וכדור חדש  ממלא את מקומו. זאת היא תמונה מלמעלה של התעלה הקבועה והתעלה הנעה בגרסת פיל הלגו:

צילום מלמעלה של התעלה הקבועה והתעלה הנעה בשעון הפיל מלגו.

מצורף סרטון קצר המראה את אופן הפעולה של תעלות הכדורים.

חישובי אנרגיה

הגובה של הכדור ביחס למיקומו הסופי מופיע בתמונה למעלה. האנרגיה הפוטנציאלית נתונה ע"י:

Ep=mgh

כאשר m היא המסה של הכדור 0.056 kg

g היא תאוצת הכובד בנפילה חופשית ושווה ל9.81 m/s2

h הוא הגובה ביחס למישור היחוס. בנקודת ההתחלה  0.95 m

ס"ה האנרגיה העומדת לרשותנו היא :

Ep=0.056*9.81*0.95=0.52 j

ג'ול כזכור הוא יחידת האנרגיה ביחידות MKS ומוסבר מעט בהקדמה. בתקופת אלג'זרי מושג האנרגיה לא היה קיים כמובן ובכלל אלג'זרי ממעט בחישובים ועובד בעיקר בניסוי וטעיה. האם  חישובי האנרגיה יכולים להועיל לנו? נפילת הכדור מספקת אנרגיה לכל חלקי השעון מסיבוב הציפור ועד לפעולת המהוט. החלק החיוני ביותר הוא העלאת המצוף לפני המים. בתחילת התהליך הכדור בפי הדרקון בגובה הטירה והמצוף מלא במים. בסיום התהליך המצוף הורם והתהפך והדרקון פרק את הכדור מעל לכדים. זהו שרטוט של התהליך:

שרטוט תהליך ההיפוך של הדרקון

בפיזיקה של תהליך ההיפוך של המצוף אעסוק בהרחבה בפוסט קרוב אשר יתמקד בדרקון ובתנועת הסיבוב המרהיבה. מה אפשר ללמוד משיקולים אנרגטיים פשוטים?

האנרגיה הדרושה להיפוך המצוף EFF  נתונה ע"י :

EFF =(mw+mf )*g*∆h

mw היא המסה של המים במצוף כ-140 גרם = 0.14 kg

mf היא המסה של המצוף כ-48 גרם =0.048 kg

g היא תאוצת הכובד בנפילה חופשית והיא שווה ל9.81 m/s2

h∆ הוא הפרש הגבהים בין המצוף השקוע למצוף ההפוך. כ10 ס"מ =0.1 m . נציב:

EFF=0.19*9.8*0.1=0.19 j

האנרגיה העומדת לרשות השעון היא:

Ep =m*g*∆h

כאשר m היא המסה של הכדור 0.056 kg

g היא תאוצת הכובד בנפילה חופשית והיא שווה ל9.81 m/s2

h∆ הוא הפרש הגבהים. הכדור מתגלגל לפה הדרקון בגובה של 0.8 m ומשתחרר מעל הכדים בגובה של 0.3 m  ההפרש הוא:

h=0.8-0.3=0.5 m∆

ס"ה האנרגיה העומדת לרשותנו היא:

Ep=0.056*9.8*0.5=0.27 j

כך שיש די אנרגיה על מנת להפוך את המצוף.

מאת

שעון הפיל חוזר! גלגל השעות

אזהרה! הפוסט הנוכחי, כמו הפוסטים הקרובים, יהיה עמוס בז'רגון טכני ובפרטים המעסיקים חובבי טכנולוגיה מן המאה ה-12. עם הקוראים הרואים באלג'זרי חלון לתרבות ופחות מעוניינים בפרטים הסליחה.

הקדמה

לפני שש שנים כשהתחלתי לעבוד על שעון הפיל מלגו כתבתי:

" הפיל רק בשלבים ההתחלתיים שלו ואני מקווה לכתוב עדכון מידי שבוע. אשמח לשאלות, לעצות ולכל רעיון."  אפשר לקרוא כאן את הפוסט המקורי.  בינתיים עשיתי תואר ראשון בערבית וגם חזרתי ללמד בדוידסון וכל הסחות הדעת האלו מנעו התקדמות של ממש. כעת אני עובד על זה באופן רצוף וכך נראה הפיל עכשיו:

שעון הפיל מלגו מאי 2025

השאיפה לעצב את שעון פיל על טהרת הלגו התגלתה כלא ריאלית. הפיל עצמו וחלק מן המכניקה העדינה הוא מלגו אבל מנגנונים רבים תוכננו מחדש, על סמך ההסברים בספרו של אלג'זרי, בעזרת תוכנת CAD (Fusion 360) והודפסו במדפסת תלת מימד (FlashForge Inventor Dual Extruder ).

איך הפיל עובד?

בשעון הפיל יש שמונה מנגנונים שונים עם קשרי גומלין מורכבים. הם יתוארו כאן בקצרה.  לכל אחד מן המנגנונים יוקדש פוסט מפורט, אתרגם את הטקסט של אלג'זרי ואסביר את הגרסה המודרנית שלי, מה עובד ומה פחות. אני אשמח מאוד לשאלות, הערות או הצעות לשיפורים. במידה ותהיינה הצעות, אני מבטיח לנסות, וגם לדווח מה קרה, ואם יש בפועל התקדמות.

א. הפיל (המקורי) עשוי נחושת. בבטנו הותקנו מחיצות והיא הפכה למאגר מים נסתר. במאגר הונח מצוף עם חור (طرجهار) השוקע לאיטו במשך חצי שעה. זאת הליבה של מדידת הזמן. אצל אלג'זרי משך השקיעה הוא חצי שעה.
ב. על המצוף נחה משקולת המחוברת לגלגלת. על ציר הגלגלת יושב כתבן אוחז עט. כאשר המצוף שוקע, המשקולת שוקעת איתו וגורמת לכתבן להסתובב והעט שלו מצביעה על הדקות החולפות.
ג. מקור האנרגיה של השעון הוא כדורי מתכת המאוחסנים בתעלות כדורים. הפרש הגבהים מאפשר את פעילותו המחזורית של השעון. אחרי חצי שעה כאשר המצוף סיים לשקוע השרשרת מושכת את התעלה. זה גורם לכדור מתכת להתגלגל לדרכו וכדור חדש ממלא את מקומו.
ד. הכדור נופל על שבשבת המחוברת לציפור וגורם לציפור להסתובב.
ה. מעגל השעות – זה לב הפוסט הזה. מטרת המעגל היא להראות את הזמן החולף. מעל לאיש הבזים יש חמישה עשר חלונות עגולים. בזריחה כל החלונות מוחשכים. כל חצי שעה חצי חלון נהיה כסוף. כך שמספר החלונות המוכספים מייצג את השעות שחלפו. מנגנון זה מוסבר במלואו בהמשך.
ו. הכדור נופל מאזור השבשבת למנגנון ה"בוחר" אשר בוחר אם הכדור ייפול פעם לדרקון הימני ופעם לדרקון השמאלי ובהתאמה מטה את איש הבזים. לראשי הבז לא מצאתי פתרון בלגו, ולפיכך הכדורים יוצאים מפתח פשוט לא מעוצב.
ז. הכדור נופל לתוך פיו הפעור של הדרקון. המשקל הנוסף גורם לדרקון להתהפך ולמשוך את המצוף חזרה על פני המים. כאשר הדרקון מגיע לתחתית הוא משחרר את הכדור לכדים שמובילים למנגנון המהוט (מאמן ורכב פילים).
ח. מן הכדים הכדור מתגלגל בצינורות אל מנגנון המהוט. הוא נופל על הנדנדה אשר מחוברת לזרועות המהוט מה שגורם למהוט להכות בפטיש ובמקבת את עורף הפיל.

מנגנון מעגל השעות

זהו תרגום שלי מן התרגום לאנגלית של ד"ר דונלד היל. כמו כן נעזרתי בנוסח הערבי כפי שנערך ע"י פרופ' אחמד יוסף אל-חסן מן המוסד להיסטוריה של מדע ערבי אשר פעל בחלב שבסוריה. שיניתי מעט את הטקסט המקורי על מנת להפוך אותו ליותר קריא:

"לוקחים טבעת נאה מכסף, קוטרה זהה לקוטר מעגל החורים, רוחבה כקוטר של חור אחד, ומעט יותר מזה. מחצית מטבעת הכסף מושחר. לאחר מכן לוקחים דיסק נחושת, הקוטר שלו זהה לקוטר הטבעת. פני השטח וההיקף שלו מושלמים, ואז הוא מונח על גב טבעת הכסף ומולחם אליה בחוזקה.

במרכז דיסק הנחושת מותקן ציר שקצותיו מבצבצים משני עבריו. במרכז מעגל החורים קודחים חור בטירה (הטירה היא המבנה שנמצא על האפיריון של הפיל) בו מוכנס קצה הציר מחזית המעגל, כלומר זה שעליו נמצאת טבעת הכסף. הקצה השני, בחלקו האחורי, נמצא בקורה צולבת, שקצותיה קבועים בשתי פינות הטירה. הטבעת מכסה כעת את החורים וכשהיא מסתובבת היא עושה זאת בקלות. על ההיקף של המעגל יש 30 שיניים מותקנות בזווית ישרה להיקף. לכל שן יש צורה ואורך של גרגיר שעורה, והן נמצאות במרחק שווה אחת מהשנייה.

בתחילת היום החורים מכוסים על ידי החצי השחור, החצי הכסוף נמצא מתחת. כעת לוקחים שתי חוליות ומחוברים בסיכה ליצירת ציר, באופן שכאשר אחד מסתובב סביב השני אין הגבלה בכיוון אחד, אך בכיוון השני הוא אינו יכול להסתובב, ונשאר קו-לינארי עם השני:"

שרטוט 57 בספר של היל

חולייה אחת ארוכה מהשנייה. בחולייה הארוכה יותר מותקן ציר לרוחב, ליד סיכת הציר, בצד הלא גמיש. זה הציור [איור. 57]: על החולייה הארוכה יש  و על הקצרה o ובשני קצוות הציר م م.

לאחר מכן מניחים את קצה החולייה הקצרה בין השן הראשונה והשנייה של המעגל, וקצה החולייה הארוכה מתחת לקצה התעלה הנעה. קצות הציר נמצאות בשני מסבים מוצקים, האחד בלוח הימני של הטירה, והשני על גבי קורה שאינה מפריעה לתנועה.

כאשר הטבעת בקצה התעלה הנעה נמשכת מטה (המצוף שקע לקרקעית מאגר המים) למרחק מוגדר, מונעים ממנה לרדת מתחת למרחק שנקבע. אז קצה התעלה דוחף למטה את קצה החולייה הארוכה و היורדת במרחק ידוע, בעוד שקצה החולייה הקצרה 0 עולה במרחק ידוע. לכן השן בקצה החולייה הקצרה עולה במרחק של חצי מקוטר של חור. מעגל השעות  מסתובב וחצי הטבעת הכסופה מכסה את מחצית החור הראשון. כאשר התעלה הנעה חוזרת למקומה, הקצה שלה מתרומם מקצה החולייה הארוכה, אותו קצה קל עולה והקצה עם הסיכה יורד – הקצה הזה כולל משוקלת עופרת ולכן שוקע בגלל משקלו. החולייה הקצרה יוצאת בין השן הראשונה והשנייה ונכנסת בין השנייה לשלישית. זה קורה בכל פעם שהטבעת בקצה התעלה הנעה נמשכת. למטה הציור [איור. 58]

שרטוט 58 בספר של היל

מעגל השעות -פיל הלגו

את החורים העגולים מחליפות לבנות לגו שקופות:

חזית הטירה מכתב היד (טופקאפי 1206) בהשוואה לחזית הטירה מפיל הלגו.

הדיסק של אלג'זרי עם טבעת הכסף הוחלף במעגל שהודפס במדפסת תלת מימד. בכתבי יד שונים צורת השיניים שאל-ג'זרי מתאר כ"גרגיר שעורה" שונה. השרטוט למטה הוא השוואה בין הדיסק המודפס לבין שרטוט מכתב יד של הספר מן המאה ה-17:

המנוף אשר אמור לסובב את מעגל השעות בשן אחת כל פעם נראה כך:

לחלק הקדמי אפשרות לסיבוב חופשי  בכוון אחד כמודגם בצילום:

ובחלק הקדמי יש שלושה כדורי עופרת במשקל של כ0.4 גרם. זה מספיק על מנת לגרום לו ליפול אלא אם משהו דוחף אותו כלפי מעלה אבל זה לא קורה כלל במהלך הפעלה רגילה. על מנת להבהיר את הבעיה מצורף סרטון קצר בו הורדתי את חזית הטירה לשולחן העבודה:

ניתן לראות כי כאשר קצה החולייה הארוכה יורד למטה, קצה החולייה הקצרה עולה כפי שאלג'זרי תכנן. החולייה הקצרה דוחפת את השן ומעגל השעות מסתובב, וחצי הטבעת הכסופה מכסה את הלבנה השקופה  הראשונה. אבל כאשר מרפים מן מקצה החולייה הארוכה היא מתרוממת והחולייה הקצרה (הכבדה) שוקעת אבל בניגוד לכתוב היא לא יוצאת בין השן הראשונה והשנייה אלא נתקעת בשן השנייה ודוחפת אותה חזרה למטה בניגוד לכיוון הסיבוב?

 אינני יודע אם יש בעיה בתכנון המקורי של אלג'זרי או במימוש שלי ואשמח לכל הצעה או עזרה.

מאת

תיבות נוספות עם מנעולי אותיות

הקדמה

אחד התענוגות המשובחים של תחזוקת בלוג שכזה הוא המיילים שאני מקבל מידי פעם וחושפים אותי לאינפורמציה שלא היכרתי. הפעם על שלוש תיבות עם מנעולי אותיות המזכירות מאד את התֵבָה  עם מנעול 12 האותיות  שתכנן אל-ג'זרי:

התבה מאוסף ח'לילי (ناصر خليلي)

התבה מהבזיליקה של סנט סרווטיוס במאסטריכט (הולנד)

התיבה של אל בגדאדי (البغدادي)

 

התֵבַה מאוסף ח'לילי

ברנרד גלגר ( Bernard Gallagher) הפנה את תשומת ליבי לקשר שמצא בין ציור הבשורה המפורסם של ליאונרדו דה וינצ'י לבין המכונות של אל-ג'זרי:

למיטב ידיעתי אין תרגום של אל-ג'זרי ללטינית ואני לא מכיר עיסוק באל-ג'זרי במערב לפני עבודתם פורצת הדרך של פריץ האוזר (Ftitz Hauser) ואילהרד ווילדמאן (Eilhard  Wiedemann) ב1915. אי אפשר כמובן לדעת אם כתב יד בערבית התגלגל לידיו של ליאונרדו. אתם יכולים לקרוא בעצמכם ולהשתכנע (או לא). אבל במהלך החיפושים שלי בעקבות המייל של ברנרד גיליתי את התבה הזאת באוסף ח'לילי:

סר נאסר דיוויד חלילי ( ناصر داوود خل یلی ) הוא חוקר, אספן ונדבן בריטי-איראני אשר החל מ- 1970 בנה  אוסף אומנות פרטי מהעשירים ביותר בעולם, האוסף מתועד ב-36 כרכים שאפשר לראות כאן וכולל מכתבי יד עתיקים מהמאה ה-4 לפנה"ס בארמית מבַּאקְטְרִיָה, מזרח אפגניסטן של ימינו, ועד חפצי אמנות יפניים מן המאה ה19. חלק חשוב של האוסף הוא חפצי אמנות אסלאמיים בין השנים 700 -2000, וביניהם התבה. היא מתועדת בכרך ה-12 " Science, Tools & Magic Part Two: Mundane Worlds"

בניגוד לתיבות מאספהאן (שמופיעות בפוסט המקורי ) התבה הזו לא חתומה ולא מתוארכת. היא יצוקה מפליז ומשובצת בכסף. על סמך עבודת המתכת אפשר לשער שהתיבה נעשתה בג'זירה בין אמצע המאה ה-13 למאה ה14. כמו התבה של אל-ג'זרי יש לה ארבע חוגות עם 16 אותיות ובחירת אותיות נכונה מאפשרת את פתיחת המכסה וכמו אצל אל-ג'זרי נבחרו 16 האותיות שאינן נזקקות לניקוד דיאקריטי (ניקוד הבחן) כמו ب (בא) או ن (נון), כאשר רק מיקום הנקודה מבדיל בין האותיות. מנגנון הנעילה פשוט יותר מן המופיע אצל אל-ג'זרי (נכון לכל שלוש התיבות) וכולל רק ארבע אותיות לעומת תיבתו של אל-ג'זרי שם נדרש לדעת 12 אותיות (הסבר מפורט בפוסט המקורי). אין בספר צילומים של המנגנון, ואם אשיג אותם בעתיד, אשמח לערוך השוואה יותר מפורטת.

התֵבַה ממוסול של אל-בגדאדי (البغدادي)

בספר של אוסף ח'לילי יש אזכור של שתי התיבות  מאספהאן ושל תיבה אנונימית מניו יורק. את התבה מניו יורק לא מצאתי אבל במהלך חיפושי מצאתי את התבה הזו ממוסול שנמכרה בבית המכירות כריסטיס (christie's) ב-2010:

זוהי תיבת פליז עם שיבוצי כסף שהוסרו ברובם בעזרת אזמל, הכסף נותר רק באזור המנעול ובמקומות שהיה קשה להסירו. בנוסף לקישוטים הגיאומטריים יש סצנות ציד, דמות על גמל ועוד. על התבה יש  כיתוב, זהו הצילום היחידי שמצאתי, אבל אם אני מבין נכון יש על התבה שני סוגי כיתוב אחד באות נסח'י (قلم النسخ), כתב קטן ועגול בקליגרפיה ערבית, והשני באות כופית (خط كوفي), הצורה הקליגרפית העתיקה ביותר של הכתב הערבי. הטקסט כולל סיסמאות כמו الماجد والملك שפרושו פאר ושלטון וגם את שם האומן שהכין את הקופסה: מוחמד אל בגדאדי. גם לתיבה זו מנעול דומה אך פשוט משל אל-ג'זרי עם ארבע חוגות המוצבות בארבע פינות המכסה. כאשר שילוב החוגות כולל את ארבע האותיות הנכונות אפשר להרים את המכסה ע"י סיבוב הידית במרכז. אם הבנתי נכון אז בתבה הזו המנגנון נשמר אבל האותיות שהיו כנראה חקוקות על שיבוץ הכסף חסרות.

התֵבַה שבבזיליקה של סנט סרווטיוס

כמעט באותו השבוע כתבה לי Danielle Arvanitis על תבה משנהב שראתה בבזיליקה של סנט סרווטיוס (Basilica of Saint Servatius) במאסטריכט (הולנד):

על פי האגדה, סרווטיוס הקדוש (Saint Servatius) היה ארמני בן  המאה ה-4 לספירה אשר הגיע לעיר מאסטריכט והפך לבישוף הראשון של הולנד. לאחר פטירתו נקבר בבזיליקה שהפכה לאחד המקומות הקדושים ולסמל של העיר מאסטריכט.

יש עדויות על עליה לרגל אל הבזיליקה כבר מהמאה ה-6 לספירה וגם דמויות היסטוריות כמו קרל הגדול, הנרי השני ואחרים עלו לרגל אל שרידיו של הקדוש הנמצאים בתוך ארון קבורה מפואר השייך לאוצר הבזיליקה.  בנוסף לשרידים יש באוצר פריטי אומנות ייחודיים כולל אוסף מרהיב של בדי משי עתיקים, ביצי יען וגם התבה הזאת.

לא מצאתי מאמרים מדעיים הדנים בתבה מלבד מאמר של J. Klamt מ-1985 בגרמנית שיש לי רק את כותרתו  המקסימה  "Elfenbeintasten mit Kombinationsschloss" שפרושה הוא "מנעולי קומבינציה ומפתחות שנהב". על פי הכיתוב לתמונה, מקור התיבה הוא בסיציליה מן המאה ה-13. אני אסיר תודה על כל אינפורמציה אבל בחומרים שלא עוברים ביקורת מדעית יש לא מעט טעויות כך שיתכן שזה נכון ויתכן שלא.

אמירות סיציליה הייתה אמירות מוסלמית שבירתה פלרמו בשנים 831 – 1091 לספירה. בשנת 826 ערק מצביא ביזנטי בשם אאפמיוס, שחבר לשליט האע'לבי  (בערבית: أغالبة, שושלת אמירים מוסלמים ששלטו על ממלכה צפון אפריקאית) והעביר לצי המוסלמי את טכניקת "האש היוונית" חומר הצתה נוזלי מסוכן מאוד, שניתן היה להתיזו ביבשה ובים ויש האומרים אף מתחת למים. הסיפור הזה מצדיק פוסט נפרד משום תהליך הכנתה של האש היוונית נשמר בסודיות רבה, ועד היום לא יודעים בוודאות מה היו מרכיביה.

כך או כך תחת השלטון המוסלמי, הפכה סיציליה למרכז סחר בים התיכון והיו בה קהילות מוסלמיות, נוצריות ויהודיות גדולות ומשגשגות. בהמשך נפלה סיציליה בידי הנורמנים (שבטים ממוצא ויקינגי), ב-1240 החלו גירושים, כפיית הנצרות ופרעות באוכלוסייה המוסלמית והיהודית, דבר שהוביל להגירה ולהתנצרות של האוכלוסייה.  אם התבה היא באמת מסיציליה היא ככל הנראה לפני 1240, קרובה מאד לתקופתו של אל-ג'זרי.

כספות?

מנעולי האותיות גורמים לנו לחשוב על כספות אבל התיבות האלו (כל השלוש המוזכרות וגם המקורית של אל-ג'זרי) אינן כספות כלל והתבה מן השנהב מדגישה זאת. היו במאה ה-12 נפחים מיומנים עם יכולות גבוהות מאד בפלדה והעובדה שהתיבות נבנו מפליז או אפילו משנהב אומר שהן לא נועדו להגן על רכוש יקר מפני פריצה. גם אל-כנדי (الكندي ) וגם אל-בירוני (البيروني ) כותבים במאות ה-9 וה-10 על פלדה וחישולה וספציפית על פלדת דמשק (فولاذ دمشقي) שהיא פלדה עשירת פחמן שעברה עיבוד מיוחד. למרות השם שלה, מקורה של פלדת דמשק אינו בעיר דמשק, אלא באזור הודו, משם עברה לארצות ערב. האירופאים, שהגיעו למזרח התיכון בתקופת מסעי הצלב, הביאו את החרבות לאירופה. הבחירה בשנהב או בפליז מעידה כי התיבות האלו שכנו בבטחה בארמון מוגן, כמו של השליט הארתוקי בדיארבקיר. יתכן שהן הכילו מסמכים שנועדו רק לעיני השליט ויועציו הקרובים או שהן נועדו להפליא ביכולות הנדסיות ואסתטיות גבוהות.

מאת

אִבְּן גֻ'בַיִר (ابن جبير) והנסיכות הארתוקית

הקדמה

מאז שפגשתי את ספרו של אל-ג'זרי אני מקווה למצוא נוסע מוסלמי מן המאות ה-12 או ה-13 שביקר בחצר הארתוקית (الأرتقية) וראה במו עיניו את שעון הפיל ומכונות נפלאות אחרות שבנה אל-ג'זרי. זוהי ככל הנראה פנטזיה ילדותית למרות שיש עדיין כתבי יד ערביים רבים שלא תורגמו או אפילו לא קוטלגו ואין איש היודע מה כתוב שם.

כפי שכבר כתבתי בעבר אנחנו יודעים על שלושה ספרים שיצאו מן הנסיכות הזעירה הזו: הספר של אל-ג'זרי שהוא הסיבה שלשמה התכנסנו. שנים ספורות לפניו חיבר אֻסאמה בן מנקד' (أسامة بن منقذ) את ספרו "ניסיון חיי" (كتاب الاعتبار, מילולית ספר ההרהורים) שתורגם עם מבוא והערות ע"י אלה אלמגור המנוחה, ויש גם ספר שלישי, פחות ידוע, שכתב אל-ג'וברי (الجوبري) בשם  ספר "מאחזי העיניים" (كتاب المختار في كشف الأسرار) שתורגם רק לאנגלית. שלושת הספרים שהגיעו אלינו מנסיכות זעירה באנטוליה מייצגים רק חלק מן הפריחה התרבותית בתקופת הארתוקים. האם ניתן ללמוד משהו על הארתוקים ועל הנסיכות מן הנוסעים שביקרו בה או בסמוך?

במהלך חיפושי מצאתי נוסעים מפורסמים מאוד כמו  אִבְּן גֻ'בַיִר שיצא ממוסול ביוני 1184 לכיוון חלב בדרכו לדמשק. הוא עבר בפאתי האזור הדרומי של הנסיכות הארתוקית. ב-1326 אִבְּן בַּטוּטַה (ابن بطوطة)  ביקר במארדין (ماردين) ובמקומות נוספים. בפוסט הזה אתמקד באִבְּן גֻ'בַיִר ובהמשך אולי אכתוב על אִבְּן בַּטוּטַה ועל נוסעים נוספים שאיתרתי: נַאצִר חִ'סְרוּ (ناصر خسرو ) שהיה בדיאר בכר (ديار بكر) ב-1046 כאשר נשלטה עדיין ע"י המרואניון (مروانيون). אבו אל-חסן אל-הרוי (أبو الحسن الهروي) שביקר באזור ב-1215 ואבן שדאד (عز الدين ابن شداد ) שכתב הרבה על  על דיאר בכר. זוהי מפה של החלק הזה של מסעו של אִבְּן גֻ'בַיִר:

מפה של הנסיכות הארתוקית, סימנתי את הגבולות המשוערים בשחור. המסלול של אִבְּן גֻ'בַיִר בירוק.

מסעותיו של אִבְּן גֻ'בַיִר בנסיכות הארתוקית

אבו אל-חסן מחמד בן אחמד בן ג'ביר (أبو الحسين محمد بن أحمد بن جبير) נולד ב-1145 בוולנסיה, מת ב -1217 באלכסנדריה, מצרים. הוא נודע בזכות ספר המתעד את העלייה לרגל שלו למכה שהחלה בשנת 1183 והסתיימה עם שובו לגרנדה בשנת 1185. הוא כתב תיאור חי של המסע הזה בספרו מסעותיו של אִבְּן גֻ'בַיִר (رحلة ابن جبير). בשנת 580 להג'רה או  1184 לפי לוח השנה האזרחי הוא הגיע אל נְצִיבִין  (نصيبين), עיירה במסופוטמיה עילית, כיום בטורקיה המודרנית נקראת נוסאיבין (Nusaybin). זו היא עיר עתיקה, שמוזכרת כבר בתקופה האשורית. במאה ה-12 היא החליפה ידים פעמים רבות, לתקופה קצרה כבש אותה אילע'אזי בן ארתוק (إيلغازي بن أرتق) ששלט במארדין מ1107-1122. אִבְּן גֻ'בַיִר רק חלף בשולים הדרומיות של הנסיכות, שנים ספורות אחרי שאל-ג'זרי התחיל את שרותו  בחצר המלוכה. יתכן מאד שעבודותיו המונומנטליות של אל-ג'זרי עדיין לא נעשו או ששמען לא הגיע אליו. עדיין ניתן להתרשם מתיאורו הפיוטי של נציבין:

" עתיקת יומין ונודעת בעברה, צעירה למראה ותוכה תש מזקנה, יפה למראה ומושלמת במידתה, לא גדולה ולא קטנה, לפניה ואחריה משתרעים כרי דשא ככל שהעין תראה, אללה יצר פלגי מים הזורמים בכל הכיוונים להשקותה. לימינה ולשמאלה בוסתנים עמוסים בעצים עם פירות בשלים וביניהם זורם לו נהר, המתעקל כצמיד, והגנים תואמים לגדותיו וצל העצים נפרש על פני הנחל. ירחם אללה על אַבּוּ נֻוַאס אלְ-חַסַן בְּן הַאנִי אלְ-חַכַּמִיּ, (أبو نواس- בעל התלתלים, משורר החצר של הח'ליפה הרון אל-רשיד, לדעת רבים מגדולי המשוררים הערביים בכל הזמנים) אשר אמר:

"טובה היתה אלי נציבין באחד הימים והייתי טוב אליה

לו יהא חלקי בעולם הזה נציבין"

אִבְּן גֻ'בַיִר ממשיך ומתאר את העיר ואת הנחל שנכנס לעיר, עובר ברחובות ומגיע למסגד שם הוא נשפך לשני אגנים, האחד במרכז, במסגד והשני ליד השער המזרחי ומגיע לשתי מזרקות. התיאור הזה מעניין במיוחד משום שאל-ג'זרי מציג בספרו תכנון של שש מזרקות המשנות את צורתן. לכל המזרקות של אל-ג'זרי יש מערכת בקרה המבוססת על זמן. היום זה טריוויאלי לשלוט על מזרקה באמצעות מערכת בקרה אלקטרונית, אבל במאה ה-12 זה היה אתגר הנדסי משמעותי, ואל-ג'זרי הציע לו מגוון פתרונות מרשימים. מקור מים, כמו הנחל שאִבְּן גֻ'בַיִר מתאר ואגן צבירה למים ומזרקה הם המרכיבים שמהם בנה אל-ג'זרי את המזרקות המשוכללות שלו והטקסט מדגים את זמינותם.

בפסקה הבאה אִבְּן גֻ'בַיִר מדבר על שליטי נציבין: ושליטה הוא מעין אל-דין (معين الدين) אחיו של מעז אל-דין (معز الدين) שליטה של מוסול. שליטי של מוסול במאה ה-12 היו הזנגידים (الدولة الزنكية). כמו הארתוקים הם שושלת טורקמנית משבט האֻע'ֻז (أُغُز) ששלטה על חלקים מן המזרח התיכון כולל מסופוטמיה במידות שונות של עצמאות מהאימפריה הסלג'וקית. שנות ה-80 של המאה ה-12 היו מסובכות פוליטית בגלל הלחץ שהפעיל צַלַאח אַ-דִין (صلاح الدين) על השליטים המקומיים בסוריה רבתי ובמסופוטמיה, כולל כיבוש חלב ב-1182, כיבוש דיאר בכר ב-1183 וניסיון שנכשל לכבוש את מוסול. הנסיכים המקומיים שלטו בחסדו, והפכו במידה רבה ואסלים שלו. כך אן כך ברור שהארתוקים לא שלטו בנציבין ב-1184 וזה מצביע על מידותיה הזעירות של הנסיכות.

לאחר פגישה עם שיח' צדיק בשם אבו אל-יַקְטַ'אן (أبو اليقظان) ממשיך אִבְּן גֻ'בַיִר אל דניצר (دنيصر). היום נותרו חורבות ימי ביניימיות 20 ק"מ דרומית מערבית למארדין על יובל של נהר חבור (خابور)  דניצר אינו נתפסת כמקום חשוב באסלאם, ולא היתה מעולם מבוצרת. שגשוגה תחת הארתוקים משתקף במסגדים ובמדרסה ששרידיהם נותרו.

גם פה אִבְּן גֻ'בַיִר מתאר:

"היא נמצאת במישור רחב ידיים, וסביבה בוסתנים ירוקים ריחנים, מושקים בגלגלי מים ( ساقية), והיא נוטה לטבע המדבר, היא לא מוקפת חומה, והוא שוקקת אדם, ולה שווקים עשירים, ומקורות פרנסה בשפע, והיא מקום המפגש, תחנה לקנייה ומכירה לאנשי סוריה רבתי, דיאר בכר, אאמד, ולביזנטיים המקבלים את מרות הנסיך מסעוד, ויש לה אדמה חרושה לרוב והרבה שירותים לרווחת הכלל."

אני לא יודע למה הוא מציין בנפרד את דיאר בכר (ديار بكر) ואת אאמד (آمد) למיטב הבנתי אאמד היא השם העתיק של דיאר בכר. מעניין האזכור של גלגל המים -הסאקיה, המתקן היעיל ביותר להעלאת מים בו השתמשו עד להכנסת משאבות ממונעות. זהו מתקן מכני העושה שימוש בחגורה של דליים או כדים המופעלת ע"י גלגל אנכי המחובר לגלגל אופקי המונע בכוח בעלי חיים (שוורים או חמורים). בספרו של אל-ג'זרי יש חמש משאבות מים או בשפתו של אל-ג'זרי: " מכונות להעלאת מים מבארות לא עמוקות ומנהר זורם" ואחת מהן היא סאקיה מוזרה המופעלת ע"י גלגל כפות ומערכת גלגלי שינים אבל יש בה פרה מדומה מעץ. עוד על חידת הפרה המדומה כאן.

לאחר מכן אִבְּן גֻ'בַיִר מספר ששליט העיר הוא קֻטַב אל-דין (قطب الدين ) ששולט גם במארדין (ماردين), דארי (داري) וראס אל-עין( رأس العين) והוא קרוב של בני אתאבךּ (ابنا أتابك – הזנגידים ששלטו במוסול ונציבין). המדובר הוא בקטב אל-דין אילע'אזי הII (قطب الدين إيلغازي II) ששלט במארדין בין השנים 1176-1184 ואף השאיר לנו מטבעות עם דמותו:

דירהם קטב אל-דין אילע'אזי הII.

הפיסקה הבאה של אִבְּן גֻ'בַיִר יוצאת דופן וביקורתית מאד כלפי השליטים המוסלמים, מלבד צלאח אל-דין. על מנת להבין אותה יש לדעת שהשמות בערבית הם בעלי משמעות: "אלדין" (הלמד לא נשמעת) היא "הדת" ו"צלאח" פרושו טוב, הגינות יושר כך ששמו של המצביא האיובי צלאח אלדין פרושו "טוּב הדת". פרוש השם "קֻטב אל-דין" הוא "מנהיג הדת" וכן הלאה.

" לערים האלו סולטאנים שונים, כמו המלכים של ממלכות אנדלוסיה, כולם מתהדרים בקישוט [הכוונה לשמם ] שמיוחס לדת [אלדין], לא תשמע דבר מלבד תארים מרהיבים שלמשכילים הם חסרי ערך, בדבר זה פשוטי העם והמלכים שווים ושותפים בזאת העשיר וחסר הכל, אין אחד שנקרא באופן שמתאים לו, או בתואר שהוא ראוי לו. חוץ מצלאח אל-דין, שליטה של סוריה רבתי, ארץ מצרים, חג'אז ותימן, הידוע בזכות החסד והצדק"

השער השני בספרו של אל-ג'זרי מוקדש ל"הכנת כלים ודמויות למועצות שתיה" הפרק הזה מכיל עשר המצאות משעשעות למסיבות שתיה. למשל האוטומטון (בובה מכנית) ששותה את שארית יין המלך. זו עדות ברורה לכך שהחצר הארתקית בדיאר בכר חיתה עם אלכוהול בשלום. יש שפע של אזכורים לאסלאם ולמנהגיו בספר ובו בזמן מתקיימים משתאות מלאי משחק ושעשוע ללא כל התנצלות או הסתרה. האם הדואליות הזו היא שהביאה להתפרצות של אִבְּן גֻ'בַיִר?

מדנציר המשיך אִבְּן גֻ'בַיִר דרומה לראס אל-עין ( رأس العين), עדיין חלק מהנסיכות הארתוקית. לא מצאתי שם מידע מועיל על הארתוקים, אבל התיאור כל כך מושך את הלב, שהבאתי את הדברים כלשונם:

" השם הזה [ראש המעיין] הוא מן האמיתיים שבתיאורים, ונושאו הוא המכובד שבנושאים, והוא שאללה שיתעלה גרם למעיינות לנבוע מאדמתו ולהזרים מים בשפע. הם מתפצלים לפלגים הזורמים בכרי דשא ירוקים כמו פסי כסף בשטיח אזמרגד, מוקפים בעצים ובוסתנים המגיעים עד לגדות. שני מעינות שופעים האחד מעל משנהו, הגבוה מן השניים נובע מעל האדמה בין אבנים קשות כמו מערה חלולה. המים מתרחבים עד שהם הופכים לבריכה גדולה, ומשם זורמים אל נהר גדול כמו הגדול שבנהרות, ופוגשים  את מימיו של המעיין השני. והמעיין הזה הוא אחד מפלאי יצירותיו של אללה האדיר והנשגב, כי הוא נובע מסלע קשה בלב האדמה, כארבע קומות אדם עומקו או יותר, ושם הוא מתרחב ונהפך למכל עמוק ומתפרץ אל פני האדמה. לעיתים שחיין חזק מחליט לשחות בעוצמה, לצלול לעמקי המים כדי להגיע לקרקעית אבל המים גועשים בכוח הבוקע מן המעיין, עד שהצלילה מסתיימת במחצית העומק או פחות; כזאת ראינו במו עינינו. מימיו זכים במיוחד וטעימים מן הסַלְסַבִיל [מעיין בגן העדן הנזכר בקוראן] וכל דבר נשקף מתוכו, אם דינר יושלך למים בלילה חשוך, גם הוא לא יסתתר, ודגים בו דג גדול, מן הדגים הטעימים ביותר שיש".

מאת

שעון הדלתות והבעיה היהודית

הקדמה

שעון הדלתות זהה לשעון הקוף מבחינת מנגנונו ולא מצדיק פוסט נפרד. ממש כמו "הפיל והבעיה היהודית"  גם לשעון הדלתות אין שום קשר ליהודים, שלא מוזכרים ב"ספר הידע של התקנים מכאניים מופלאים" ולו גם פעם אחת. הביטוי "הפיל והבעיה היהודית" משמש בדרך כלל לתיאור טרחנים המנסים לקשר כל אירוע, ויהיה אוניברסאלי ככל שיהיה, אל העם היהודי ובעיותיו. אני מקווה שאני לא נמנה עליהם, ואין לי שום נימוק משכנע למה יצאתי לבדוק מה אנחנו יודעים על יהודי דיארבקיר ואנטוליה במאה ה-12 אבל מה שגיליתי מוזר ומעניין, אולי זה יעניין גם אתכם.

category I chapter 10 fig 78 p 93_Topkapi

שעון הנר של הדלתות "ספר הידע של התקנים מכאניים מופלאים", עותק טופקפי, 1206

איך זה עובד ?

אל-ג'זרי בעצמו כותב:

"זה דומה למכונה הקודמת [שעון הנר של הקוף]. דבר לא חסר מלבד שומר הקוף והקוף. נוספו הדברים הבאים: בהיקף של תושבת הנר יש ארבע עשרה דלתות כפולות, כאשר חולפת שעה ממועד הדלקת הנר נפתחת הדלת שמול הבז ויוצאת ממנה דמות ע"פ בחירת האומן." מי שמעוניין במנגנון יכול לחזור ולקרוא את הסברי לשעון הקוף או לשעון הנר של הכתבן. אסביר בקצרה את פתיחת הדלתות.

במהלך הבעירה הנר יתקצר, הכוח שמפעילה המשקולת ידחף את התושבת של הנר כלפי מעלה בקצב קבוע התלוי בקצב הבעירה. אל תחתית המשקולת מחובר חוט נוסף העובר על הגלגלת עליה יושבת התושבת עם 14 הדלתות ואלו מסתובבות עם בעירת הנר. כאשר הכדור נופל הוא דוחף את הדמות שפותחת דלת ומייצגת את השעה שחלפה. התהליך הזה חוזר על עצמו מידי שעה.

היהודים במאה ה-12

ההיסטוריה של העם היהודי במאה ה-12 אינה דומה בקהילות אשכנז ובספרד המוסלמית. באירופה נפתחה המאה ה-12 בגזירות תתנ"ו, פרעות שהתרחשו בשנת 1096 במסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים. הקהילות שעל נהר הריין (שפירא, ורמייזא ומגנצא ) נחרבו כליל. זה המשיך בפרעות ב- 1146 לקראת מסע הצלב השני והמאה ה-12 פחות או יותר הסתיימה בטבח ביהודי יורק ב-1190, כשהמון רב צר עליהם ודרש שימירו את דתם. הם העדיפו למות על קידוש השם. בפוגרום נספו כ-150 יהודים וחלק מן הניצולים נמכרו כעבדים בשווקים של העיירות הסמוכות.

בספרד לעומת זאת זהו שיאו של תור הזהב, תקופה של פריחה תרבותית וכלכלית תחת השלטון המוסלמי שנמשכה מימי ח'ליפות קורדובה ועד לממלכות הקטנות (טאיפות) ותהליך הכיבוש מחדש (רקונקיסטה) של ספרד בידי הנוצרים. מאפיין מרכזי הוא מורכבות תרבותית שכללה בקיאות בתרבות הערבית-מוסלמית וחוכמת יוון בצד עולם הרוח היהודי. חלק מהם, כדוגמת רבי יהודה הלוי, גם התמצאו בעולם הנצרות. בנוסף לעיסוק ביהדות, פילוסופיה ומדע חלקם כתב שירה, רובה שירה עברית. הם כתבו על הכול: שירי ציון ועם ישראל אבל גם שירי יין ונשים. אני לא חושב שיש קשר בין הפריחה התרבותית בדיארבקיר לבין הפריחה היהודית בספרד המוסלמית אבל זה עדיין מסקרן. תור הזהב מתחיל במאה ה-9 ומסתיים במאה ה-13 אבל כמה מן הדמויות היותר מוכרות לנו פעלו כמעט במקביל לאל-ג'זרי. למשל הרמב"ם  נולד בקורדובה ב- 1138, שנתיים אחרי אל-ג'זרי, ונפטר בקהיר ב-1204 שנתיים לפניו. הרמב"ם הוא מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. צימאונו לחכמה יצר חברות בינו לבין בנו של אבן אפלח האישביליי, חכם מוסלמי, והם למדו יחד מתמטיקה, רפואה ופילוסופיה. זה  נשמע מוזר למי שחי היום בארץ ומכיר את ההתנגדות החרדית ללימודי חול. גם ספר הכוזרי – "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה והשפלה" שעוד הספקתי ללמוד בתיכון נכתב ע"י רבי יהודה הלוי במאה זו. אני חייב להזכיר את  רבי אברהם אִבּן עזרא בן זמנם משורר, בלשן, פרשן מקרא, פילוסוף. הוא עסק גם במתמטיקה ואסטרונומיה, אחד ממכתשי הירח קרוי על שמו. חיבורו המתמטי החשוב של אבן עזרא הוא "ספר המספר", העוסק בהרחבה בשיטה העשרונית ובאופן השימוש בה, בכך קדם אבן עזרא לפיבונאצ'י, התורם העיקרי להפצת שיטה זו בעולם המערבי.

האם אל-ג'זרי הכיר את הספרים שכתבו או אפילו שמע את שמעם? אי אפשר לדעת אבל הסבירות היא נמוכה ביותר.

יהודים בדיארבקיר

ב-1518 השלטון העות'מאני ערך מפקד אוכלוסין. נמנו 28 משפחות יהודיות ושלושה רווקים. אלו הנתונים הוודאיים הראשונים שיש לנו. לאחר מכן יש נוכחות יהודית רציפה שמגיעה לשיאה ב-1905 אבל ככל הנראה הנוכחות של היהודים באנטוליה קודמת לכיבוש המוסלמי. על פי מסורות המצויות בידי יהודי כורדיסטן, היהודים הגיעו לכורדיסטן עוד בימי בית ראשון והם מצאצאי עשרת השבטים. ככתוב בספר מלכים ב': "בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי". אף שאין לנו זיהוי גיאוגרפי מלא, השם "חבור", השתמר עד ימינו כאחד מיובלי החידקל הנמצאים בקרבת העיר זאכו (בערבית: زاخو; בכורדית: Zaxo), כ-300 ק"מ מדיארבקיר. בהמשך הצטרפו גולים מממלכת יהודה, אשר הובלו לבבל על ידי נבוכדנאצר מלך בבל. כך שסביר מאד שהיו יהודים בדיארבקיר בימיו של אל-ג'זרי.

jewish delegation

משלחת יהודית בפגישה עם פקיד עות'מאני

הסיפור המוזר של דוד אלרואי

אלרואי נולד שנה לפני אל ג'זרי בעיר עמדיא (Amadia) בכורדיסטאן. בהתחלה התבלבלתי משום שהשם ההיסטורי של דיארבקיר הוא אמידה אבל אלו הן שתי ערים שונות. עמדיא נמצאת בצפון עיראק כ400 ק"מ מדרום מזרח לדיארבקיר. דוד אלרואי למד ספרות רבנית אצל חסדאי נשיא הגולה ואצל ראש הישיבה בבגדאד. יש טענה שהיה בקי בספרי החרטומים והמכשפים. אני לא בטוח באיזה ספרות מדובר אבל זה קצת כמו האקדח של צ'כוב שמופיע במערכה הראשונה, יורה במערכה השלישית. את בנימין מטודלה כבר הזכרתי, ולא לטובה, הוא כתב :

" ושם קם היום עשר שנים [1163] איש ושמו דוד אלרואי… ועלה בדעתו להרים יד במלך פרס ולקבץ היהודים היושבים בהרי חפטון, לצאת ולהילחם בכל הגויים וללכת ולתפוש ירושלים… והאמינו בו וקראו אותו משיחנו. ושמע מלך פרס הדבר שלח אליו לבא לדבר עמו והוא הלך אליו בלא פחד.
אמר לו: "אתה הוא מלך של יהודים? "
ענה ואמר לו: "אני."
כעס המלך וצווה לתפוס אותו ולשומו בבית הסוהר בעיר דברזתאן  אשר על נהר גוזן…אך לקץ שלושה ימים והנה בא דוד לפניהם [לפני המלך ושריו]  שהתיר עצמו מבית האסורים בלא רשות בן אדם…

המלך אמר לו: "מי התירך?"

אמר לו: "חוכמתי ותחבולותיי."
מיד צעק המלך לעבדיו לאמור: תפשוהו!

וענו לו עבדיו: "אין אנו רואים אדם, אלא בשמיעת האוזן".

בהמשך אלרואי חוצה את הנהר על סודרו ועבדי המלך לא מצליחים להשיגו בדוגיותיהם. המלך איים להרוג את כל היהודים הנמצאים בכל מדינות מלכותו והקהילה היהודית שנבהלה כתבה לאלרואי ש: "דע לך כי לא הגיע זמן הגאולה עדיין, ואותותיו לא ראינו, כי לא בכוח יגבר איש. ואנו אומרים לך שתמנע עצמך מעשות כדברים האלה, ואם לאו תהיה מנודה מכל ישראל". אך הוא לא שב מדרכו עד ש "קם מלך אחד ושמו זין אל דין מלך תוגרמים, עבד מלך פרס, ושלח בשביל חמיו של דוד עשרת אלפים זהובים להרוג אותו בסתר ובא אל ביתו והרגו והוא ישן על מיטתו."

בסיפור יש מרכיבים אגדתיים (רואה ואינו נראה, הולך על המים) אשר נעדרים בתיאורו של בן-דורו של אלרואי, שמואל אבן יחיא אלמגריבי שהתאסלם. השוואת הסיפורים פחות חשובה בעיני מהקטע שמתאר את כמיהת יהודי בגדד לגאולה:

"במכתב זה [מכתב ששני אנשים זייפו בשמו של דוד אלרואי] הם מבשרים ליהודי בגדאד את בוא הגאולה אשר לה ציפו מדורי דורות, ובו הם קובעים את הלילה בו יעופו כולם אל ירושלים עיר הקודש. הגם שיהודי בגדאד מתייהרים ומתגאים בתבונתם וכוח שכלם בכל זאת נטו להאמין בדבר הזה. נשותיהם הביאו את כל רכושן ועדייהן לשני האנשים האלה על מנת שיחלקו את כל הרכוש לפי ראות עיניהם וכאוות נפשם. בדרך זו בזבזו היהודים את כל רכושם. הם לבשו בגדים ירוקים והתאספו בלילה ההוא על גגות הבתים וחיכו בכיליון עיניים לרגע בו ידאו ויטוסו על כנפי המלאכים ישר לירושלים.  הנשים הרימו קולן בבכי בגלל עולליהן ויונקיהן, כי חששו שמא הן בעצמן תקדמנה לטוס לפני ילדיהן, או שמא יעופו הוולדות תחילה, ואז יסבלו התינוקות הללו רעב, כי לא יהיה מי שיניק אותם."

ברור לגמרי שמסעי הצלב וחוסר היציבות בארץ ישראל ובארצות הסמוכות לה עוררו הד חזק בקרב חלק מיהודי המזרח שראו בהם אותות מבשרי גאולה. התמונה הפנטסטית של ההכנות לטיסה ושיברון הלב של הבוקר שאחרי מופיעים גם במקורות נוספים. האם כל ההמולה הזאת, הפעם לא בקורדובה הרחוקה כי אם בעמדיא השכנה, כן הייתה שיחת היום בדיארבקיר? אין לדעת וגם אם כן זה היה מן הסתם אירוע שולי בעולמו של אל-ג'זרי.

מאת

על שני אוטומטונים ואיקונוקלאזם

הקדמה

שתי האוטומטונים, אוטומטון של אדם האוחז בקבוק וגביע ומסיבת שתייה של שני שיח'ים, דומים מאד במנגנונם ולצערי גם הפנים של כל הדמויות הושחתו (תודה לגליה לוי גרד שהסבה את תשומת לבי לנזק לאיורים ולמשמעותו ועל כך בהמשך):

מצד ימין אוטומטון של אדם האוחז בקבוק וגביע ומצד שמאל שני שיח'ים. עותק טופקאפי, 1206

איך זה עובד?

הסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין במיכלי הטיה  או סיפונים יוכל לדלג. בשני האוטומטונים השרטוטים חלקיים מאד וגם דונלד היל, מתרגם הספר, לא הוסיף כהרגלו שרטוט מודרני. אל-ג'זרי כותב במפורש שהוא הסביר את המרכיבים במכונות קודמות למשל באוטומטון ששותה את שארית יין המלך. זהו השרטוט שלי, שנסמך על הטקסט ועל הסברים קודמים:

המנגנון של האוטומטון של אדם האוחז בקבוק וגביע

זהו עבד מכני עשוי נחושת, הראש והצוואר הם מיכל יין המטפטף לאיטו אל מיכל הטיה. המיכל מוסתר חלקית ע"י היד, ניתן לראות מיכל הטיה יותר בברור בשרטוט למטה של שני השיח'ים, או כאן. בתום כשבע וחצי דקות המיכל יתהפך וישפוך את היין, כעשרים דירהם או שישים סמ"ק, אשר יזרמו בצינור דרך בקבוק הכסף אל הגביע. על הגביע יש מכסה והיין זורם ישירות דרך הזרוע החלולה אל מיכל הזרוע. האחרון הופך כבד והזרוע, הנמצאת על ציר, תעלה כאילו העבד שותה את יינו. כאשר המיכל  מלא ביין הסיפון ירוקן אותו והיד תשוב אל מקומה וחוזר חלילה.

אוטומטון שני השיח'ים היושבים בישיבה מזרחית על במה ואוחזים בקבוק בידם הימנית וגביע מכסף בידם השמאלית הוא הכפלה של מנגנון זה. כאשר  את המיכל למעלה ממלאים במים והוא מטפטף לאיטו אל צינור ההטיה שכבר פגשנו בפוסט על "המזרקה המתחלפת והמחלוקת עם הבנו מוסא". בתחתית הצינור רותכה טבעת היושבת על ציר כך שכל הצינור הוא מעין "נדנדה". הצד הימני מעט יותר כבד ולכן הוא נוטה ימינה והמים יוצאים בצד ימין. ייקח כשבע וחצי דקות עד שמיכל ההטיה יתהפך (באיור הוא ממש לפני ההתהפכות ואז המים ירדו בצינור העובר בעמוד. בזמן ההתהפכות של מיכל ההטיה המוט שבראש המיכל ידחוף את הצינור ומים יזרמו למיכל ב'. בתום 7.5 דקות המיכל יתהפך וימלא את הכוס של השיח' השני. זהו שרטוט המנגנון עם כתוביות שהוספתי:

מנגנון האוטומטון של שני השיח'ים

איקונוקלאזם (Iconoclasm)

בשני המקרים הפנים מחוקים. זה איננו נזק מקרי, יש בספר מספר רב של איורים שבהם נראה כאילו משהו מחק את הפנים, בלי השוואה למספר האיורים שיש בהם נזק אחר. אני חושב שזהו מקרה של אִיקוֹנוֹקְלָאזם (מיוונית: εἰκών תמונה, κλάστειν לשבור) הוא השחתת אמנות ממניעים דתיים או פוליטיים. למרות ההקשרים העכשוויים (טליבאן, או דאעש) איקונוקלאזם הוא תופעה עתיקה, לפחות מימי אברהם אבינו. בבראשית רבה, מדרש אגדה על ספר בראשית, שנוצר בארץ ישראל במאה הרביעית או  החמישית מספרים על אברהם אבינו ש:

"נטל פטיש בידו, שבר את כל הפסילים ונתן הפטיש ביד הגדול שביניהם. כאשר בא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך?

אמר לו: לא אסתיר ממך את האמת: באה אישה אחת והביאה להם קערת סולת ואמרה לי להקריב לפניהם. הקרבתי לפניהם, זה [פסל אחד] אמר: אני אוכל ראשון, וזה [פסל אחר] אמר: אני אוכל ראשון. קם הגדול שביניהם, נטל פטיש ושברם.

אמר לו: מה אתה משטה בי, וכי הם יודעים?

אמר לו: ולא ישמעו אוזניך מה שפיך אומר?!"

בראשית רבה, פרשה לח, מתורגם מארמית

על האיסלם ארחיב בהמשך אבל גם הנצרות במאה השמינית ידעה ויכוחים לוהטים, לעתים אלימים, על נושא הסגידה לתמונות. זה נבע מפרשנות מילולית לדיבר השני הקובע: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה". וכך מה שנראה לנוצרים מסוימים כעבודת האל, נתפס ע"י נוצרים אחרים כעבודת אלילים. ויכוחים אלה הובילו לניפוץ המוני של איקונות. ראוי לציון האיסור המוחלט על איקונין שהטיל לאו השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית בשנת 730 לספירה.

מי שחושב שאיקונוקלאזם מאפיין רק דתות עם אמונה יוקדת יצטער לשמוע כי גם אידאולוגיות נאורות, לפחות בעיני רבים, נגועות בזה. למשל המהפכה הצרפתית, מכורתה של הצהרת זכויות האדם והאזרח, היא מן התקופות החשוכות ביותר. גל של איקונוקלאזם שטף את צרפת במשך שלוש השנים. זה החל בניתוץ של פסלים של מלכי צרפת והמשיך בהרס שיטתי של סמלים דתיים, הועלו באש תגליפים, ציורים וכתובות של העבר הפאודלי. הציטוט הבא הוא חוק מ-1792:

"העקרונות המקודשים של חירות ושוויון לא יתירו כי יצירות שהוקמו בשם שחצנות, פוגענות ועריצות, ימשיכו לפגוע בעיניו של העם הצרפתי; אנו מצווים בזאת כי, אותן יצירות העשויות מברונזה יכולות להפוך לתותחים למען הגנת המולדת…

כל היצירות המכילות שרידים של פאודליזם, יהא טבעו אשר יהא, אשר נותרו עדיין בכנסיות, או במקומות ציבוריים אחרים, או אפילו בבתים פרטיים, יושמדו ללא כל דיחוי על ידי הקהילות."

ההתנגדות לשימוש בדמויות בתמונות באסלאם לא מבוססת על הקוראן  כי אם על החדית' (בערבית: الحديث). אוסף של הלכות, סיפורים אודות מוחמד ודרך חייו, והצהרותיו ועצותיו לגבי נושאים מגוונים. החדית' מהווה יסוד הלכה השני רק לקוראן. יש שני מקורות להתנגדות; ראשית דאגה להתחרות עם כוח היצירה האלוהי ושנית פחד מ- شرك (שיתוף) שבמקור התייחס לאמונה באלים אחרים אבל הפך לאמונה בריבוי אלים (פוליאתיזם). הכפילות הזו דומה בעיני לטענה ששמעתי בזמן לימודי בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית ש: "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" אינו איסור על עבודת אלילים משום שהפתיחה " לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" כבר קבעה את זה והדיברות הן "תמצית" האמונה ולא מכילות חזרות. ולכן החלק השני אוסר על שימוש בחומר לייצוג האלוהים והוא תביעה לרוחניות. כך או כך יש קונצנזוס שהחדית' אוסרת על ציור  של דמויות (השחתה היא חובה!) ומקצת ההוגים הדתיים המוסלמים סברו שעצם ציור אנשים הופך את האמן לעובד אלילים.

היו לאורך השנים אנשים שפירשו את הדיון הזה כהיתר ואולי ציווי להשחית עבודות אמנות במקרים רבים כיוזמה פרטית. דוגמה שכזו מתוארת ע"י כותב מן התקופה העות'מאנית בשם אויליה סלבי Evliya Celebi)) שתיאר מכירה פומבית  במזרח אנטוליה ב-1655. המציעים הפוטנציאליים הורשו לבדוק את הסחורה במגוריהם בלילה, ואחד מהם לקח את כתב היד של השאה-נמה, ספר המלכים הפרסיים, וכאשר ראה שהוא כולל מיניאטורות עקר את עיניהן בסכינו וגם מרח את הצבע בפני הדמויות בעזרת רוק(?) הפחה שניהל את המכירה העניש אותו במלקות וגם כתוב שרגמו אותו באבנים כך שאמונתו בברור לא הייתה מקובלת על השלטונות, אולי מטעמים אמוניים, ואולי כי פגעה בערך הסחורה.

לא מצאתי שום מאמר על האיקונוקלאזם בכתב היד מטופקאפי ואינני יודע אם גם שם יודעים מי המשחית ומתי. זהו אוסף חלקי של התמונות הפגועות:

הייתי רוצה לסיים את הפוסט הזה במשהו אופטימי אז הלוואי והעולם יהיה פחות קנאי ואלים ולא נראה עוד השחתה מטעמי אמונה מוסלמית, נוצרית, יהודית או אחרת.

מאת

שעון הנר של הקוף ובזים

הקדמה

שעון הנר של הקוף דומה מאד לשעון הכתבן ואינו מצדיק פוסט משלו. אבל  גם בשעון הזה מופיע בז. זה גרם לי לחזור ולבדוק איזה בעלי החיים מופיעים בספרו של אל-ג'זרי. יש לא מעט, יש פיל, אריה וקוף. אפשר לבדוק כמה בקיאים אתם בספר אם אתם יודעים באיזה פרק מתחבא האריה? (לצערי אין פרסים לפותרים נכונה). יש כמה ציפורים לא מזוהות, דג חסר שם, שור או חמור, שאל-ג'זרי לא פרט אלא השתמש ב دابّة -דָאבֶּ֫ה שפרושה בהמה וגם שתי פרות. בצד היותר אקזוטי יש  חמישה דרקונים (!) שישה טווסים (!!) ומספר ההופעות הרב בספר, להפתעתי הגדולה, הוא שבעה בזים. יש לנו זווית הסתכלות נוספת על הבזים ובזיירות שמספק אוסאמה אבן מונקד'( أسامة بن منقذ‎ ) משורר, סופר ואביר מימי הביניים. כפי שסיפרתי בפוסט קודם התחלתי לקרוא את "ניסיון חיי".  יש בספר שפע סיפורי ציד, כולל בזים, בחצרו של האמיר קרא ארסלאן, אביו של המלך נור אל-דין ששכר את אל-ג'זרי. בכך יעסוק הפוסט הזה.

שעון הנר של הקוף "ספר הידע של התקנים מכאניים מופלאים", עותק טופקפי, 1206

איך זה עובד ?

אל-ג'זרי כותב בעצמו:

"הדברים נעשים כפי שתיארתי קודם [בפרק שמונה, שעון הנר של הכתבן]. מחזיק הנר, הנדן והבז, שתי הגלגלות והמשקולת מאזנת במרכז הנדן, והתעלה המכוסה שבתוכה הכדורים" דונלד היל, מתרגם ומבאר הספר, הקדיש לפרק זה רק שורות ספורות, ללא שרטוט, וציין שהמנגנון זהה לפרק שמונה, מלבד תנועת הקוף שהיא אנכית ולא סיבובית כתנועת הכתבן. בכל זאת אני חוזר בקצרה על ההסבר ההנדסי שייצבע, כמו תמיד בכחול, כך שמי שלא מתעניין בגלגלות או במשקלות מאזנות יוכל לדלג. התאמתי את השרטוט של שעון הנר של הכתבן שהכין דונלד היל והוספתי כתוביות:

שרטוט מנגנון שעון הקוף בעקבות האיור של שעון הכתבן שהכין דונלד היל

הנר מונח על תושבת, בתוך נדן הפליז, כאשר רק הפתיל מציץ מן המכסה. אל התושבת מולחם מוט ארוך אשר עובר דרך המשקולת הראשית כך שהיא חופשית לעלות ולרדת סביבו. לקצה המוט מחוברים שני חוטים הרתומים דרך גלגלות למשקולת הראשית. היא כבדה יחסית, מעט יותר מק"ג. עם השקיעה מדליקים את הנר. בתחילת הערב כשהנר שלם, המוט יגיע לנקודה הנמוכה ביותר והמשקולת תהיה בשיא גובהה. במהלך הבעירה הנר יתקצר, הכוח שמפעילה המשקולת ידחוף את התושבת כלפי מעלה בקצב קבוע התלוי בקצב הבעירה. אל תחתית המשקולת מחובר חוט נוסף העובר על הגלגלת והמחובר לתחתית המוט עליו יושב הקוף. אם התכלות הנר המשקולת תרד והקוף יעלה ויצביע על השנתות. יש 218 שנתות וכל אחת מהן מייצגת 4 דקות ובסך הכול 14.5 שעות חשכה בדיארבקיר בלב החורף. ארבע עשר כדורים חלולים נמצאים במחסנית החופשית לעלות. המחסנית מחוברת בחוט לתושבת. לאחר שעה הנר התקצר והתושבת עלתה ומשכה איתה את המחסנית והכדור הראשון הגיע לפתח תעלה המחוברת לראשו של הבז. הכדור יתגלגל החוצה מתוך מקורו. התהליך הזה יחזור על עצמו מידי שעה.

 

אוסאמה אבן מונקד'

"נסיון חיי: זיכרונותיו של אביר מוסלמי" (كتاب الاعتبار מילולית, ספר ההתעמקות) הוא ספר אוטוביוגרפי שכתב אוסאמה אבן מונקד', לוחם מלומד ובן לשושלת בני מונקד', משפחה בדואית רמת-יחס ששלטה בעיר המבצר שייזר בצפון סוריה. את הספר תרגמה להפליא אלה אלמגור וגם צרפה מבוא מלומד והערות שמוסיפות הנאה לקריאה.

אוסאמה היה לוחם וצייד אבל גם משורר, אספן ספרים נלהב ודיפלומט רב קסם. הוא נולד ב-1095 בשייזר בה גדל חונך וחי עד ל-1131. כאשר הגברים של שייזר לא נלחמו עם הצלבנים או ביריבים אחרים הם עסקו בציד. סוריה של המאה ה-12 הייתה גן עדן לציידים. אנחנו חושבים על ארנבות, חזירי בר ועופות מים אבל היו גם אריות וברדלסים. השימוש בבזים ובניצים היה מאד שכיח. ב-1162 כשנלחם לצד נור אל-דין בצלבנים של אנטיוכיה הוא פגש את קַרַא אַרְסְלאן שליטה של השושלת הארתוקית. עם תום הקרבות הזמין אותו ארסלאן להצטרף אליו בעירו חִסְן כַיְפא, מקום מושבם של הארתוקים לפני שהשתלטו על דיארבקיר. את העשור הבא, עד 1174, הוא בילה בציד ובכתיבה בחצר הארתוקית. השער הרביעי מוקדש לסיפורי ציד ואני אספר מעט על מה שלמדתי בנושא ציד בעזרת בזים ועופות דורסים אחרים.

על בזים ובזירות

בַּזְיָירוּת (falconry) היא אומנות השימוש בבזים או בדורסי יום חזקים אחרים לציד עופות ויונקים. יש עדויות על שימוש בבזים במסופוטמיה כ- 2,000 לפנה"ס.  ציד, וציד באמצעות בזים, פרח בח'ליפויות בית אומיה ובית עבאס והוא גם אחד משעשועי החצר האהובים בארמון הארתוקי. אוסאמה אבן מונקד' פותח את סיפורי ציד כך:

"סיפרתי על מצבים של מלחמה, על קרבות, ועל סכנות שידעתי, דברים שעלו בזיכרוני והזמן במרוצתו לא השכיחם מלבי, אף שארכו ימי וזה זמן רב אני בודד וערירי, והשכחה הלא מורשת עתיקה היא מאבינו אדם הראשון עליו השלום. עכשיו אכתוב פרק  שעניינו מסעי ציד, גם ציד רגיל, גם על ידי חיות טרף. מהם שהשתתפתי בהם בשחר נעורי בשייזר … ומהם שהשתתפתי בהם בהיותי בדיארבקיר עם האמיר קַרַא אַרְסְלַאן עליו השלום… "

האהבה הגדולה לציד מודגמת דרך הסיפור על אביו שהיה השליט בשייזר ויתר על כסאו:

"אשר לציד בשייזר, זה היה עם אבי עליו השלום. הוא היה צייד נלהב, להוט אחר הציד ואחר כל העופות הדורסים ולא חסך בהוצאות למען הנאתו זו … הציד היה לו כמאמר המסורת "תנו מנוח לליבותיכם ויעלו את זכר האל" לא ראיתי מעודי צייד אמן כמוהו"

הספר איננו מדריך לציד בבזים אבל דרך הסיפורים יש הרבה מידע מעשי למשל איך הם צדו את הבזים ? "כל מה שהיה על האיש [אנשי ההר הסמוך לשייזר] לעשות הוא לבנות בית כגובהו שלו, לכסות אותו בענפים ולהסתירם בקש ובעשב ולהשאיר בו פתח; לקחת  יונה, להציב את רגליה על מוט ולקשרן ….אז רואה אותה הנץ ועט עליו ואוחז בו. כשהצייד חש בנץ הוא מושך את המוט אל הפתח ותופס ברגלי הנץ …מוריד אותו אליו ותופר את עיניו…"

יש שפע של סיפורים אבל הסיפור על אל-יחשור נץ יחיד במינו מדגים את היחסים המיוחדים שבין האצולה המוסלמית לבין הציפורים הדורסות בהן השתמשה לציד:

בין אביו של אוסאמה לבין בניו של רופֶן, שליט ארמניה נרקמה ידידות ומידי שנה היו שולחים אליו מספר ניצים או בזים. שנה אחת הגיע גוזל גדול ממדים שהיה דומה לבז ציידים אבל לא מהיר כניצים אחרים. הבזייר רַנַאאִם היה אומר: "אין בכל הניצים האלו כנץ הזה אל-יחשור, הוא לא יניח דבר שלא יצוד אותו" הם לא האמינו לו אבל במשך שלוש עשרה השנים הבאות הוא היה מלך ציפורי הציד בשייזר. אחרי סיפור עלילות הציד הוא מספר "כשנכנסו הביתה היה אבי אומר הביאו ספל מים…וזה [אל-יחשור] היה שותה ממנו כשרצה הנץ להתרחץ היה בוחש במקורו במים…ואז אבי היה מניח אותו על בול עץ גדול שהוכן במיוחד בשבילו…הנץ התמתח והתמרח בשמן עד שהתייבש אחר כך הכינו לו פרווה מקופלת, והוא היה יורד וישן עליה … וכשאבי רצה לפרוש אל דירת ההרמון היה אומר לאחד מאיתנו: "שא אותו" והנץ היה נישא על כפיים כמות שהוא, יישן על הפרווה, ואז הונח לצד מיטת אבי"

אהובתי מ. אומרת שאי אפשר לספר על ציד עם עופות דורסים בלי להפנות את קוראי לסרט על אישולפן:

נערה מונגולית צעירה שצדה באמצעות נשר זהוב. זה לפני הכול סיפור על עוצמה של אישה צעירה שהצליחה לשנות מסורות מונגוליות אבל זה גם סיפור על החיבור העמוק בין הציד לציפור הציד שלו וזה הסיבה שאין כל הפתעה במספר הבזים שחדרו לתוך מכונותיו של אל-ג'זרי.

מאת

אוטומטון של עבד השופך מים ובית ארתוק

הקדמה

זה עבד עשוי נחושת המחזיק קנקן מעוטר בציפור בידו הימנית. בכף יד שמאל הוא אוחז מגבת מראה ומסרק (שלא רואים בציור). עבד הנחושת מסייע למלך בוּודוּאְ (רחצה טקסית). זהו אחד מחמישה פרקים בספר בהם המלך מוזכר במפורש. יצאתי ללמוד מעט יותר על  המלכים הארתוקים והארמון בדיארבקיר.

אוטומטון של עבד השופך מים על ידי המלך, כתב היד מטופקפי, 1206.

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי ייצבע בכחול כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין בסיפונים, מצופים וגלגלות יוכל לדלג. בעיקרו של דבר המנגנון דומה מאד לכד האוטומטי עם מעט תוספות אופייניות לאל-ג'זרי. עיבדתי את השרטוט של אל-ג'זרי והוספתי כתוביות על מנת שיהיה יותר קל להבין את המתרחש:

שרטוט של אל-ג'זרי (עותק טופקפי) שעיבדתי והוספתי כתוביות

בתחילה משרת אנושי מסיר את כובעו של עבד הנחושת ובעזרת משפך הנמצא שם ממלא במים את המיכל נמצא בחזה העבד. בציור המיכל מלא למחצה. בתחתית המיכל יש שסתום (אדום) הניתן לסיבוב. המשרת מביא את האוטומטון למלך ומסובב את מוט ההפעלה (אפור) המוסתר ליד הצוואר. מוט ההפעלה מסובב את השסתום ונותן למים לזרום לכד. בכד יש מחיצה ממש מתחת לזרבובית. כאשר המים עולים הם יחסמו את יציאת האוויר מן הזרבובית והמוצא היחיד לאוויר הוא דרך המשרוקית שתשמיע קול. זו המשרוקית שנשכחה בכד האוטומטי. הזרבובית בצורת הדרקון היא סיפון המונע את יציאת המים עד אשר גובהם  יעבר את העיקול. הכד עם החציצה, זרבובית הסיפון ואפילו השסתום המסתובב זהים לכד האוטומטי. היד האוחזת את הכד היא קשיחה אבל היד שבה המגבת והמראה מורכבת מזרוע ואמה נפרדות עם ציר ליד המרפק וחופשית לנוע. המצוף מחובר דרך הגלגלת אל המרפק וכאשר המצוף ירד (המים יצאו) הוא ימשך את הזרוע כך שהעבד יציע את המגבת למלך.

למי היו מיועדות המכונות של אל-ג'זרי?

בפרק הראשון- שעון הטירה אל-ג'זרי כותב:

" זהו הבסיס לעבודתי, ניתן להוסיף או להסיר חלקים אינדיבידואלים על פי המקום בו יבנה [השעון]. במסגדים או מקומות פולחן ניתן להגביל אותו רק למה שנחוץ, להורות את השעות. בארמונות מלכים, מתאים יותר להוסיף תמונות ודברים אחרים."

באופן טבעי הנחתי שכל המכונות של אל-ג'זרי נועדו עבור המלך וחצרו, אחרי הכול אל-ג'זרי היה מהנדס החצר. אבל כאשר בודקים את הספר בקפדנות מתברר שהמלך מוזכר במפורש רק בחמישה פרקים, כולל הנוכחי על האוטומטון של העבד השופך מים על ידי המלך, בשניים מהפרקים הוא מופיע בשמו, המלך סלאח, הוא סלאח נסראדין מחמוד שמלך בדיארבקיר בין השנים 1200-1222. יש עוד תשעה פרקים כגון שער שישי, פרק ראשון –"דלת הארמון", או שער שני, פרק רביעי "סירה לבריכה לזמן משתה" בהם המלך לא מוזכר מפורשות, אבל מתוך התיאור והנסיבות ברור שהפריט יועד לחצר המלך. יש כשלושים וששה פרקים בהם מתוארות מכונות לכלל הציבור. איש לא יודע איפה מוקם בשעתו שעון הפיל או החליל המתמיד ויתכן והם היו בכיכרות מרכזיות, בארמון עצמו או באיזה מסגד מפואר. אני לא רוצה להיתמם ולטעון שאל-ג'זרי היה מהנדס בשרות הציבור. כל שעשה היה בוודאי בברכת השליט הארתוקי. יצאתי ללמד יותר על הארתוקים וחצרם.

המלכים הארתוקים

אל-ג'זרי שירת שלושה מלכים ארתוקים. רק אחד מהם מופיע בספר בשמו, זהו סלאח נסר אל-דין מחמוד שמלך בדיארבקיר בין השנים 1200-1222. לפניו אל-ג'זרי שירת את אחיו קטאב אל-דין סוקומן השני שמלך בשנים 1185-1200 והוא התחיל את שירותו בחצר הארתוקית אצל אביהם נור אל-דין מוחמד ב-1181. כל השלושה הם דמויות די משניות בהיסטוריה של המאות ה-12 וה-13. קרול הילנברנד (Carole Hillenbrand)  פרופסורית אמריטוס להיסטוריה מוסלמית מאוניברסיטת אדינבורו כתבה ספר: "A Muslim Principality in Crusader Times: The Early Artuqid State" וגם מספר מאמרים אבל הם מכילים בעיקר אינפורמציה מדינית- פוליטית (מי כרת ברית עם מי ומי נלחם עם מי ומתי). אני חושב שאם נותר לנו זכר מן הממלכה הארתוקית זה בעיקר בשל מפעלה התרבותי. לפני אל-ג'זרי ישב בחצר הארתוקית אוסאמה אבן מונקד' ( أسامة بن منقذ‎ )משורר, סופר ואביר מימי הביניים. הוא כתב את كتاب الاعتبار שתורגם לעברית בשם "ניסיון חיי" ע"י אלה אלמגור שגם הוסיפה מבוא והערות. זה ספר נפלא לכל מי שמעוניין בתקפה וגם המבוא וההערות ממש מרתקים. כשלושים שנה אחרי מותו של אל-ג'זרי לבקשת המלך הארתוקי כתב אל-ג'ובארי( الجوبري)את المختار في كشف الأسرار  שפירושו הוא "מבחר גילוי הסודות"  שתורגם לאנגלית בשם The book of charlatans והוא אנציקלופדיה של הטריקים והשיטות והאמצעים של סופים מזויפים שחושף את רמאויות האלכימיה, הקסמים והלהטוטים. לזה נוספת השפה ארכיטקטונית חדשה במסגדים הארתוקים המוסברת בעבודת המאסטר של שרון טלמור סול והטענה של Rachel Ward  שזיהתה סדנה להעתקת כתבי יד בחצר הארתוקית. מה קרה שם שאפשר את הפריחה התרבותית הזו?

זה בוודאי לא הגודל. התואר "מלך" הוא אולי מעט מופרז, זוהי המפה של טורקיה במאה ה-12:

מפה של הנסיכות הארתוקית ב1200. ויקיפדיה.

הארתוקים כפי שניתן לראות הם נסיכות זעירה. מרבית שטחה של טורקיה של היום עדיין נשלט על ידי האימפריה הביזנטית וע"י הסולטנות של רום. האחרונה היא מה שנותר מן האימפריה הסלג'וקית שבשיאה השתרעה מהודו ועד אנטיוכיה ומחצי האי ערב ועד אזרבייג'ן והכילה בתוכה את רוב הטריטוריות המוסלמיות שבאסיה. במאה ה-12 אנחנו כבר אחרי תקופת הזוהר של הסלג'וקים וזה מה שמאפשר את קיום נסיכויות קטנות וביניהן הנסיכות הארתוקית.

זה לא רק קוטנה של הטריטוריה. צלאח א-דין ,הסולטן של סוריה ומצרים, מייסד השושלת האיובית היושב בקהיר עבר בדיארבקיר בסערה ב- 1183 ומאז הארתוקים שולטים בחסדו. מעניין לציין שבכתובת על הקיר הדרומי של הארמון בדיארבקיר מופיע اَلملك الله واحدي שפירושו אללה הוא השליט ולידה ציור של טרֶבּוּשֶה (Trebuchet). הטרֶבּוּשֶה הוא כלי מצור ששימש בימי הביניים ליידוי קליעים גדולים לעבר חומות עיר נצורה. במחצית השנייה של המאה ה-12 הטרבושה עברה שיפורים גדולים והיא מככבת במדריך הצבאי שנכתב עבור צלאח-א דין. הציור של טרבושה על החומות בדיארבקיר הוא למיטב ידיעתי מקרה יחיד. ניתן לפרש אותו כחותמת איכות משהו בסגנון "החומה הזו תשרוד גם מטח של טרבושה" וייתכן שזו תזכורת למצור הקצר והכיבוש של צלאח-א-דין מלשון "זכרו את המצור שלי כולל הטרבושה הנורא שהבאתי על ראשכם" ואולי יש לזה סיבה אחרת?

תמונה של הטרבושה על הקיר הדרומי של המצודה בדיארבקיר, צילם לורנצו קון, 2008.

האינפורמציה ההיסטורית על השליטים הארתוקים לא עוזרת לי להבין את הספר או לחשוב עליו. יש משהו מאד אופטימי ואולי אפילו מופלא איך נסיכות זעירה שכזו ייצרה מטען הנדסי תרבותי שהוא "בלתי אפשרי להפריז בחשיבות עבודתו של אל-ג'זרי בהיסטוריה של הנדסה. עד היום, אין בכל המרחב התרבותי אף מסמך אחר המספק שפע כזה של דוגמאות והוראות לעיצוב, ייצור והרכבה של מכונות …" מתוך ההקדמה של דונלד היל.

לקינוח שתי תמונות של הארמון בדיארבקיר. זה מבט מחומות העיר אל העמק בו זורם נהר הטיגריס שאנחנו קוראים לו חידקל. אנחנו הלכנו בעקבות השם האכדי הקדום אדקלם בעוד שמרבית השפות בעולם הלכו בעקבות השם הפרסי: טִגְרָה:

צילום של עמק הטיגריס הנשקף מן הארמון

תמונה של המגדל שנקרא אוּלוּ בֶדֶן. הוא נבנה ב-1208, שנתיים אחרי מות אל-ג'זרי בגיל 70.

ציפור הטרף הדו-ראשית, החיות המכונפות והקליגרפיה הכופית המוקפדת כן מהדהדים לי את הספר. הציפור הדו ראשית מופיעה גם על מטבע דירהם שטבע נסר אל-דין מחמוד(המלך של אל-ג'זרי):

מטבע של דירהם, שנת 1218, מטבעה בהיסן-כאיפה, מקום מושבם של הארתוקים לפני דיארבקיר.

יש הטוענים שהנשר הדו ראשי הוא סמל ביזנטיני ומצביע על עין אחת לרומא ואחת לקונסטנטינופול אבל הנשר הדו ראשי מסמל עוצמה ושליטה החל מימי החיתים ויש לו אינספור מופעים לפני ואחרי ביזנטיון. האם המגדל, המטבע והנוף מסייעים לכם לראות את אל-ג'זרי במלאכתו? אתם תחליטו.

מאת

הברמן המכני, קוקטיילים ורודיאו

הקדמה

קוֹקְטֵייל (בעברית: מִמְזָג) הוא משקה המוכן על ידי ערבוב של משקה אלכוהולי עם משקה אלכוהולי אחר או משקה קל המכונה "מיקסר". ויקיפדיה חושבת (חושב?) שההיסטוריה של קוקטיילים מתחילה ב-1806 אבל קוראי יופתעו לדעת שאל-ג'זרי חשב על זה כבר במאה ה-12. בורר המשקאות הוא אדם הרוכב על פרה אשר למיטב ידיעתי לא שמשה בשום תרבות  לרכיבה. החריג הקרוב ביותר היא רכיבת פרים ברודיאו שנראים לי מאד לא מרוצים מן הרעיון. הפוסט הזה הוא מפגש קצת מוזר של כל השלושה. נצא לדרך.

בורר המשקאות, עותק מ-1315, סוריה. אייר עבד אל-לטיף.

איך זה עובד?

הסבר ההנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין בפטנטים של הכנסת והוצאת  יין מכד, יוכל לדלג.

אל-ג'זרי לקח כד ברונזה גדול והלחים אליו פרה מברונזה יצוקה. במרכז הפרה יש דסקה עגולה ועליה יושב אדם וזרועו מושטת קדימה. את הדיסקה לא רואים בציור של אל-ג'זרי אבל היא מתחת לאדם וידו המושטת. הכד מחולק לחמישה מיכלים. במיכל הראשון יש יין מבושם, במיכל השני יש יין ורוד (רוזה). מעניין שבערבית קוראים לו مورّد (מוָרֶ֓ד) שפירושו פרחוני. במיכל השלישי יש יין צהוב? אני מנחש שהוא התכוון למה שאנחנו קוראים היום יין לבן  אבל לא מצאתי לזה כל תימוכין. בחלק הרביעי יש יין אדום ובחמישי מים. על הדסקה יש סימון לכל אחד מן המשקאות:

תמונת הדיסקה, עותק טופקפי, 1206 עם תרגום שלי.

הרוכב הוא פקק משוכלל. ניתן לסובב אותו כך שיצביע על כל אחד מן המשקאות כדי לקבל את היין שבחרת או לייצר ערבובים מערבובים שונים. אל-ג'זרי מציע כמה אפשרויות.

השרטוט הבא עוזר להבין איך זה עובד. זהו  שילוב של שני שרטוטים שונים של מתרגם ומבאר הספר דונלד היל עם שרטוט של אל-ג'זרי שעליהם הוספתי כתוביות:

שרטוט משולב של מתרגם ומבאר הספר עם שרטוט של אל-ג'זרי וכתוביות שלי.

בשלב הראשון מרימים את המכסה ומוזגים יין ארומטי. היין יגיע רק לתא המתאים וימלא אותו. הוא לא יגיע לאף תא אחר (אולי חוץ מכמות זניחה לגמרי) משום שהדרך עוברת דרך צינורות שפתחם גבוה יותר. כשהתא מלא המצוף הנמצא בכלוב יעלה, ידחוף את הפקק למעלה ויחסום את התא. מטרת הכלוב היא להשאיר את המצוף במקומו ולהבטיח רק תנועה אנכית כך כשהוא עולה הוא דוחף את האטם וחוסם את המיכל. הוספתי את השרטוט המפורט של אל-ג'זרי איך לבנות את כלוב המצוף. 

בשלב הבא ממלאים יין רוזה. היין ילך ויצטבר מעל המחיצה עד שיעבור את גובה הצינור של הרוזה ואז הוא יזרום לתא הנכון. מאחר וזה נמוך מן העיקום שבסיפון ומצינור המים שבתמונה ומצינור של היין הלבן, שלא מופיע כאן, כל התאים האלו נותרים ריקים. רק כאשר מיכל הרוזה יהיה מלא, פקק המצוף יאטום את המיכל.

באותו הגיון בדיוק ממשיכים למלא מיכל אחרי מיכל. לכל אחד מן המיכלים יש צינור ניקוז בצנרת החיבור היוצאת החוצה אל פי הפרה. כאשר מסובבים את הבורר לאחת משש הנקודות, הצינור בגובה המתאים מתחבר והיין שנבחר נמזג.   

קוקטייל

קוֹקְטֵייל (cocktail) הוא כאמור משקה המוכן על ידי ערבוב של משקה אלכוהולי עם משקה אלכוהולי אחר או משקה קל. אל-ג'זרי מציע לערבב את כל ארבעת היינות, או לערבב יין עם מים מחצית במחצית, או שליש יין ושני שלישים מים. אני חושב שזה לגמרי עונה להגדרה של קוקטייל. יש ים של עדויות על ערבוב של משקאות אלכוהוליים לאורך ההיסטוריה אבל הפעם הראשונה בה מוזכר קוקטייל בשמו המפורש זה ב- 1806 במגזין האמריקאי The Balance and Columbian Repository שם נכתב : "קוקטייל הוא משקה מעורר המורכב ממשקאות חריפים מכל סוג, סוכר, מים וביטר (משקה אלכוהולי עם תוספות מן הצומח)" מצאתי אפילו תמונה במוזיאון הקוקטיילים האמריקאי שבניו-אורלינס (יש כזה מוזיאון, זו לא המצאה שלי. יש לו אפילו תכנית חינוכית?):

העיתון בו נטבע המונח קוקטייל לראשונה

השאלה היותר מעניינת היא מאיפה צמח השם הקצת מוזר הזה cocktail = זנב תרנגול

יש טענה כי באנגליה במאה ה-18 היו נוהגים לחגוג את ניצחונו של תרנגול בקרב תרנגולים בשתיית משקה שהוכן ממספר מרכיבים זהה למספר הנוצות שנותרו בזנבו. גרסה אחרת טוענת כי בשנת 1779 גנבה בטסי פלניגן, בעלת פונדק בניו יורק, את תרנגוליו של שכנה להכנת ארוחה מפוארת ואת כוסות המשקה קישטה בזנבותיהם. ייתכן שהחיבור לתרנגולים הוא רק פונטי. שתי אפשרויות הן: קוקטייל נגזר מהמונח הצרפתי לגביע ביצה. coquetel  ע"פ סיפור זה אנטואן אמדי פישו (Antoine Amedie Peychaud) ערבב ביטר(bitter) של פישו בגביע ביצה. בהתחלה כתרופה לבעיות קיבה ובהמשך כמשקה. הלקוחות לקחו את coquetel הצרפתי והמירו אותו ל cocktail. גרסה רביעית היא שזהו שמה של נסיכה מקסיקנית שנקראה קוחיטל (Xochitl) על שם אלה אצטקית. במעט החומר שיש על מיתולוגיה אצטקית בעברית מצאתי רק קואטליקיו הנחשבת לאלת האדמה ואם האלים, החיים והמוות. ייתכן שזו שאלה של "תעתיק" ויתכן שמדובר באלה אחרת. כך או כך ע"פ הטענה הכינה הנסיכה משקה לרגל הסכם שביתת נשק שנחתם בין מקסיקו לארצות הברית במאה ה-18  ו-cocktail הוא שיבוש של שמה. יש עוד שפע סיפורים אחרים. ריבוי הסיפורים והצבעוניות שלהם גורמת לי לחשוב שהם הומצאו בערב שתיית קוקטיילים סוער מידי ולפקפק בכולם גם יחד.

מעניין אולי לדעת שהמיתוס שקוקטיילים, או בכלל ערבוב בין משקאות שונים (נניח שתיית בירה עם שוט של וודקה מידי פעם) הוא הסיבה לשכרות מוגזמת, או לפחות לכאב ראש מופרז בבוקר למחרת הוא פשוט שטויות. בפועל שכרות וחמרמורת (hangover), נגרמים מסך האלכוהול ששותים ואין שום משמעות לערבוב או  לסדר המשקאות שנשתו.

רודיאו

אל-ג'זרי לא מסביר מדוע בחר ברוכב על פרה  לבורר המשקאות. למיטב ידיעתי אין שום תרבות שבה אנשים רוכבים על פרות, יש שוורים לצרכי משאות או טחנות קמח ויש את הציורים המינואים הנפלאים המתארים אקרובטיקה על פרים. אנחנו חושבים שזה היה חלק מרכזי בפולחן המינואי אבל להבנתי יודעים באמת מעט מאד:

פרסקו מן הארמון בקנוסוס

הדבר הכי קרוב לרכיבה על פרות זהו רודיאו (Rodeo) ספורט פופולרי שמקורו בספרד ובמקסיקו, משם התפשט לארצות הברית ולמקומות נוספים. במהלך הרודיאו רוכב קאובוי על פר פראי, ומטרתו היא להחזיק מעמד על גבו שמונה שניות כאשר יד אחת מחזיקה בחבל הקשור סביב צווארו של בעל החיים ויד אחת באוויר. ראיתי את זה רק בסרטים וזה דרך די בטוחה לסיים חבול ולפעמים רע מזה. זה בוודאי לא מסביר למה בחר אל-ג'זרי ברוכב כבורר היינות?

קוקטיילים הם משקאות יחסית מתוחכמים והרודיאו, לפחות בדמיוני, הוא הרבה יותר עממי.  הופתעתי לגלות שיש לא מעט קוקטיילים של רודיאו למשל:

רנו רודאו קוקטייל

לוקחים שתי אונקיות (כל אונקיה זה בערך 30 גרם) של רנו (עיר בנבדה, ארה"ב) רודיאו לגסי וודקה של , מיץ מלימון אחד, אונקיה אחת של טריפל סק (ליקר בטעם תפוז) חמש אונקיות של לימונצ'לו (ליקר איטלקי מקליפות לימונים) ומעט סירופ למתיקות. שמים את כל המרכיבים במערבל משקאות ומערבלים במרץ. נרים כוס לחיי אל-ג'זרי, רוכבי הרודיאו האמיצים וקוקטיילים משובחים, לחיים!