הקדמה

אלג'זרי הוא מהנדס מוסלמי מן המאה ה-12. אין במאה ה-12 חילונים כלל, לא בדיארבקיר אבל גם לא באירופה המערבית. את המונח "חילוניות" (secularism) יטבע הסופר הבריטי ג'ורג' הוליוק במאה ה-19, מאות שנים אחר-כך. אבל זאת טעות לדמיין אסלאם מונוליטי תחת השושלת הארתוקית. יש מרחב דתי גדול שאפשר גיוון בפרקטיקה, בדגשים ובתפיסת הדת.

להיות מוסלמי פירושו קודם לכל השתתפות במסגרת דתית משותפת שבנתה את חיי היומיום. עבור אלג'זרי זה ככל הנראה קיום מנהגים פולחניים כמו חמש התפילות היומיות, צום הרמדאן, מתן צדקה, שימוש קבוע ברחצה הפולחנית וודוא'. בנוסף לזאת זוהי מסגרת מוסרית שמצווה יושר, מתינות, ומילוי חובות. יש לאסלאם גם נוכחות קבועה בשפה, שימוש בביטויים כמו אינשאללה إن شاء الله) שמשמעותו "אם ירצה אללה" או בעון אללה (بعون الله) שמשמעות דומה "בעזרת אללה". שום דבר מזה לא דרש אדיקות אישית עזה, זה היה פשוט חלק מן החיים.

בתוך המבנה הזה התקימו גישות שונות לדת. אנשים מסוימים התרכזו בגישה לגליסטית. האסלאם, הוא דת הלכה, בדומה ליהדות. הוא אינו מבחין בין הפולחן הדתי לבין חיי היומיום. השריעה (الشريعة) היא המקבילה המוסלמית של ההלכה היהודית, שתי המערכות מבוססות על דין דתי המסדיר את כלל תחומי החיים ומקורו בציווי אלוהי. השריעה עוסקת בפולחן הדתי (טהרה, תפילה, צומות ועוד)בפעולות שבין אדם לחברו ( נישואין, גירושין, עניני ירושה וכו')אבל גם בכללים לביצוע פעולות אישיות (אכילה, קוד לבוש וכדומה) ועוד. הלגליסטיים מעניקים חשיבות עליונה לקיום הפורמלי של המצוות ולפסיקה הלכתית.

אחרים נמשכו לסוּפיזם (صوفية) זרם מיסטי באסלאם, השם את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה. בעוד ששאר הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו אינה ניתנת לשינוי, הסופים סבורים כי הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו והם שאפו להתאחד עם האל (الاتحاد) תוך ביטול המהות העצמית שלהם.

יש גם גישות נוספות. האם ניתן ללמוד על השקפתו הדתית של אלג'זרי מתוך הספר?

זהו ספר הנדסה ולא דיון תיאולוגי אך יש בספר מספר רבדים המעניקים לנו תמונה עשירה למדי של השקפתו הדתית של אלג'זרי, שניתן לכנות על "אדיקות מעשית".

משפטי הפתיחה

אלג'זרי פותח את הספר במשפטים הבאים:

بسم الله الرحمن الرحيم. قال شيخ رئيس الأعمال بديع الزمان أبو العز إسماعيل بن الرزاز الجزري رحمه الله تعالى. الحمد لله المبد عصنعه في السمائيات، المودع أسرار حِكَمِهِ في الأ رضيات فهي نسخة من عالم ملكوته، ودليل قاطع على جبروته، أحمده على ما علم، واستزيده من فواضل النعم وهي مطلوبات الحِكَم حمداً يماثلُ بعض احسانه، وجزيل امتنانه؛ والصلوة على سيدنا محمدٍ أشرف نوع الانسان، وعلى آله والتابعين له باحسان.

שפירושו (תרגום שלי בעזרת ChatGPT ומילון):

 בשם אללה, הרחום והרחום. אמר השייח' ראש המלאכה, פלא הזמן, אבו אלעז אסמאעיל בן אלרזאז אלג'זרי – מי ייתן ואללה יתברך ירחם עליו: השבח לאללה אשר שכלל את מלאכת-ידו במרומים והפקיד את סודות חוכמתו בעולם הזה; עולם המהווה השתקפות של מלכותו האלוהית והוכחה ניצחת לעוצמתו שאין לעמוד בפניה. אני מהלל אותו על אשר לימד אותנו, ומבקש ממנו להרעיף עלינו עוד מברכותיו השופעות – שכן אלו הן המטרות הנכספות בעיני מבקשי החוכמה. אני מציע שבח ההולם, ולו במקצת, את חסדיו ונדיבותו העצומה. ויהיו הברכות נתונות לאדוננו מוחמד, הנעלה בבני האדם, ולמשפחתו ולכל בני לווייתו, ההולכים בעקבותיו בדרך הצדק.

זהו חיבור של ברכת אֵלְחַמְדֻלִלַּה (الحمد لله), שמשמעותו השבח לאללה וצלואת (صَلَوَات) שהוא ביטוי משלים המכיל ברכות ותפילה לנביא למוחמד.

בדיבור היומיומי משמעות הביטוי אֵלְחַמְדֻלִלַּה היא "תודה לאל!" והוא נפוץ בקרב כל דוברי השפה הערבית, גם ערבים נוצרים ויהודי ארצות האסלאם נוהגים להשתמש בביטוי זה. להלכה יש לומר את הביטוי מתוך תחושה עמוקה של הערצה והכרה בגדולת האל, אך בפועל השימוש בו יומיומי ואינו בעל קונוטציה דתית במיוחד. אני לא חקרתי את זה אבל אני בטוח שגרסאות דומות פותחות כתבי יד רבים. עדיין הפסקה הזאת קובעת את הטון לספר כולו: ידע טכני ממוסגר בתוך מסירות מוסלמית.

אלג'זרי משתמש בביטויים מוסלמים בהקשרים שונים(פירוט בהמשך) אבל יש רק פסקה אחת "תאולוגית – מדינית", שבח חצרוני, המופיעה לקראת סוף ההקדמה. טקסטים דומים מופיעים ביצירות רבות ביצירות מוסלמיות רבות מימי הביניים. עורכים מודרניים כמו היל נוטים לקצר ובמקרה זה אף להסיר את הפסקה במלואה, אולי בגלל המיקוד שלו בהנדסה, ואולי מסיבה אחרת שלא ידועה לי. בכל מקרה בהקשר של תפיסה דתית כדאי להתעכב עליה.

הפיסקה "התיאולוגית-מדינית"

בסוף ההקדמה במהדורה הביקורתית של פרופ' חסן שמבוססת על כתב היד מטופקאפי מופיע הטקסט הזה:

وصورت لكل شكل مثالا وأشرت إليه بالحروف استدلا لاَ وجعلت عليه من تلك الحروف أبدالاَ <وذلك لاشراق دولة مولانا الامام الناصر لدي ن الله أبي العباس أحمد أمير المؤمنين ثبت الله رواسخ قواعد دولته الباهرة بالسمو الباسق وضاعف الاسلام بشوامخ رواعد نصرته القاهرة بالعلو الشاهق حتى تطبق كلمة التوحيد اقطار الربع المعمور من كرة الا رض وتلفق عظمة التمهيد أطوار الوسع المغمور من طولها والعرض ويتم نعمته عليه ويهديه سراطاً مستقيماً.

תרגום שלי (בעזרת ChatGPT ומילונים, אם נפלו שגיאות אנא כתבו לי ואתקן)

תיארתי דגם עבור כל מכשיר, וסימנתי אותו באותיות למען הבהירות, תוך הסבר למה האותיות האלו מייצגות. [כל זה נעשה] למען זוהר מדינת אדוננו, האימאם אלנאצר אלדין אללה אבו אלעבאס אחמד, מצביא המאמינים. מי ייתן ואללה יחזק את היסודות המושרשים עמוקות של מדינתו הזוהרת, המתנשאת לגובה רב, ומי ייתן ואללה יחזק את האסלאם באמצעות ברקים נשגבים של תמיכתו המנצחת; עד שדבר האחדות האלוהית (التوحيد-אלתוחיד) יקיף את הרובע המיושב של העולם, וגדולתו [של אללה] תקיף את מלוא אורכו ורוחבו.

למי שיש עניין בספר, מעבר לערכו ההנדסי, אולי כ"חלון" אל המאה ה-12, הפיסקה הזאת  מהותית:

אלג'זרי יודע מי הוא הח'ליפה העבאסי בתקופתו, אַלנַּאצִר אלִדִין אללַּהּ אַבּוּ אלְעַבַּאס אַחְמַד בְּן אלְמֻסְתַדִי (الناصر أبو العباس أحمد بن المستضيء) (1158–1225). הוא היה הח'ליפה העבאסי השלושים וארבעה. ימי שלטונו הארוכים מסמלים את תקופת הפריחה האחרונה של בית עבאס. למרות המחויבות של אלג'זרי למיטיביו הארתוקים הוא רואה בעצמו חלק מן העולם המוסלמי שמרכזו בבגדאד. חשוב לציין שפטרוניו האמיתיים של אלג'זרי היו הארתוקים, ולא הח'ליפה העבאסי. לאורך ספר הידע, הוא מתייחס אליהם שוב ושוב, ובמיוחד למלך נאצר אלדין מחמוד (ناصر الدين محمود), האחרון מבין המלכים שעבורם עבד כמהנדס החצר ולו גם מוקדש הספר.

הדגש על דבר האחדות האלוהית – התוחיד (توحيد), הוא הבסיס החשוב ביותר של האמונה המוסלמית. ממנה נובעים כל שאר העקרונות, החוקים וההלכות. בדומה ליהדות ולנצרות האסלאם גורס כי יש בורא אחד ליקום, נצחי, כל יכול וריבון. והוא לבדו ראוי לסגידה (עבודת אלילים היא פסולה). מבחינת האסלאם השילוש הקדוש ((Trinity בנצרות כמו העלייה לקברי צדיקים ביהדות הם כפירה (شرك). כאשר אלג'זרי כותב ש:

עד שדבר האחדות האלוהית (التوحيد) יקיף את הרובע המיושב של העולם, וגדולתו [של אללה] תקיף את מלוא אורכו ורוחבו.

הוא מבטא את התקווה האסלאמית שהכרזת אחדותו המוחלטת של אלוהים – כפי שהיא מובנת באסלאם – תשרור ברחבי העולם המיושב. זוהי ככל הנראה דרכו להכניס את השַׁהַאדָה (الشهادة), הכרזת האמונה האסלאמית הכוללת הצהרה בדבר בלעדיות האל :

"אין אל מלבד אללה ( لَا إِلَٰهَ إِلَّا ٱللَّٰهُ). "

רחצה טקסית

הכלים ה"מוסלמיים" ביותר שאלג'זרי בנה הם אוטומטות ואגנים לרחצת ההיטהרות (ווּדוּאְ). זה כולל למשל אוטומטון משוכלל למדי של עבד צעיר האוחז בידו האחת בכד מים בידו השנייה מגבת ומסרק, טווס המתיז מים ממקורו ועוד. למיטב ידעתי אין עוד דוגמאות לאוטומטון או "פטנטים" אחרים לרחצת ההיטהרות לפני אלג'זרי.

המוסלמים מאמינים שטהרה פיזית היא בסיס לטהרה רוחנית ותנאי הכרחי לתפילה (الصلاة) שהיא אחד מחמשת מצוות היסוד (עמודים) של האסלאם. לפי המסורת כאשר נתנה מצוות התפילה הגיע המלאך גבריאל אל מוחמד, רקע ברגלו על האדמה ומים פרצו החוצה. גבריאל היטהר וכך למד מוחמד כיצד להיטהר בעצמו. אחר כך שב לביתו ולימד את ח'דיג'ה, אשתו הראשונה, כיצד להיטהר בעצמה. גם בדברי הנביא מוחמד בקוראן יש ציווי ישיר על רחצת ההיטהרות:

"הוי המאמינים! בקומכם להתפלל, רַחצו את פניכם ואת ידיכם עד המרפקים, ונַגבו את ראשיכם (ורחצו) את רגליכם עד הקרסוליים. ואם נטמאתם, היטַהרו. ואם חולים אתם, או נוסעים בדרך, או שבים מעשׂיית הצרכים, או ממגע עִם אישה, ואינכם מוצאים מים, בַקשו לכם חול נקי והעבירוהו על פניכם ועל ידיכם. אין אללה רוצה להעיק עליכם, רק לטהר אתכם יחפוץ, ולהשלים חסדו עליכם, למען תכירו טובה."

סורה 5, השולחן הערוך, פסוק 6 תרגום אורי רובין

העיסוק הרב בהיטהרות אצל אלג'זרי יכול להעיד על חשיבות הטקס בחצר הארתוקית בדיארבקיר ויתכן שרחצת ההיטהרות מתאימה במיוחד לתשוקתו של אלג'זרי לאוטומטון ולאהבתו את המים. כך או כך יש כאן מפגש ישיר בין התפילה ועבודתו של אלג'זרי.

שפה

עברתי על הספר וספרתי את כל הפעמים שאלג'זרי משתמש באללה (الله). מצאתי שבע   פעמים, בכל המקרים אלו צרופים מקובלים בחברה המוסלמית כאשר הוא מתייחס למשל לקודמיו האחים בנו מוסא, או ליונס אסטרולבי, הוא כותב "ירחם עליו האל" (رحمه الله). זהו ביטוי מקובל לאנשים שנפטרו.

כאשר הוא כותב על פטרונו, המלך הארתוקי נאצר אלדין מחמוד או על הח'ליפה העבאסי הוא משתמש בביטויים כגון אללה ישמור עליו (ابقاه الله) או אללה ירבה את טובו (ضاعف الله صلاحه) גם אלו הם ביטויים שגורים. לא מצאתי שימוש ב"אללה" במהלך בניית המכונות כמו "אם ירצה אללה" (إن شاء الله). למיטב ידיעתי הביטוי היה שגור גם במאה ה-12 וזה מעניין שאלג'זרי אינו משתמש בו כלל. ספרו של אלג'זרי הוא תיאורי ופרוצדורלי: כל אחד מחמישים המכשירים מוצג כמכונה בנויה, פועלת, ("כלי זה עושה כך"; "קח גליל בעל ממדים כאלה…"). יש מעט הזדמנות לביטוי כוונה עתידית מותנית, שזה המקום שבו השימוש ב"אינשאללה" הוא טבעי.

"טון מוסלמי"

החלק האחרון היא דמות האדם שעולה מן הספר. יש לזה כמה מרכיבים: ראשית ענווה אינטלקטואלית. אלג'זרי מעיר מדי פעם על מלומדים קודמים כמו ארכימדס או הבנו מוסא. גישתו היא ביקורתית אבל עניינית והוא עושה זאת בזהירות. הוא מצביע על פגמים או חוסר יעילות. אבל מסייג וודאי שאינו מקטין את גדולתם. אני חושב שזה משקף אתיקה אסלאמית רחבה יותר: כבוד למלומדים מן העבר בצירוף  אחריות לשיפור הידע, שלעתים קרובות נתפסת כחובה מוסרית וגם אינטלקטואלית.

שנית היעדר "פליאה לשמה". לדוגמא נסתכל על המיניאטורה של המקדש שתכנן הרון מאלכסנדריה.

זהו  דגם מוקטן של מקדש בעל דלתות סגורות ומזבח. כאשר מדליקים אש במזבח, הדלתות נפתחות. לאחר זמן האש דועכת והדלתות נסגרות, התהליך כולו פועל באופן אוטומטי, מבלי שאיש ייגע בדלתות. לרוב כאשר משווים בין האוטומטה של אלג'זרי לבין האוטומטה של הרון נוטים לדבר על ההבדלים ההנדסיים: הרון מסתמך בעיקר על חום, לחץ אוויר והידראוליקה, בעוד שאלג'זרי מעדיף בדרך כלל מצופים, שסתומים, גלגלי שיניים, זיזים ומנגנונים המונעים בכוח הכבידה. אלג'זרי לא מתנזר מהצגה ראויה, כתבתי כאן על המהנדס כקוסם אבל אפילו הפרה המדומה משולבת במשאבה אמיתית לגמרי וגם האמצעים השובבים ביותר הם חלק מטקס חצרוני או מסעודת אירוח. האוטמטה ההלנסיטית היא רק לראווה ומלבד הפליאה אין בה כל שימוש. אני חושב שאיפוק זה מתיישב עם השקפת עולם בעלת גוונים דתיים.

מה שאינו שם ואולי חשוב באותה מידה

מעניין לציין כי אלג'זרי אינו:

• מטיף או מביע דברי מוסר במפורש
• משלב פרשנות קוראנית או דיונים משפטיים
• מציג טיעונים בזכות הדת

הדתיות שלו מוטמעת בכתביו, ולא מוצגת כטיעון. מבחינה זאת ספרו של אלג'זרי משקף אסלאם בו ההנדסה משרתת פרקטיקות דתיות אמיתיות (רחצה, משמעת זמן), אללה נקרא באופן טבעי, כחלק מן השפה, הידע הוא תשוקה (ללא התייהרות) והקסם ההנדסי פועל בשרות החיים.