ארתוק

מאת

אִבְּן גֻ'בַיִר (ابن جبير) והנסיכות הארתוקית

הקדמה

מאז שפגשתי את ספרו של אל-ג'זרי אני מקווה למצוא נוסע מוסלמי מן המאות ה-12 או ה-13 שביקר בחצר הארתוקית (الأرتقية) וראה במו עיניו את שעון הפיל ומכונות נפלאות אחרות שבנה אל-ג'זרי. זוהי ככל הנראה פנטזיה ילדותית למרות שיש עדיין כתבי יד ערביים רבים שלא תורגמו או אפילו לא קוטלגו ואין איש היודע מה כתוב שם.

כפי שכבר כתבתי בעבר אנחנו יודעים על שלושה ספרים שיצאו מן הנסיכות הזעירה הזו: הספר של אל-ג'זרי שהוא הסיבה שלשמה התכנסנו. שנים ספורות לפניו חיבר אֻסאמה בן מנקד' (أسامة بن منقذ) את ספרו "ניסיון חיי" (كتاب الاعتبار, מילולית ספר ההרהורים) שתורגם עם מבוא והערות ע"י אלה אלמגור המנוחה, ויש גם ספר שלישי, פחות ידוע, שכתב אל-ג'וברי (الجوبري) בשם  ספר "מאחזי העיניים" (كتاب المختار في كشف الأسرار) שתורגם רק לאנגלית. שלושת הספרים שהגיעו אלינו מנסיכות זעירה באנטוליה מייצגים רק חלק מן הפריחה התרבותית בתקופת הארתוקים. האם ניתן ללמוד משהו על הארתוקים ועל הנסיכות מן הנוסעים שביקרו בה או בסמוך?

במהלך חיפושי מצאתי נוסעים מפורסמים מאוד כמו  אִבְּן גֻ'בַיִר שיצא ממוסול ביוני 1184 לכיוון חלב בדרכו לדמשק. הוא עבר בפאתי האזור הדרומי של הנסיכות הארתוקית. ב-1326 אִבְּן בַּטוּטַה (ابن بطوطة)  ביקר במארדין (ماردين) ובמקומות נוספים. בפוסט הזה אתמקד באִבְּן גֻ'בַיִר ובהמשך אולי אכתוב על אִבְּן בַּטוּטַה ועל נוסעים נוספים שאיתרתי: נַאצִר חִ'סְרוּ (ناصر خسرو ) שהיה בדיאר בכר (ديار بكر) ב-1046 כאשר נשלטה עדיין ע"י המרואניון (مروانيون). אבו אל-חסן אל-הרוי (أبو الحسن الهروي) שביקר באזור ב-1215 ואבן שדאד (عز الدين ابن شداد ) שכתב הרבה על  על דיאר בכר. זוהי מפה של החלק הזה של מסעו של אִבְּן גֻ'בַיִר:

מפה של הנסיכות הארתוקית, סימנתי את הגבולות המשוערים בשחור. המסלול של אִבְּן גֻ'בַיִר בירוק.

מסעותיו של אִבְּן גֻ'בַיִר בנסיכות הארתוקית

אבו אל-חסן מחמד בן אחמד בן ג'ביר (أبو الحسين محمد بن أحمد بن جبير) נולד ב-1145 בוולנסיה, מת ב -1217 באלכסנדריה, מצרים. הוא נודע בזכות ספר המתעד את העלייה לרגל שלו למכה שהחלה בשנת 1183 והסתיימה עם שובו לגרנדה בשנת 1185. הוא כתב תיאור חי של המסע הזה בספרו מסעותיו של אִבְּן גֻ'בַיִר (رحلة ابن جبير). בשנת 580 להג'רה או  1184 לפי לוח השנה האזרחי הוא הגיע אל נְצִיבִין  (نصيبين), עיירה במסופוטמיה עילית, כיום בטורקיה המודרנית נקראת נוסאיבין (Nusaybin). זו היא עיר עתיקה, שמוזכרת כבר בתקופה האשורית. במאה ה-12 היא החליפה ידים פעמים רבות, לתקופה קצרה כבש אותה אילע'אזי בן ארתוק (إيلغازي بن أرتق) ששלט במארדין מ1107-1122. אִבְּן גֻ'בַיִר רק חלף בשולים הדרומיות של הנסיכות, שנים ספורות אחרי שאל-ג'זרי התחיל את שרותו  בחצר המלוכה. יתכן מאד שעבודותיו המונומנטליות של אל-ג'זרי עדיין לא נעשו או ששמען לא הגיע אליו. עדיין ניתן להתרשם מתיאורו הפיוטי של נציבין:

" עתיקת יומין ונודעת בעברה, צעירה למראה ותוכה תש מזקנה, יפה למראה ומושלמת במידתה, לא גדולה ולא קטנה, לפניה ואחריה משתרעים כרי דשא ככל שהעין תראה, אללה יצר פלגי מים הזורמים בכל הכיוונים להשקותה. לימינה ולשמאלה בוסתנים עמוסים בעצים עם פירות בשלים וביניהם זורם לו נהר, המתעקל כצמיד, והגנים תואמים לגדותיו וצל העצים נפרש על פני הנחל. ירחם אללה על אַבּוּ נֻוַאס אלְ-חַסַן בְּן הַאנִי אלְ-חַכַּמִיּ, (أبو نواس- בעל התלתלים, משורר החצר של הח'ליפה הרון אל-רשיד, לדעת רבים מגדולי המשוררים הערביים בכל הזמנים) אשר אמר:

"טובה היתה אלי נציבין באחד הימים והייתי טוב אליה

לו יהא חלקי בעולם הזה נציבין"

אִבְּן גֻ'בַיִר ממשיך ומתאר את העיר ואת הנחל שנכנס לעיר, עובר ברחובות ומגיע למסגד שם הוא נשפך לשני אגנים, האחד במרכז, במסגד והשני ליד השער המזרחי ומגיע לשתי מזרקות. התיאור הזה מעניין במיוחד משום שאל-ג'זרי מציג בספרו תכנון של שש מזרקות המשנות את צורתן. לכל המזרקות של אל-ג'זרי יש מערכת בקרה המבוססת על זמן. היום זה טריוויאלי לשלוט על מזרקה באמצעות מערכת בקרה אלקטרונית, אבל במאה ה-12 זה היה אתגר הנדסי משמעותי, ואל-ג'זרי הציע לו מגוון פתרונות מרשימים. מקור מים, כמו הנחל שאִבְּן גֻ'בַיִר מתאר ואגן צבירה למים ומזרקה הם המרכיבים שמהם בנה אל-ג'זרי את המזרקות המשוכללות שלו והטקסט מדגים את זמינותם.

בפסקה הבאה אִבְּן גֻ'בַיִר מדבר על שליטי נציבין: ושליטה הוא מעין אל-דין (معين الدين) אחיו של מעז אל-דין (معز الدين) שליטה של מוסול. שליטי של מוסול במאה ה-12 היו הזנגידים (الدولة الزنكية). כמו הארתוקים הם שושלת טורקמנית משבט האֻע'ֻז (أُغُز) ששלטה על חלקים מן המזרח התיכון כולל מסופוטמיה במידות שונות של עצמאות מהאימפריה הסלג'וקית. שנות ה-80 של המאה ה-12 היו מסובכות פוליטית בגלל הלחץ שהפעיל צַלַאח אַ-דִין (صلاح الدين) על השליטים המקומיים בסוריה רבתי ובמסופוטמיה, כולל כיבוש חלב ב-1182, כיבוש דיאר בכר ב-1183 וניסיון שנכשל לכבוש את מוסול. הנסיכים המקומיים שלטו בחסדו, והפכו במידה רבה ואסלים שלו. כך אן כך ברור שהארתוקים לא שלטו בנציבין ב-1184 וזה מצביע על מידותיה הזעירות של הנסיכות.

לאחר פגישה עם שיח' צדיק בשם אבו אל-יַקְטַ'אן (أبو اليقظان) ממשיך אִבְּן גֻ'בַיִר אל דניצר (دنيصر). היום נותרו חורבות ימי ביניימיות 20 ק"מ דרומית מערבית למארדין על יובל של נהר חבור (خابور)  דניצר אינו נתפסת כמקום חשוב באסלאם, ולא היתה מעולם מבוצרת. שגשוגה תחת הארתוקים משתקף במסגדים ובמדרסה ששרידיהם נותרו.

גם פה אִבְּן גֻ'בַיִר מתאר:

"היא נמצאת במישור רחב ידיים, וסביבה בוסתנים ירוקים ריחנים, מושקים בגלגלי מים ( ساقية), והיא נוטה לטבע המדבר, היא לא מוקפת חומה, והוא שוקקת אדם, ולה שווקים עשירים, ומקורות פרנסה בשפע, והיא מקום המפגש, תחנה לקנייה ומכירה לאנשי סוריה רבתי, דיאר בכר, אאמד, ולביזנטיים המקבלים את מרות הנסיך מסעוד, ויש לה אדמה חרושה לרוב והרבה שירותים לרווחת הכלל."

אני לא יודע למה הוא מציין בנפרד את דיאר בכר (ديار بكر) ואת אאמד (آمد) למיטב הבנתי אאמד היא השם העתיק של דיאר בכר. מעניין האזכור של גלגל המים -הסאקיה, המתקן היעיל ביותר להעלאת מים בו השתמשו עד להכנסת משאבות ממונעות. זהו מתקן מכני העושה שימוש בחגורה של דליים או כדים המופעלת ע"י גלגל אנכי המחובר לגלגל אופקי המונע בכוח בעלי חיים (שוורים או חמורים). בספרו של אל-ג'זרי יש חמש משאבות מים או בשפתו של אל-ג'זרי: " מכונות להעלאת מים מבארות לא עמוקות ומנהר זורם" ואחת מהן היא סאקיה מוזרה המופעלת ע"י גלגל כפות ומערכת גלגלי שינים אבל יש בה פרה מדומה מעץ. עוד על חידת הפרה המדומה כאן.

לאחר מכן אִבְּן גֻ'בַיִר מספר ששליט העיר הוא קֻטַב אל-דין (قطب الدين ) ששולט גם במארדין (ماردين), דארי (داري) וראס אל-עין( رأس العين) והוא קרוב של בני אתאבךּ (ابنا أتابك – הזנגידים ששלטו במוסול ונציבין). המדובר הוא בקטב אל-דין אילע'אזי הII (قطب الدين إيلغازي II) ששלט במארדין בין השנים 1176-1184 ואף השאיר לנו מטבעות עם דמותו:

דירהם קטב אל-דין אילע'אזי הII.

הפיסקה הבאה של אִבְּן גֻ'בַיִר יוצאת דופן וביקורתית מאד כלפי השליטים המוסלמים, מלבד צלאח אל-דין. על מנת להבין אותה יש לדעת שהשמות בערבית הם בעלי משמעות: "אלדין" (הלמד לא נשמעת) היא "הדת" ו"צלאח" פרושו טוב, הגינות יושר כך ששמו של המצביא האיובי צלאח אלדין פרושו "טוּב הדת". פרוש השם "קֻטב אל-דין" הוא "מנהיג הדת" וכן הלאה.

" לערים האלו סולטאנים שונים, כמו המלכים של ממלכות אנדלוסיה, כולם מתהדרים בקישוט [הכוונה לשמם ] שמיוחס לדת [אלדין], לא תשמע דבר מלבד תארים מרהיבים שלמשכילים הם חסרי ערך, בדבר זה פשוטי העם והמלכים שווים ושותפים בזאת העשיר וחסר הכל, אין אחד שנקרא באופן שמתאים לו, או בתואר שהוא ראוי לו. חוץ מצלאח אל-דין, שליטה של סוריה רבתי, ארץ מצרים, חג'אז ותימן, הידוע בזכות החסד והצדק"

השער השני בספרו של אל-ג'זרי מוקדש ל"הכנת כלים ודמויות למועצות שתיה" הפרק הזה מכיל עשר המצאות משעשעות למסיבות שתיה. למשל האוטומטון (בובה מכנית) ששותה את שארית יין המלך. זו עדות ברורה לכך שהחצר הארתקית בדיאר בכר חיתה עם אלכוהול בשלום. יש שפע של אזכורים לאסלאם ולמנהגיו בספר ובו בזמן מתקיימים משתאות מלאי משחק ושעשוע ללא כל התנצלות או הסתרה. האם הדואליות הזו היא שהביאה להתפרצות של אִבְּן גֻ'בַיִר?

מדנציר המשיך אִבְּן גֻ'בַיִר דרומה לראס אל-עין ( رأس العين), עדיין חלק מהנסיכות הארתוקית. לא מצאתי שם מידע מועיל על הארתוקים, אבל התיאור כל כך מושך את הלב, שהבאתי את הדברים כלשונם:

" השם הזה [ראש המעיין] הוא מן האמיתיים שבתיאורים, ונושאו הוא המכובד שבנושאים, והוא שאללה שיתעלה גרם למעיינות לנבוע מאדמתו ולהזרים מים בשפע. הם מתפצלים לפלגים הזורמים בכרי דשא ירוקים כמו פסי כסף בשטיח אזמרגד, מוקפים בעצים ובוסתנים המגיעים עד לגדות. שני מעינות שופעים האחד מעל משנהו, הגבוה מן השניים נובע מעל האדמה בין אבנים קשות כמו מערה חלולה. המים מתרחבים עד שהם הופכים לבריכה גדולה, ומשם זורמים אל נהר גדול כמו הגדול שבנהרות, ופוגשים  את מימיו של המעיין השני. והמעיין הזה הוא אחד מפלאי יצירותיו של אללה האדיר והנשגב, כי הוא נובע מסלע קשה בלב האדמה, כארבע קומות אדם עומקו או יותר, ושם הוא מתרחב ונהפך למכל עמוק ומתפרץ אל פני האדמה. לעיתים שחיין חזק מחליט לשחות בעוצמה, לצלול לעמקי המים כדי להגיע לקרקעית אבל המים גועשים בכוח הבוקע מן המעיין, עד שהצלילה מסתיימת במחצית העומק או פחות; כזאת ראינו במו עינינו. מימיו זכים במיוחד וטעימים מן הסַלְסַבִיל [מעיין בגן העדן הנזכר בקוראן] וכל דבר נשקף מתוכו, אם דינר יושלך למים בלילה חשוך, גם הוא לא יסתתר, ודגים בו דג גדול, מן הדגים הטעימים ביותר שיש".

מאת

שעון הנר של הקוף ובזים

הקדמה

שעון הנר של הקוף דומה מאד לשעון הכתבן ואינו מצדיק פוסט משלו. אבל  גם בשעון הזה מופיע בז. זה גרם לי לחזור ולבדוק איזה בעלי החיים מופיעים בספרו של אל-ג'זרי. יש לא מעט, יש פיל, אריה וקוף. אפשר לבדוק כמה בקיאים אתם בספר אם אתם יודעים באיזה פרק מתחבא האריה? (לצערי אין פרסים לפותרים נכונה). יש כמה ציפורים לא מזוהות, דג חסר שם, שור או חמור, שאל-ג'זרי לא פרט אלא השתמש ב دابّة -דָאבֶּ֫ה שפרושה בהמה וגם שתי פרות. בצד היותר אקזוטי יש  חמישה דרקונים (!) שישה טווסים (!!) ומספר ההופעות הרב בספר, להפתעתי הגדולה, הוא שבעה בזים. יש לנו זווית הסתכלות נוספת על הבזים ובזיירות שמספק אוסאמה אבן מונקד'( أسامة بن منقذ‎ ) משורר, סופר ואביר מימי הביניים. כפי שסיפרתי בפוסט קודם התחלתי לקרוא את "ניסיון חיי".  יש בספר שפע סיפורי ציד, כולל בזים, בחצרו של האמיר קרא ארסלאן, אביו של המלך נור אל-דין ששכר את אל-ג'זרי. בכך יעסוק הפוסט הזה.

שעון הנר של הקוף "ספר הידע של התקנים מכאניים מופלאים", עותק טופקפי, 1206

איך זה עובד ?

אל-ג'זרי כותב בעצמו:

"הדברים נעשים כפי שתיארתי קודם [בפרק שמונה, שעון הנר של הכתבן]. מחזיק הנר, הנדן והבז, שתי הגלגלות והמשקולת מאזנת במרכז הנדן, והתעלה המכוסה שבתוכה הכדורים" דונלד היל, מתרגם ומבאר הספר, הקדיש לפרק זה רק שורות ספורות, ללא שרטוט, וציין שהמנגנון זהה לפרק שמונה, מלבד תנועת הקוף שהיא אנכית ולא סיבובית כתנועת הכתבן. בכל זאת אני חוזר בקצרה על ההסבר ההנדסי שייצבע, כמו תמיד בכחול, כך שמי שלא מתעניין בגלגלות או במשקלות מאזנות יוכל לדלג. התאמתי את השרטוט של שעון הנר של הכתבן שהכין דונלד היל והוספתי כתוביות:

שרטוט מנגנון שעון הקוף בעקבות האיור של שעון הכתבן שהכין דונלד היל

הנר מונח על תושבת, בתוך נדן הפליז, כאשר רק הפתיל מציץ מן המכסה. אל התושבת מולחם מוט ארוך אשר עובר דרך המשקולת הראשית כך שהיא חופשית לעלות ולרדת סביבו. לקצה המוט מחוברים שני חוטים הרתומים דרך גלגלות למשקולת הראשית. היא כבדה יחסית, מעט יותר מק"ג. עם השקיעה מדליקים את הנר. בתחילת הערב כשהנר שלם, המוט יגיע לנקודה הנמוכה ביותר והמשקולת תהיה בשיא גובהה. במהלך הבעירה הנר יתקצר, הכוח שמפעילה המשקולת ידחוף את התושבת כלפי מעלה בקצב קבוע התלוי בקצב הבעירה. אל תחתית המשקולת מחובר חוט נוסף העובר על הגלגלת והמחובר לתחתית המוט עליו יושב הקוף. אם התכלות הנר המשקולת תרד והקוף יעלה ויצביע על השנתות. יש 218 שנתות וכל אחת מהן מייצגת 4 דקות ובסך הכול 14.5 שעות חשכה בדיארבקיר בלב החורף. ארבע עשר כדורים חלולים נמצאים במחסנית החופשית לעלות. המחסנית מחוברת בחוט לתושבת. לאחר שעה הנר התקצר והתושבת עלתה ומשכה איתה את המחסנית והכדור הראשון הגיע לפתח תעלה המחוברת לראשו של הבז. הכדור יתגלגל החוצה מתוך מקורו. התהליך הזה יחזור על עצמו מידי שעה.

 

אוסאמה אבן מונקד'

"נסיון חיי: זיכרונותיו של אביר מוסלמי" (كتاب الاعتبار מילולית, ספר ההתעמקות) הוא ספר אוטוביוגרפי שכתב אוסאמה אבן מונקד', לוחם מלומד ובן לשושלת בני מונקד', משפחה בדואית רמת-יחס ששלטה בעיר המבצר שייזר בצפון סוריה. את הספר תרגמה להפליא אלה אלמגור וגם צרפה מבוא מלומד והערות שמוסיפות הנאה לקריאה.

אוסאמה היה לוחם וצייד אבל גם משורר, אספן ספרים נלהב ודיפלומט רב קסם. הוא נולד ב-1095 בשייזר בה גדל חונך וחי עד ל-1131. כאשר הגברים של שייזר לא נלחמו עם הצלבנים או ביריבים אחרים הם עסקו בציד. סוריה של המאה ה-12 הייתה גן עדן לציידים. אנחנו חושבים על ארנבות, חזירי בר ועופות מים אבל היו גם אריות וברדלסים. השימוש בבזים ובניצים היה מאד שכיח. ב-1162 כשנלחם לצד נור אל-דין בצלבנים של אנטיוכיה הוא פגש את קַרַא אַרְסְלאן שליטה של השושלת הארתוקית. עם תום הקרבות הזמין אותו ארסלאן להצטרף אליו בעירו חִסְן כַיְפא, מקום מושבם של הארתוקים לפני שהשתלטו על דיארבקיר. את העשור הבא, עד 1174, הוא בילה בציד ובכתיבה בחצר הארתוקית. השער הרביעי מוקדש לסיפורי ציד ואני אספר מעט על מה שלמדתי בנושא ציד בעזרת בזים ועופות דורסים אחרים.

על בזים ובזירות

בַּזְיָירוּת (falconry) היא אומנות השימוש בבזים או בדורסי יום חזקים אחרים לציד עופות ויונקים. יש עדויות על שימוש בבזים במסופוטמיה כ- 2,000 לפנה"ס.  ציד, וציד באמצעות בזים, פרח בח'ליפויות בית אומיה ובית עבאס והוא גם אחד משעשועי החצר האהובים בארמון הארתוקי. אוסאמה אבן מונקד' פותח את סיפורי ציד כך:

"סיפרתי על מצבים של מלחמה, על קרבות, ועל סכנות שידעתי, דברים שעלו בזיכרוני והזמן במרוצתו לא השכיחם מלבי, אף שארכו ימי וזה זמן רב אני בודד וערירי, והשכחה הלא מורשת עתיקה היא מאבינו אדם הראשון עליו השלום. עכשיו אכתוב פרק  שעניינו מסעי ציד, גם ציד רגיל, גם על ידי חיות טרף. מהם שהשתתפתי בהם בשחר נעורי בשייזר … ומהם שהשתתפתי בהם בהיותי בדיארבקיר עם האמיר קַרַא אַרְסְלַאן עליו השלום… "

האהבה הגדולה לציד מודגמת דרך הסיפור על אביו שהיה השליט בשייזר ויתר על כסאו:

"אשר לציד בשייזר, זה היה עם אבי עליו השלום. הוא היה צייד נלהב, להוט אחר הציד ואחר כל העופות הדורסים ולא חסך בהוצאות למען הנאתו זו … הציד היה לו כמאמר המסורת "תנו מנוח לליבותיכם ויעלו את זכר האל" לא ראיתי מעודי צייד אמן כמוהו"

הספר איננו מדריך לציד בבזים אבל דרך הסיפורים יש הרבה מידע מעשי למשל איך הם צדו את הבזים ? "כל מה שהיה על האיש [אנשי ההר הסמוך לשייזר] לעשות הוא לבנות בית כגובהו שלו, לכסות אותו בענפים ולהסתירם בקש ובעשב ולהשאיר בו פתח; לקחת  יונה, להציב את רגליה על מוט ולקשרן ….אז רואה אותה הנץ ועט עליו ואוחז בו. כשהצייד חש בנץ הוא מושך את המוט אל הפתח ותופס ברגלי הנץ …מוריד אותו אליו ותופר את עיניו…"

יש שפע של סיפורים אבל הסיפור על אל-יחשור נץ יחיד במינו מדגים את היחסים המיוחדים שבין האצולה המוסלמית לבין הציפורים הדורסות בהן השתמשה לציד:

בין אביו של אוסאמה לבין בניו של רופֶן, שליט ארמניה נרקמה ידידות ומידי שנה היו שולחים אליו מספר ניצים או בזים. שנה אחת הגיע גוזל גדול ממדים שהיה דומה לבז ציידים אבל לא מהיר כניצים אחרים. הבזייר רַנַאאִם היה אומר: "אין בכל הניצים האלו כנץ הזה אל-יחשור, הוא לא יניח דבר שלא יצוד אותו" הם לא האמינו לו אבל במשך שלוש עשרה השנים הבאות הוא היה מלך ציפורי הציד בשייזר. אחרי סיפור עלילות הציד הוא מספר "כשנכנסו הביתה היה אבי אומר הביאו ספל מים…וזה [אל-יחשור] היה שותה ממנו כשרצה הנץ להתרחץ היה בוחש במקורו במים…ואז אבי היה מניח אותו על בול עץ גדול שהוכן במיוחד בשבילו…הנץ התמתח והתמרח בשמן עד שהתייבש אחר כך הכינו לו פרווה מקופלת, והוא היה יורד וישן עליה … וכשאבי רצה לפרוש אל דירת ההרמון היה אומר לאחד מאיתנו: "שא אותו" והנץ היה נישא על כפיים כמות שהוא, יישן על הפרווה, ואז הונח לצד מיטת אבי"

אהובתי מ. אומרת שאי אפשר לספר על ציד עם עופות דורסים בלי להפנות את קוראי לסרט על אישולפן:

נערה מונגולית צעירה שצדה באמצעות נשר זהוב. זה לפני הכול סיפור על עוצמה של אישה צעירה שהצליחה לשנות מסורות מונגוליות אבל זה גם סיפור על החיבור העמוק בין הציד לציפור הציד שלו וזה הסיבה שאין כל הפתעה במספר הבזים שחדרו לתוך מכונותיו של אל-ג'זרי.

מאת

כד וּדוּאְ אוטומטי או טעויות של מהנדס

הקדמה

את הפרק הזה פותח אל-ג'זרי במשאלה של המלך סאלח, הוא המלך סאלח נסר אל-דין מחמוד, המלך הארתוקידי השלישי אותו שירת אל-ג'זרי, שמבקש כד ווּדוּאְ לרחצת הטהרה בלי שמשרת או נערה משרתת (הפרוט הזה מופיע בטקסט המקורי, ולפחות לי, נראה מוזר) ישפכו את המים על ידיו. אל-ג'זרי נענה לאתגר והכין כד "אוטומטי":

תמונת הכד, כתב היד מטופקפי, 1206

משרת מביא את הכד ומניח אותו על הדום, זהו כד נאה וגדול יחסית. הברווז בקצה הזרבובית משמיע שריקה ואז יוצאים המים ומאפשרים את רחצת ההיטהרות. יש לא מעט מערכות שורקות אצל אל-ג'זרי אבל בכד הזה אין כל הסבר למנגנון השריקה שככל הנראה נשכח. זה גרם לי לבדוק את הטעויות שנפלו בספר וגם לחשוב על הגהות ועריכה.

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי, המאוד מינימלי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין בסיפונים  יוכל לדלג. השרטוט המודרני של דונלד היל, שעיבדתי והוספתי כתוביות, עוזר מאד להבין את המתרחש:

שרטוט מעובד של דונלד היל, מתרגם ומבאר הספר.

הכד מחולק לשני תאים אופקית, חלק תחתון מהתחתית ועד לחציצה (בכתום בשרטוט של אל-ג'זארי למעלה) וחלק עליון מן החציצה ועד לצוואר הכד. זרבובית הכד, מעוצבת בצורת צוואר ברווז, היא סיפון שקצהו כמעט נוגע בחציצה. סיפון הוא צינור הגורם לנוזל לזרום במעלה הצינור על ידי שימוש נבון בכוח המשיכה. כתבתי לא מעט על סיפונים, למשל כאן. בסיפונים הלחץ האטמוספרי דוחף את הנוזל במעלה הצינור בתנאי שהצינור המחבר מולא ראשונית במים. בהתחלה המשרת ממלא מים בכד עד שהמצוף מתחיל לעלות. זה עדיין נמוך מן העיקול שבצוואר הברווז ובהתאמה לא יצאו מים מן הזרבובית. גם המכסה מחולק לשניים והחלק העליון מופרד מן התחתון בעזרת פקק הניתן לסיבוב. המשרת ממלא מים בחלקו העליון של המכסה, מניח את הכד על ההדום ומסובב את הפקק. הפקק כולל צינור מחבר וכאשר מסובבים אותו הוא מאפשר למים שבמכסה לרדת למטה אל מיכל ההטיה אשר יתהפך כאשר המים ימלאו אותו. המים יעברו את גובה הסיפון העליון וירדו למטה מה שיפעיל את סיפון צוואר הברווז וישטוף את ידי המלך. אל-ג'זרי כותב שהכד ישרוק על מנת להודיע למלך שהרחצה מתחילה אבל אין בטקסט או בשרטוטים כל זכר למשרוקית. כדאי להגיד שאל-ג'זרי הרבה להשתמש במשרוקיות המופעלות על אוויר דחוס ולמהנדס אינטליגנטי אין קושי ליישם אותן גם כאן.

על טעויות והגהות

המשרוקית הנעלמת היא לא הטעות היחידה שנפלה בספר. למשל בשעון הפיל אל-ג'זרי כותב ששתי השרשראות המושכות את המצוף כלפי מעלה מחוברות לאותה טבעת. זה בברור לא נכון משום שכל שרשרת מחוברת לדרקון אחר. יש מן הסתם טעויות נוספות ואני רק בראשית לימודי הערבית ולא יכול לאתר טעויות בכתיבה או בתחביר.

זה מעסיק אותי כי כאשר אני מתרגם את הפוסטים שלי לאנגלית אני מוצא תמיד שגיאות, חלקן שגיאות הקלדה מינוריות, חלקן שגיאות של ממש. לפעמים נראה לי שטעויות (הקלדה, הגהה ומהות) זה כמו גרביים, מה שאתה לא עושה תמיד יש בכביסה גרביים עגונות (ללא בן זוג ואני יודע שגרב זה זכר) ובניגוד לעצות הרבות באינטרנט בני זוגם לא מסתתרים בתוך ציפיות, מאחורי מכונת הכביסה אלא פשוט נעלמו לנצח. למרות ההגהה, המאמצים והרצון הטוב משתרבבות תמיד כמה שגיאות בודדות לתוך הטקסט. אהובתי מ. העירה לי שהאנלוגיה לא מתאימה, הגרביים נעלמות והשגיאות נותרות. אני חושב שבראשי הן קשורות בגלל ההפרה החצופה של חוק שימור החומר. החוק קובע שמסה במערכת סגורה אינה יכולה להופיע או להיעלם, אם כי היא יכולה לשנות צורה. הגרביים בהחלט נעלמים וגם השגיאות מופיעות.

אני יודע שיש אנשים שמצטיינים בהגהה או בעריכה, אני חושב שנדרש סט תכונות אחר לגמרי מאשר של מהנדס. מובן מאליו שעורך טוב שיודע את השפה על בוריה וגם בקיא בתכנים יכול לראות מה בהיר ומה לא, ולשאול שאלות שעוזרות לחשוף שגיאות. רוב המהנדסים חסרים ידע שפתי ומורגלים בבהירות מתמטית ולא לשונית. העורך והמגיה, מטבע הדברים, הם קוראים מאוד מיומנים, ולעתים גם כותבים בזכות עצמם. יש בוודאי מהנדסים שקוראים ספרות אם כי מניסיוני לא רבים. התכונות הנוספות הנדרשות למגיה או לעורך פחות מובנות לי, ואני גם לא יודע איך לומדים אותן. צריך עין מצוינת לשגיאות. אני קורא מאד מהר, הרבה בגלל היכולת להתמקד בעיקר. אני לא בדיוק מרפרף אבל אני נוטה ל"תקן" שגיאות בטקסט ולכן להתעלם מהם. אני חושב שגם נחוצה סבלנות בקריאה שרואה את הנוסח הקיים יחד עם ניסוחים אלטרנטיביים. זה במידה רבה הפוך מן החינוך של מהנדס שדוחף לקריאה תכליתית ומיצוי המשמעות. כל טקסט טוב זקוק לעורך מחויב ולמגיה דקדקן. אני בוודאי לא זה ולא זה, ואני בספק אם היו כאלה בדיארבקיר. אם כך לא צריך להתפלא על השגיאות שנותרו בספר, אלא להסיר את הכובע משום שהן כה מעטות.

מאת

על רחצת ההיטהרות (ווּדוּאְ) וכיור העבד

הקדמה

זהו כיור המאפשר רחצת ההיטהרות (ווּדוּאְ) בעזרת אוטומטה של עבד צעיר האוחז בידו האחת בכד מים בידו השנייה במגבת ובמסרק. נתקלנו כבר בטווס המתיז מים ממקורו ויש עוד שלושה כלים לווּדוּאְ שנפגוש בהמשך. למיטב ידעתי אין עוד דוגמאות לאוטומטות או "פטנטים" אחרים לרחצת ההיטהרות לפני אל-ג'זארי. שמחתי לגלות שב-2009 בכנס מהנדסי החשמל (IEEE)  שהתקיים בקואלה לומפור הוצג מאמר על מכונה אוטומטית לרחצה הטקסית בתקווה לחסוך במים. ריבוי הכלים אצל אל-ג'זארי יכול להעיד על חשיבות הטקס בחצר הארתוקית שבדיארבקיר ויתכן שרחצת ההיטהרות מתאימה במיוחד לתשוקתו של אל-ג'זארי לאוטומטונים ואפשרה לו לעשות שימוש בסיפונים ובמצופים החביבים עליו. כך או כך זה גרם לי לקרוא מעט יותר על ווּדוּאְ ובזה יעסוק פוסט זה.

כיור העבד, עותק טופקפי, 1206

רחצת ההיטהרות- ווּדוּאְ

ההיטהרות לפני התפילה נקראת "וֻדוּאְ". לפי המסורת כאשר נתנה מצוות התפילה הגיע המלאך גבריאל אל מוחמד, רקע ברגלו על האדמה ומים פרצו החוצה. גבריאל היטהר וכך למד מוחמד כיצד להיטהר בעצמו. אחר כך שב לביתו ולימד את ח'דיג'ה , אשתו הראשונה, כיצד להיטהר בעצמה.

ראשיתה של רחצת ההיטהרות המוסלמית היא בדברי הנביא מוחמד בקוראן:

"הוי המאמינים! בקומכם להתפלל, רַחצו את פניכם ואת ידיכם עד המרפקים, ונַגבו את ראשיכם (ורחצו) את רגליכם עד הקרסוליים. ואם נטמאתם, היטַהרו. ואם חולים אתם, או נוסעים בדרך, או שבים מעשׂיית הצרכים, או ממגע עִם אישה, ואינכם מוצאים מים, בַקשו לכם חול נקי והעבירוהו על פניכם ועל ידיכם. אין אללה רוצה להעיק עליכם, רק לטהר אתכם יחפוץ, ולהשלים חסדו עליכם, למען תכירו טובה."

סורה 5, השולחן הערוך, פסוק 6 תרגום אורי רובין

 

המוסלמים מאמינים שטהרה פיזית היא בסיס לטהרה רוחנית ותנאי הכרחי לתפילה (الصلاة) שהיא אחד מחמשת העמודים של האיסלם. הפרק הזה בקוראן, או פרקים אחרים, לא מפרטים את תהליך הוודוא, או דנים בתהליך ההיטהרות שלמה הנקראת "גסל"(ﻏﺴﻞ) שהיא טבילה פולחנית. פרטי ההיטהרות מופיעים בחדית' (الحديث). זהו אוסף של הלכות, סיפורים אודות מוחמד ודרך חייו, הצהרותיו ועצותיו לגבי נושאים שונים. החדית' מהווה יסוד הלכה שני רק לקוראן.

איך זה עובד ?

עבד צעיר מנחושת כורע על במה רבועה בידו הימנית הוא אוחז כד מים ובידו השמאלית מגבת ומסרק. בארבע פינות הבמה יש עמודים הנושאים טירה עם כיפה שבראשה ציפור. צמוד לבמה מולחם חצי כיור שברצפתו גוחן ברווז נאה למראה. מבחינה הנדסית כל המרכיבים, מצוף  וסיפונים מוכרים לי ולקוראי מעבודות קודמות של אל-ג'זארי, בהתאמה ויתרתי על הצביעה המסורתית של הטקסט בכחול. אני ממש מוקסם מן היכולת שלו לחבר אותם בכל פעם באופן שממש מספר סיפור ובמקרה זה הסיפור הוא הופעתם והיעלמותם של מי הטהרה. זהו שרטוט המנגנון עם כתוביות שהוספתי:

מנגנון כיור העבד עם כתוביות שהוספתי

המשרת מביא את המתקן כאשר המיכל מלא בכמות המים הנחוצה לטקס ההיטהרות ומושך את הפקק. מים יורדים בצינור החבוי בעמוד הטירה, ודרך זרועו של העבד הצעיר מגיעים לחלקו העליון של כד הרחצה. כל הנתיב הזה מוסתר על מנת להעצים את הפליאה מן האוטומטה ופעולתה. הזרבובית היא סיפון שמגיע לתחתית שחוצה את כד מים. כתבתי כאן על סיפונים. המים לא יצאו החוצה עד שגובה המים לא יעבור את קשת הסיפון. לאוויר שבכד אין מוצא, מלבד הצינור הדק שמחובר למשרוקית, ולמלך נדמה כאילו הציפור שעל הכיפה שרה עבורו ומודיעה שהרחצה מתחילה. זמן קצר אחר כך, המים בכד יגיעו לגובה מספיק, זרם המים יצא מן הזרבובית ויאפשר למלך את רחצת ההיטהרות. המים יאספו בכיור הצמוד אבל האחרון חסר ניקוז ולכן המים יקוו בו. הברווז המקושט בתחתית הכיור גם הוא סיפון, וכשהמים יגיעו לגובה המעיד שהרחצה הגיעה לתומה, הברווז ירוקן את הכיור אל תוך מיכל המים התחתון. במיכל זה יש מצוף המחובר בשרשרת לזרוע השמאלית של העבד הנמצאת על ציר. כאשר המצוף יעלה הוא ישחרר את הזרוע אשר תנוע כאילו היא מושיטה למלך את המגבת והמסרק שהיא אוחזת.

הרהורים על הכיור

בזמן שיטוטי ניסיתי לראות בדמיוני את השליט הארתוקי, סאלח נאסרדין מחמוד, עורך את הוודוא עם האוטומטה של אל-ג'זארי. הוודוא כולל מספר מרכיבים ויש הבדלים בין הסונים לשיעים. מתחילים בהתכוונות לרחצת ההיטהרות ע"י הצהרה (אפשר בלב) כי ביצוע הטקס הוא לעניין טהרה ואומרים בַּסְמָלָה (בערבית: البسملة).  משמעותה בתרגום המקובל – "בשם אלוהים הרחמן והרחום". אחריכן יש רחצה טקסית שכוללת רחצה משולשת של הפנים כולל שטיפת הפה והאף, רחצה משולשת של הידיים כולל מרפקים, ניקוי סמלי של הראש במים (مسح) ורחצה של שתי הרגלים עד לקרסוליים. מסיימים באמירת השהדה (עדות) "אין אלוה מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו"

רחצת ודוא בכניסה למסגד בדשהאהי. צילם Pale blue dot

הוודוא הוא אם כך חלק מן התפילה וככזה "מצדיק" את ריבוי הכלים אצל אל-ג'זארי. לעומת זה, יש משהו משחקי ומשעשע בכיור העבד שעומד בסתירה (בראשי) לרצינות של רחצת הטהרה. אבל אולי זה רק אני, ובמאה ה-12 התפילה התיישבה מצוין עם הפליאה מן המים המופיעים ונעלמים כבמטה קסמים.

מאת

גביע שבוחר את השתיין

הקדמה

זהו גביע גבוה עשוי כסף הנמצא על הדום. על הגביע יש מכסה שטוח שבמרכזו כיפה יפה ועליה ברווז שמקורו פתוח. הגביע מוצב במרכז מעגל החוגגים. כאשר מוזגים לתוכו יין, הברווז מסתובב ונשמע צליל צווחני. נותנים את הכלי לחוגג שהברווז הצביע עליו במקורו והוא שותה את היין עד תומו ומחזיר את הכלי למוזג. במידה ונותר יין בכלי, הברווז ימשיך לצווח והמוזג יסרב לקבל את הכלי עד שהנבחר ישלים את השתיה…

הגביע הבחור, עותק טופקאפי 1206

 

איך זה עובד

ההסבר ההנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין באיך כד יין משמיע קולות ואיך יודעים כמה יין נשתה, יוכל לדלג. השרטוט המצורף הוא עיבוד שלי לשרטוט שהכין מתרגם הספר לאנגלית דונלד היל. הוא יעזור לנו לעקוב אחרי המנגנון.

שרטוט המנגנון, בעקבות שרטוט של דונלד היל, מתרגם הספר לאנגלית

המשרת שופך את היין על הסבכה, היין יורד כלפי מטה ומתנקז אל פתח הכניסה הנמצא מעל לגלגל מים. ראו למטה את השרטוט היפה של אל-ג'זרי שנראה ממש כמו טורבינה מודרנית של NASA. זרם היין פוגע בלהבים ומסובב את הגלגל והברווז הרתום לציר מסתובב איתו. היין יורד למכסה הפנימי ומגיע לפתח הצינור המולחם לדופן ויורד לתחתית הכד. הוא דוחף את האוויר בכד והאוויר יצא בנתיב היחידי שנותר לו, צינור האוויר שבקצהו המשרוקית. כאשר השתיין שותה מן הזרבובית היין חוזר בכיוון ההפוך אבל במידה והחוגג לא סיים את המשקה, היין יחזור וישוב בצינור ידחוף אוויר במשרוקית והברווז ישמיע קול המעיד שהשותה לא סיים את חובתו.

גלגל המים של אל-ג'זרי בהשוואה לטורבינה מודרנית מאתר NASA

אלכוהול ?

אינני מומחה לאסלאם והתפתחותו אבל ההתייחסות האגבית לשתיית אלכוהול הפתיעה אותי מאד. חקרתי מעט את הנושא אבל אשמח מאד לקבל תגובות, תיקונים או הצעות נוספות.

האיסור על אלכוהול בקוראן הוא הדרגתי. המוסלמים מאמינים כי אללה עשה כך ברוב חוכמתו מתוך הכרות עם הטבע האנושי וידיעה כמה מושרשת צריכת אלכוהול. ראשית נאסר על מוסלמים מלהשתתף בתפילות כאשר הם שיכורים:

סורה 4 פסוק 43:

"הוי המאמינים, אל תקרבו לתפילה בעודכם שיכורים עד אשר תדעו את אשר תגידו".

בהמשך נאמר כי יש באלכוהול תועלת, אבל נזקו עולה על תועלתו:

סורה 2 פסוק 219:

"ישאלוך על אודות היין ומשחקי המזל. אמור בשניהם טמון אשם גדול וגם תועלת לאנשים, ואולם האשם גדול מתועלתם ".

ורק לבסוף יש איסור גורף:

סורה 5 פסוק 90:

"הוי המאמינים, היין ומשחקי המזל ובמות האלילים והחצים, טומאה הם ומעשה השטן. על כן רחקו מעליהם למען תעשו חייל. "

הציטוטים מן הקוראן. תרגום לעברית, אורי רובין

למרות האיסור על שתיית יין ומשקאות משכרים באסלאם ניתן למצוא עדויות רבות לשתיית יין והאלכוהול בעולם האסלאמי של ימי הביניים בשפה, בתרבות, ובשירה.

המילה אלכוהול עצמה מקורה בערבית "אל-כוחול" الْكُحْل שפירושו התמצית, כי תהליך הפקתו מזכיר את ייצור אבקת הכחל, ששמשה לתעשיית הבשמים והקוסמטיקה. ויש גם את ה"ח'מארה" שמשמשת להגדרת מקום שתייה פשוט ועממי, ומקורה במילה ח'מר שהוא שם כללי למשקאות משכרים.

בשירה, אבו נואס, משורר ערבי, ששיריו הפכו לנכס צאן ברזן של התרבות הערבית ומופיע גם ב"אלף לילה ולילה", כתב בתקופת הזהב של הח'ליפות העבאסית שירי יין (אפשר לקרא יותר פה)

אנִי רוֹאֶה אֶת הַיַּיִן מַפְרֶה אֶת הַשֶכֶל

חוֹשֶׂף אֶת סִתְרֵי-הָאֹפי וּמַאְדִיר אֶת הַחָכְמָה;

מוֹסִיף לַסִכְלוּת הַבְּרִיוֹת יֶתֶר-סִכְלוּת

וּמַשְאִיר אֶת טֶבַע-אַנְשֵי-הַמַּעֲלָה כַּיָּאוּת

מָצָאתִי כִּי מְעַטִּים הַשִכּוֹרִים שֶדַּעְתָּם צְלוּלָה

וְרַק מְתֵי-מְעַט נְבוֹנִים בִּהְיוֹתָם מְפֻכָּחִים

[אבּוּ נֻוָּאס, שירי אהבה ויין, תרגמו מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1999]

659px-Maler_der_Geschichte_von_Bayâd_und_Riyâd_002

כתב יד ביאד וריאד אוסף הוותיקן

הציור למעלה לקוח מכתב יד בשם סיפורם של ביאד וריאד (: حديث بياض ورياض).זהו כתב היד היחיד שנשמר והוא מצוי בספריית הוותיקן. הוא נוצר ככל הנראה באנדלוסיה סמוך מאד ל-1200 (השנים שבהם כתב אל-ג'זרי את ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים) והסצינה בתמונה היא בברור משתה בו חבורה של נשים וגברים שותים יין ביחד.

הכד הבוחר הוא עדות ברורה לכך שהחצר הארתוקית בדיארבקיר חיתה עם הסתירה הזו בשלום. יש שפע של איזכורים לאסלאם ולמנהגיו בספר ובו בזמן מתקיימים משתאות מלאי משחק ושעשוע ללא כל התנצלות או הסתרה. את ההסבר נותר לנו רק לנחש. השליטים הארתוקים חיו בקרב אוכלוסיה מקומית מגוונת כולל ארמנים, סורים ויוונים, חלקם הגדול נוצרים מזרחיים. בנצרות לא רק שהיין אינו אסור אלא הוא מרכיב פולחני. בסעודה האחרונה של ישוע, מברך ישוע על היין, מצהיר כי היין הוא דמו, ומורה לתלמידיו לשתות ממנו. אחר כך הוא בוצע את הלחם, מצהיר כי הלחם הוא גופו, ומורה לתלמידיו לאכול ממנו. זה יתגלגל לטקס המיסה. יתכן כי החיים המשותפים הביאו להתיחסות מרוככת לשתיית היין. העדויות לשימוש באלכוהול מגיעות מכל העולם המוסלמי מפרס ועד אנדלוסיה וגם משתרעות על פני מאות שנים. יתכן שאני משליך את החומרה שבאיסור הנוכחי על תקופות שבהן ההסתכלות על מוקדם ומאוחר בקוראן היתה אחרת ועצם התפיסה הדתית היתה יותר מתונה.

אמת או חובה?

אהובתי מ., הקוראת הראשונה של הפוסטים שלי, העירה על הדימיון בין הברווז המסתובב לבין הבקבוק במשחק "אמת או חובה". זהו משחק חברה ששחקתי פעם אחרונה בנערותי וחשבתי שהוא אופייני לחברות מתבגרים. האינטרנט מציע אפליקציות (שונות!), ורסיה "לאמיצים" ועוד שאר ירקות שגורמים לי להרגיש שמה שהיה נועז בזמנו הוא היום תמים  לגמרי. מצד שני זה נראה כאילו המשחק עדיין פופולרי ולכן הצרכים לא באמת השתנו?

לכאורה זה משחק חברה אחר לגמרי. המשתתפים יושבים במעגל ומסובבים בקבוק. המשתתף שאליו מצביעה פיית הבקבוק נשאל את השאלה : "אמת או חובה?" אם בחר "אמת", ישאל שאלה, שעליה הוא חייב לענות. בשעתו כל השאלות נפתחו ב: "האם אמת ש…" ורובן, אם לא כולן, עסקו בעיניינים של בינו לבינה. אם בחר "חובה", יטילו עליו משימה הפותחת במילים "חובה עליך"  ולרוב אלו היו הנשיקות הראשונות או משהו מגוחך. השאלה שעולה בדעתי היא למה בקבוק ? או בהקשר של הכד הבוחר למה ברוז ?

מתבגרים, לפחות בזמנו, חשו מבוכה סביב גילוי המיניות והיחסים עם המין השני. השימוש במסגרת של משחק והפקעה זמנית של השליטה לטובת ה"בקבוק המחליט" אפשרה להרחיב את הגבולות ולהתנסות במה שהיה מסובך לבקש או להגיד ללא ההגנה של המשחק ועלול היה להביא מבוכה או לעג. האם זה אומר שהשותפים במשתה נזקקו לברווז הבוחר משום שחשו אי נוחות עם שתיית אלכוהול ? האם זה שם סימן שאלה על שכתבתי -הכד הבוחר הוא עדות ברורה לכך שהחצר הארתוקית בדיארבקיר חיתה עם הסתירה הזו בשלום ?

מאת

כד הקסם, אגוז מלך ואמנות אחזקת אופנוע

הקדמה

אל-ג'זרי מתאר כד לצרכי רחצה. הכד הוא מלאכת אומנות יפה למראה. העבד מביא אותו בתום הארוחה ושופך ממנו מים בטמפרטורה נוחה למשתמש, לאחר מכן, להפתעת הצופים, הוא שופך מים חמים מידי לרחצה על סועד אחד אומלל, מים קרים מידי על שני ולבסוף מטה את הכד ולא יוצאים ממנו מים כלל. לשמחת הסועדים הוא ממשיך את הסבב ובוחר את "הזוכים"  ברחצה תקינה ואת אלו שיזכו לצחוק החבורה. אנחנו רגילים לקבל מים חמים או קרים ע"פ רצוננו. אבל בטכנולוגיה של המאה ה-12 זה היה פלא אמיתי ולמיטב ידיעתי זהו אב הטיפוס של התרמוסים וכל הכלים שומרי החום/קור.

Category III chapter 1 Fig 104 p128

כד למזיגת מים בטמפרטורה משתנה, עותק טופקפי 1206

איך זה עובד ?

הסבר הנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין במעבר חום ופטנטים למילוי והוצאה של מים יוכל לדלג.

אל ג'זרי לקח כד נחושת יפה והסיר את תחתיתו והלחים שני חוצצים מקבילים. בין שני החוצצים יש פס אויר ברוחב של אצבע ואל-ג'זרי כותב שהוא ניסה להשתמש בחוצץ יחיד אבל המים הקרים התחממו והמים החמים התקררו כפי שהינו מצפים, לנחושת הולכת חום מצוינת, בעוד ששכבת האויר הכלואה בין הלוחות היא מבודד חום מעולה. דונלד היל, מתרגם הספר לאנגלית כתב שאין בשער השלישי של הספר המוקדש לכדים ואגנים חידושים גדולים בהשוואה לבנוּ מוּסא (אפשר לקרא יותר כאן) ולהפך מבחינות מסוימות עבודתם מורכבת יותר. אבל למיטב ידיעתי זה השימוש הראשוני בקירות כפולים ובבידוד אויר, וכמו לא מעט מעבודתו של אל-ג'זרי הושג בניסוי וטעיה. השרטוטים של אל-ג'זרי לרוב מעולים אבל במקרה זה הוא בחר בחתך שמקשה, לפחות עלי, את ההבנה ולכן אני מצרף שרטוטים עכשוויים שהכין היל, מתרגם הספר, המראים שני חתכים של הכד בתוספת כתוביות בעברית.

Category III chapter 1 Fig 21 p259

שרטוט מודרני של הכד בשני חתכים, ד"ר היל, עם כתוביות שלי

בצד ימין אנו מתבוננים בחתך של הכד בניצב לשני לוחות הנחושת החוצים אותו לשני מיכלים, האחד למים החמים והשני למים הקרים. המרחק בין הלוחות הוגדל לצרכי בהירות. הוא היה בפועל  "אצבע", כשני סנטימטר. בשליש העליון של הכד הותקנו שני משפכים המובילים את המים החמים למחצית הכד שלהם, ואת המים הקרים למחצית הכד שלהם. על מנת שאפשר יהיה למלא את הכד יש לוחית  הטיה הנמצאת על ציר. ניתן לראות אותה בשני החתכים. ללוחית יש צד כבד יותר, לכיוון המים הקרים, לכן ממלאים אותם קודם. כאשר מיכל המים הקרים מלא, המצוף דוחף את לוחית ההטיה שנוטה עכשיו לכיוון המים החמים ומאפשרת את מילוי החצי השני. מצוף שני (אל-ג'זרי משתמש באגוז מלך) עם מדיד מסמן שהמילוי הסתיים.

לכד יש ידית חלולה ובה שני חורים לכניסת אוויר. אל החורים מחוברים שני צינורות, האחד למחצית הכד עם המים הקרים והשני למחצית המים החמים.

כאשר העבד משאיר את שני הפתחים גלויים, נכנס אויר לשני צידי הכד, והמים היוצאים מן הזרבובית מתערבבים לטמפרטורה נוחה. כאשר הוא מכסה את אחד החורים, יצאו מים רק מן המחצית שלה יש כניסת אויר, חמים או קרים בהתאם לחור שהוא אוטם. במידה והוא אוטם את שני החורים לא יצאו מים כלל.

רוח שטות

אל-ג'זרי כותב:  "זה קנקן של מלאכת מחשבת עם ידית וזרבובית. העבד מביא את הכד על מגש בסוף הארוחה וממקם אותו מול אחד הסועדים. הוא מרים את הכד ושופך מים חמים בטמפרטורה נוחה על ידיו של הסועד עד שהוא משלים את רחצת ההיטהרות (וּדוּאְ). על הידיים של האדם הבא הוא יוצק מים חמים, בלתי נסבלים למגע, כך שהסועד לא יכול לרחוץ את ידיו. על הידיים של הסועד הבא הוא יוצק מים קרים מאד, ולאחר מכן הוא מטה את הכד מעל ידי סועד ולא יוצאים מים כלל. הוא יוצק מים חמים למי שבחר, ומסרב למי שהחליט לסרב".

התיאור הזה מתאים לליצן חצר יותר מאשר לעבד משרת, ובהנחה שהוא שרד את הערב בשלום, הוא מעיד גם על איזו רוח ליצנית בחצר המלך בדיארבקיר. ליצן חצר היה ממש מקצוע בימי הביניים, האחראי על בידור ושעשוע בחצרות האצולה. רובנו מכירים את הגרסה המערבית  עם בגדי ליצן צבעוניים, שרביט ומצנפת השוטים. אבל יש גם גרסות בחצרות השליטים האסלאמיים. גרסה פרסית הנקראת  DALQAK  הנשמעת דומה למדי. בספר-
"Fools Are Everywhere: The Court Jester Around the World" יש רשימה של ליצני חצר בח'ליפות העבאסית, המפורסם שביניהם הוא אבו נואס שהיה משורר וליצן חצר אצל הרון אל רשיד ומופיע כבן לווייתו באלף לילה ולילה.

court jester turkish miniatures

ליצני חצר, נגנים ורקדנים במינאטורה טורקית, ארמון טופקפי

תפקיד הליצן בחצרו של המלך בימי הביניים אפשר לו לדבר לעיתים בכנות, אפילו ללעוג למלך או לאנשי חצרו ולא לשאת בתוצאות. למשל  בספר "Of Fools at Court" מספר קלמנס אמלונקסן שכאשר אציל רב עוצמה התלונן שהשוטה צועד לימינו , ליצן החצר קיפץ שמאלה וענה בעוקצנות "לי לא אכפת ששוטה הולך לימיני".

יתכן שתעלול הכד היה חלק מן המרווח שהיה אפשרי לשוטה החצר. כך או כך יש כאן הצצה, קצת מפתיעה, אל תרבות החצר של השליט הארתוקי.

זן ואמנות אחזקת האופנוע

את ״זן ואמנות אחזקת האופנוע״ של רוברט מ' פירסיג קראתי בצעירותי, שנים אחדות לפני שהיה לי אופנוע BSA משלי, שהיה זקוק לכל מה שאני יודע על אחזקת אופנוע וגם אתגר את המוסכניקים בצ'לנוב כשידי קצרו מלהושיע.

מצאתי את הספר בחנות ספרים משומשים, גם אם לא התעמקתי בשורשי הוויכוח בין הפילוסופים הסופיסטים לבין סוקרטס, התחברתי עמוקות לרוח הספר ושלושה או ארבעה סיפורים ממנו, הולכים איתי כל חיי.

PIRSIG1-blog427

רוברט מ. פירסיג

הספר הוא סיפור מסעם של פירסיג ובנו על גבי אופנוע ברחבי ארצות הברית. זהו ספר  אוטוביוגרפי למחצה, האורג את המסע בכבישי ארצות הברית עם מסע לא פשוט של חיפוש  פנימי (הוא עבר התמוטטות ואשפוז פסיכיאטרי) ודיון פילוסופי חסר גבולות במושג האיכות.

יחד עם פירסיג ובנו נוסעים גם ג'ון וסילביה. יש להם אופנוע BMW  יקר וג'ון, כמו רובנו, רוצה רק לנסוע עליו במרחבי אמריקה, בלי להסתבך בתחזוקה ובבעיות טכנולוגיות.  ידיות הכידון של ה-BMW מתחילות להשתחרר ופירסינג מציע לו לתקן אותם בעזרת פחית בירה. הוא כותב:

 "היתה זו לדעתי הצעה פקחית ביותר, זה יחסוך לו נסיעה מי יודע לאן. יחסוך לו זמן ויחסוך לו כסף. אבל להפתעתי הוא לא ראה את הפקחות שבדבר….ועד כמה שאני יודע ידיות הכידון עדין אינן מחוזקות. היתה לי החוצפה להציע לתקן את ה-BMW  החדש שלו, גאוותן של חמישים שנות מיומנות מכנית גרמנית, באמצעות פחית בירה ישנה … מה שהתגלה תחילה במעומם ואחר כך בקווים חדים יותר היה ההסבר … אני נגשתי אל הדבר מבחינת הצורה העומדת בתשתיתו, ג'ון ניגש אל הדבר על פי מראיתו. אני ראיתי את משמעותה של אותה פחית, ג'ון ראה את הווייתה."

תשאלו איך הסיפור הזה מתחבר אל אל-ג'זרי? ללא נימוקים ודיונים הוא משתמש באגוז מלך(walnut) כמו מצוף. בעיני זה זהה לחלוטין לפחית הבירה ולהסתכלות על דברים על פי מהותם. אסיים בציטוט אחרון מפירסיג על מהות וצורה. אם נחליף את הפלדה בנחושת,  אל- ג'זרי היה (לדעתי) חותם על כל מילה:

"אנשים שמעולם לא עבדו עם פלדה אינם מצליחים לראות שאופנוע הוא בראש ובראשונה תופעה מנטלית. הם מקשרים מתכת לצורות נתונות; צינורות, מוטות, קורות, כלים, חלקים – כולם קבועים ובלתי ניתנים לערעור, והם חושבים על המתכת כעל דבר-מה שבעיקרו הוא גשמי. אולם אדם שעובד במכונאות או ביציקה או בנפחות או בריתוך רואה "פלדה" כחסרת כל צורה. פלדה יכולה להיות בכל צורה שתרצה אם אתה מוכשר דייך, ובכל צורה חוץ מזו שתרצה, במידה ולא."

 

מאת

סירה מנגנת במִשְתה

al-jazari-musical-boat_scan

הסירה המוזיקלית, עותק טופקפי 1206

הקדמה

הסירה המוזיקלית היא הרביעית מתוך עשרה האוטומטונים (בובות מכניות) וכלים שנועדו לשעשע את האורחים במשתים המלכותיים בחצר המלך בדיארבקיר. זוהי סירת עץ יפה שעליה ניצבות דמויות המלך, נושא הגביע, שותפים למשתה, שומר ראש נושא נשק וארבע שפחות מנגנות, שתי מתופפות עם תוף מרים, חלילנית ופורטת על נבל. המלך ואנשי חצרו הם פסלים סטטים מעיסת נייר. השפחות המנגנות עשויות נחושת והזרוע שלהן היא מפרק שיכול לנוע. פרופסור נואל שארקי רואה במנגנון היחודי שאל-ג'זרי תכנן למתופפות את מְבַשְרָם של הרובוטים הניתנים לתכנות ועל כך בהמשך.

איך פועלת הסירה ?

הסירה מתנדנת בנחת על מי הבריכה בארמון. אחת לחצי שעה יש הפתעה,  ללא כל התערבות חיצונית מתחילה הופעה מוזיקלית; החלילנית משמיעה קול, המתופפות מתופפות על תופי מרים והנבלית מעבירה את ידיה על מיתרי הנחושת. הנה סרטון קצר ואילם (לצערי) המראה דגם של הסירה מפליגה. אחרי כ-50 שניות ניתן לראות את המנגנון בפעולה.

הסבר הנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין במיכלי הטיה, גלגלי כפות וגל זיזים יוכל לדלג.

musical-boat_mechanism

מנגנון הסירה המוזיקלית, קטע מתוך השרטוט שבספר עם באורים

השפחות המנגנות יושבות על מיכל מים. המיכל מתרוקן לאיטו לתוך מיכל הטיה שמתמלא מידי כחצי שעה, נוטה על צירו ושופך את מימיו על גלגל הכפות. וכתוצאה הגלגל מסתובב ואיתו הציר המחובר אליו. יחד עם הציר מסתובבים גם מוטות ההפעלה (יתדות הניצבות לציר) ובתנועתם הם פוגעים במנופים המחוברים לזרועות המתופפות והנבלנית. זה גורם לזרועות לעלות ולרדת ובכך לתופף או לפרט על הנבל. גם הנבלנית עשויה נחושת ושתי ידיה נעות באופן שונה, יד אחת מופעלת ע"י שלושה מוטות הפעלה וליד השנייה יש מוט יחיד. המוטות הם גרסה מוקדמת של גל זיזים (camshaft) ומעבירים תנועה מעגלית לתנועה קווית כאשר מספר המוטות והמרווח ביניהם יוצרים תבניות שונות של תיפוף. כאשר המים נשפכים ממיכל ההטיה למיכל האויר הם דוחפים  אוויר בצינור המחובר לחלילנית ובקצהו יש משרוקית. באופן זה גם החלילנית משמיעה קול.

Qiyan – השפחות המנגנות

הציורים במהדורת הפקסימיליה שבידי לא נעשו ע"י אל-ג'זרי. דונלד היל, מתרגם הספר לאנגלית, מונה אחד עשר כתבי יד ידועים של הספר. העתיק מכולם בספריית טופקאפי MS) 3472) הושלם על ידי מוחמד אבן יוסוף אבן עת'מאן אל הסקפית באפריל 1206 והוא המקור לעותק הפקסימיליה. כשהשלימו מעתיקי הספרים את מלאכתם, שנמשכה שבועות וחודשים, נהגו רבים מהם להוסיף 'קולפון' הכולל פרטים אישיים על הסופר, מזמין הספר, מקום ומועד ההעתקה. כך אנו יודעים שעותק זה הושלם בשנת 1206, שנת מותו של אל-ג'זרי. סביר להניח שעותק זה הוכן מן הספר המקורי ועל כן הציורים שבו דומים למקור. זה מעניין בגלל הזיקה בין הלבוש של אנשי החצר לבין שמלותיהן של השפחות המנגנות. נושא הגביע היושב לצד המלך לובש גלבייה כחולה וכך גם השפחה המנגנת בחליל. ההתאמה בצבעי הגלביות נשמרת אצל כל ארבע המנגנות וארבעה אנשי החצר. מסיבה זה חשבתי עליהן כעל "מוזיקאים" למרות שהטקסט מדבר מפורשות על שפחות מנגנות.

שפחות מנגנות ושרות (Qiyan ) היו שפחות משכילות, משוררות, זמרות, נגניות ורקדניות, שהיו אחראיות על ביצוע והפצת יצירותיהם של מלחיני התקופה בארמונות האסלאם מהמאה השמינית ועד למאה השלוש עשרה. הן קבלו השכלה רחבה, מגיל צעיר, כולל מדעים, פילוסופיה ואמנות. מעבר להיותן משוררות, רקדניות או מוזיקאיות מחוננות, הן היו אמורות להיות בנות שיחה לאליטות המשכילות. יש לא מעט אינפורמציה על Qiyan  בבגדד, בירת החליפות העבאסית. בשנים אלו בגדאד היתה עיר קוסמופוליטית במידה רבה ומרכז של מדע, תרבות, ופילוסופיה. השפחות המוזיקליות באו מרקעים תרבותיים שונים. אנו יודעים על שפחות מנגנות מכל העולם, החל מרומא ועד להודו. הן נקנו בסכומים שערורייתיים אבל נושא העבדות יחסית מעורפל וגם כאלו ששוחררו נשארו בארמונות באותו התפקיד. אי אפשר להשוות את הממלכה הזעירה של הארתוקים לחליפות העבאסית בבגדד, אבל השפחות המנגנות מרמזות על פריחה תרבותית שמתיישבת עם האדריכלות המקורית והיוזמה לכתב את ספר הידע של ההתקנים המופלאים.

רובוט מוזיקלי

המילה "רובוט" מופיעה לראשונה במחזה של הסופר הצ'כי קארל צ'אפק. היא נגזרה מן המילה "רובוטה" שמשמעותה בצ'כית "עבדות" או "עבודת פרך". ההגדרה של מילון אוקספורד לרובוט: "מכונה המסוגלת לסדרה של פעולות מסובכות באופן אוטומטי, בייחוד בעזרת מחשב הניתן לתכנות" היא בעייתית ולו רק משום שהמכונית שלי מסוגלת לעשות סדרה מורכבת של פעולות באופן אוטומטי, יש לה מספר רב של מיקרו-מעבדים הניתנים לתכנות ו…היא אינה רובוט לפי שום הגדרה. לחלופין אנחנו מדברים על רובוט דמוי אדם קרוי גם אנדרואיד. שימוש זה נפוץ בעיקר בספרות ובקולנוע המדע הבדיוני.

הספר של צ'אפק נכתב ב-1920 הרבה לפני שטד הוף המציא את המיקרו-מעבד. ברור שכשאנו מדברים על רובוטים עתיקים ועל אל-ג'זרי והאוטומטונים שבנה, כמבשרי הרובוטיקה, השאלות צריכות להיות שתים :

  • האם ניתן ל"תכנת" אותם ? או במילים אחרות האם יש להם יכולת לעשות פעולות שונות ע"פ בחירת המתכנן ?
  • האם יש להם אוטונומיה? היכולת להחליט איזה פעולה לבצע ובאיזה מידה לבצע אותה?

השאלה מהו המכשיר הראשון הניתן לתכנות היא יותר תיאורטית מאשר תכליתית והסירה המוזיקלית המוזיקלית היא מועמד משמעותי. פרופ נואל שארקי מאוניברסיטת שפילד בנה דגם של מתופף יחיד מן הסירה המוזיקלית כדי להדגים כיצד ניתן ל"תכנת" אותו. הלב של המנגנון הוא גליל מסתובב עם מוטות ממש כמו בתכנון של אל-ג'זרי. המוטות לוחצים על  המנופים המפעילים את כלי ההקשה. מטרת המודל היא להדגים כי ניתן יהיה לנגן מקצבים שונים ודפוסי תוף שונים ע"י העברת מוטות ההפעלה מנקודה לנקודה וזה אכן הודגם בהצלחה.

האם אל-ג'זרי "תיכנת"  את הסירה המוזיקלית? לעולם לא נדע. סביר לחשב שהוא השתמש בשיטה זו, לכל הפחות, בזמן הפיתוח על מנת לקבל מקצב שמצא חן בעיניו. בין אם מומש ובין אם לאו הסירה המוזיקלית מדגימה אפשרות מוקדמת של תכנות. שאלת האוטונומיה תצטרך להמתין כשמונה מאות שנה עד שיהיו ברשות המהנדסים גלאים ומערכות ממוחשבות.

למי שרוצה להרחיב מצורף הסרט הבא של ערוץ ההיסטוריה, כעשר דקות, הוא מציג את נושא הרובוטיקה וגם מזכיר את תרומתו של אל-ג'זרי וכמה "רובוטים" עתיקים נוספים. משום מה הם הפכו את אל-ג'זרי לפרסי.

מאת

מה יפה בדלת הזאת? (דלת פליז יצוקה עבור ארמון הארתוקים בדיארבקיר)

הקדמה

הקטגוריה השישית והאחרונה בספר מכילה חמש עבודות ייחודיות של אל-ג'זארי. הראשונה והמפוארת מכולן היא דלת הארמון הארתוקי (Artuqids ) בדיארבקיר שבמזרח אנטוליה.

בניגוד להרגלו, אל-ג'זארי פותח בהודעה שזו יצירת מופת, שרוכבים אכפו את סוסיהם על מנת לראותה, שהיא פנינה של ממש, אחת ויחידה, לא תסולא בפז. הטקסט המתפעם הזה הפתיע אותי משום שהדלת הזו מבחינה הנדסית פשוטה למדי ואינה מכילה המצאות והפתעות כרבות מעבודותיו של אל ג'זארי. היופי פה הוא לא בהנדסה, כי אם ביצירת אוּמנות (craft).

דונלד היל, מתרגם הספר לאנגלית, מהנדס בכל רמ"ח אבריו, מתעניין בעיקר במלאכת היציקה (casting) ובהתפתחותה. הוא כמעט משוכנע שטכנולגית היציקה בה עבד אל ג'אזרי היא "חול ירוק" שהגיעה לאירופה רק במאה ה-16. יציקה היא תהליך ייצור שבו יוצקים מתכת מותכת (אל ג'זארי יצק גם ברונזה וגם נחושת) לתוך תבנית בעלת צורה רצויה. ב"חול ירוק" משתמשים גם היום. זה שם קצת מבלבל כי החול כלל לא בצבע בירוק אלא רטוב ממים וחומרים אורגניים העוזרים לתבנית לשמר את צורתה. הכוונה ב"ירוק" היא טרי או חדש, משמע ללא תהליכי יבוש והרפייה בתנור.

לי יש שתי שאלות לגמרי אחרות:

  • סליחה, אבל מה כל כל יפה בדלת הזו? או לפחות למה אל-ג'אזרי נשבע ביופיה?
  • איך זה יתכן ששיקולים צבאיים לא באו לכדי ביטוי בתכנון הדלת? ומה זה אומר על אל-ג'אזרי כמהנדס?

תיאור הדלת ושאלת יופיה

לדלת שתי כנפיים והיא מתמרת לגובה של כארבע וחצי מטר (במקור 18 זרתות או בערבית שיברים ( شِبْر) ורוחב כל כנף הוא כמטר וחצי.

כנף הדלת, עותק טופקאפי, 1206

במרכז כל כנף יש תבנית גיאומטרית מורכבת הכוללת כוכבים משושים (מגן דויד או הקסגרם בלע"ז) וכוכבים מתומנים (אוקטגרם).

מעניין לציין ששני הכוכבים האלו שייכים למשפחת  "כוכבי הקסם". בכוכב קסם ניתן למקם מספרים בקודקודים ובנקודות ההצטלבות של הצלעות, כך שסכום המספרים לאורך כל צלע קבוע ושווה למספר הקסם: M=4n+2.

הפתרונות שאני מכיר לכוכבי קסם הם רק מן המאה העשרים אבל השימוש בשתי הצורות מאד שכיח באיסלאם. היתכן שאל גז'ארי חש ביופי המתמטי בלי להכיר את המתמטיקה הנחוצה?

 

כוכבי קסם

מאחר והתבנית יחסית מורכבת שמתי ציור עזר שיקל על זיהוי כוכבי הקסם:

נושא התבניות הגיאומטריות המורכבות מאד מפותח באומנות האסלאם. יש באמנות האסלאם "אחידות אמנותית" המגשרת על פני זמן ומקום. אני מביא שלוש תמונות של דלתות משלש גיאוגרפיות שונות, עם רקע תרבותי והיסטורי מאד שונה, מתקופות שונות, אסלאם שיעי וסוני:

השמאלית היא דלת טורקית מן המאה ה-14, הדלת האמצעית היא מארמון המלך בפס במרוקו מן המאה ה-13 ודלת העץ לא מתוארכת מאירן.

החיבה למבנים גיאומטריים סבוכים  מיוחסת לפעמים לאיסור המפורש בקוראן על אובייקטים פיגורטיביים. המבנים הגיאומטריים הם מופשטים, והאלמנטים החוזרים מבטאים את האין סופיות של אללה והיקום. ההסבר הזה לא מספק אותי משום שהדיברה השניה " לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" לא הפיקה מסורת מקבילה באומנות היהודית. אני אינני רואה משהו שיצדיק התלהבות מיוחדת דוקא מן המבנים הגיאומטרים של אל ג'אזרי. אבל אם משהו מן הקוראים כן מזהה יופי מיוחד, או מסר נשגב סמוי אשמח להשכיל.

את התבנית הגיאומטרית מקיפה כתובת ברונזה, "המלוכה לאללה, היחיד, הכובש"

"המלוכה לאללה, היחיד, הכובש" קליגרפיה בכתב כופי

היא כתובה בקליגרפיה ערבית עתיקה, כתב כופי (كوفي ). הכתב הכופי מאופיין בקווים ובזוויות ישרות, ולעתים בקווים מאורכים. במקור לא כלל הכתב הכופי את הסימנים הדיאקריטיים המבחינים בין אותיות הכתב הערבי. כתב כופי היה נפוץ בכתבי יד מן המאות השביעית ועד העשירית. בשלהי מאה ה-12, בזמן בו נעשתה הדלת, הוא היה פחות בשימוש ואינני יודע אם לבחירה הזו יש משמעות?

 את הקליגרפיה מקיפות לוחיות ברונזה אשר קושטו בעלי נחשת יצוקים.

עלי נחשות יצוקים (באדום) בתוך פלטות ברונזה (צהבהבה)

התהליך היא יחסית מורכב, ראשית הוא יצק לוחות ברונזה. בעזרת אזמל הוא חרט בברונזה את תבנית העלים ומלא את העלים בנחושת מותכת.

בשרטוט לא מופיעות כלל כיפות ברונזה, יש בספר הסבר מילולי נפרד וגם שרטוט של הכיפה. הרשיתי לעצמי  לנסות להוסיף את זה לציור המקורי של אל ג'זארי:

כיפות ברונזה, מופיעות במקור בשרטוט נפרד

אני מדלג על מקצת הפרטים. לסיום מקושי הדלת עוצבו כמו שני דרקונים מכונפים העומדים אחד מול השני, הציר נראה כמו לשונות הדרקונים, הנוגסים ואולי מלקקים ראש אריה.

הדלת אמנם לא שרדה (אני משוכנע שנבנתה בגלל התיאורים המפורטים של העשיה) אבל מקושים דומים מאד מן המסגד הגדול בג'זיירה בדרום-מזרח אנטוליה שרדו והיום שוכנים במוזיאון לאמנות מוסלמית באיסטנבול, במפתיע יש גרסאות די דומות שמצאו את דרכן לקופנהגן וברלין.

מקושי הדלת, בצד שמאל שרטוט מן הספר בצד ימין מקושים מן המסגד בג'זיירה

לעולם לא נדע מה גרם להתלהבותו של אל ג'אזרי ממלאכתו. יתכן שאל ג'זארי נהנה מן הפתרון הגיאומטרי שלו וחשב שהוא יפה במיוחד, יתכן שנהנה מהצלחתו ביציקות מורכבות, בעבודה עם מתכות מגוונות, ברונזה, נחושת וכסף, אולי שמח בעושר הפרטים הגדול ואולי מן השילוב של כולם.

מהנדסים צבאיים והיסטוריה של ההנדסה

הנדסה קיימת מימי קדם, המצאת הגלגלת, בניית הפירמדות או תהליך יצור הנחושת הם כולם "הנדסה" על פי כל הגדרה מודרנית אבל  רק במאה ה-14 נעשה לראשונה שימוש במונח " "engine'er, מילולית מפעיל מנוע ולמעשה "מהנדס". במאה ה-14 לא היו עדיין מנועים, והכוונה למפעיל כלים צבאים כמו הקטפולטה. במשך שנים רבות כל המהנדסים היו מהנדסים צבאיים. ארכימדס, מתמטיקאי מחונן, מדען ומהנדס היה שותף משמעותי במלחמה הפונית השניה. הוא שיפר את העוצמה והדיוק של הקטפולטה, המציא מנוף ענק שכונה "טלף ארכימדס" להרים ולשמוט לים את האוניות הרומיות. ושיא השיאים, שריפת הצי הרומי באמצעות מראות. בהנדסה של  ליאונרדו דה וינצי היו פרקים צבאיים. במכתב לשליט מילנו, לודוביקו ספורצה, פורש לאונרדו את יכולותיו לבנות גשרים קלים לניוד בעת מרדף, לרוקן חפירות ממים בעת מצור, להרוס מבצרים, לבנות תותחים קלים, לבנות כלי רכב משוריינים ועוד. לפקולטה להנדסה בטכניון קוראים עדיין הנדסה אזרחית, באנגלית civil engineering, על מנת להפרידה מן ההנדסה הצבאית למרות שהאחרונה הפכה להיות שולית בעולם ההנדסה.  בהמשך לכך קצת מפתיע שאין אצל אל ג'זארי שום פרק צבאי ואפילו כשהוא בונה את שער הכניסה לארמון, שיקולי חוזק ויכולת הגנה הם כמעט מתבקשים, אין על זה אפילו מילה יחידה.

בדעתי עולים שני הסברים אפשרים:

  • הממלכה בדיארבקיר היתה כל כך שלווה שלא היה צורך במהנדס צבאי
  • הצרכים והציפיות של החצר בדיארבקיר ממהנדס החצר היו אחרים

שינוי בחצר בדיאבקיר ואל ג'זארי כ"קוסם הנדסה"

השושלת נוסדה על ידי ארתוק ביי שהיה גנרל מוסלמי תחת האמיר הסלג'וקי בדמשק. בשנת 1086 הוא מונה למושל ירושלים, תפנית מפתיעה לסיפור על שושלת מוסלמית ששלטה בדיארבקיר שבאנטוליה. צריך לזכר שמפת המזרח התיכון במאות ה-11 וה-12 שונה מאד מן המפה שאנו מכירים היום.  אחרי מותו של ארתוק ב-1091 בניו סוקומן ואל-גאזי גורשו מירושלים ב- 1098 והתיישבו בדיארבקיר ובמרדין שבאנטוליה. השער הזה הותקן בארמון הארתוקי בדיארבאקיר. המקום  בו אל ג'אזרי היה מהנדס החצר. הארמון נבנה בתוך חומות דיארבקיר בתקופת שלטונו של  סאלח נאסרדין מחמוד (1200-1222) המלך הארתוקי אשר העסיק את אל ג'אזרי כמו אביו ואחיו לפניו. הארמון נחפר חלקית בשנות השישים אבל מרביתו עדיין קבורה תחת תלולית ויש לי פנטזיה שהאתר יחפר פעם שניה ונמצא שרידים של עבודתו של אל ג'אזרי. במאה ה-12 יש לא מעט קרבות עם הצלבנים, עם גיאורגיה והתכתשויות תוך מוסלמיות. אני לא חושב שתקופה שלוה נטולת עימותים היא הסבר להעדר הפן הצבאי באל ג'אזרי כמהנדס. 

הארתוקים הם שושלת טורקמנים אשר שראשיתה כשבט לוחם וכוחה המקורי היה צבאי. במאה ה-12 הם במהלך של התחברות למרכזים העירונים בהם התישבו. גם דיארבקיר, בשמה הקודם אמידה וגם מרדין הם מרכזים עירונים עתיקים מאד עם היסטוריה של תרבות עירונית מאז ימי האשורים. האוכלוסיה היא מגוונת וכוללת אוכלוסיה נוצרית ותיקה, טורקמנים זה מקרוב באו, וכנראה הגירה מאירן ומקומות נוספים שהמשיכה לתוך המאה ה-13. מעבר לספרו המונומנטלי של אל ג'אזרי היתה ככל הנראה סדנה להעתקה ולאיור של כתבי יד. Rachel Ward מזהה לפחות שני כתבי יד נוספים שאוירו שם. יש פריחה ארכיטקטונית, שרון טלמור שחקרה במסגרת התואר השני שלה באוניברסיטת ת"א שלושה מסגדים ארתוקים מצאה שהם מסמנים רצף סגנוני חדש והם ראשית של תקופה חדשה בארכיטקטורה המוסלמית. בתהליך ההטמעות של שבט לוחם בסביבה עירונית ככל הנראה השתנו הצרכים והיה צמא לפעילות תרבותית ואמנותית, החצר בדיארבקיר היתה בתהליך שינוי ממקום של אנשי חרב, לחצר שמכילה ומעודדת, אנשי עט, אומנים, בנאים.  אשמח לשמע גם הצעות אחרות אבל זה הסבר אפשרי בעיני למחיקה של הפן הצבאי בעבודת המהנדס.

אם כך המעגל נסגר. שאלת היופי של הדלת חוזרת ומתחברת לשאלה מה "תפקידו" של אל ג'אזרי. ככל שנפסע יותר לתוך הספר אני חושב שנשתכנע שהוא מן  "קוסם הנדסה" האיש שרותם את המדע והטכנולוגיה בשביל ליצר הפתעה ויופי.