הקדמה
זהו כיור אוטומטי לרחצת ההיטהרות פולחנית, וּדוּאְ. המשרת מביא את האגן ומעמיד אותו כך שראש הטווס מול האדון. המשרת מושך במוט הפתיחה המוסתר בזנב הטווס והטווס שופך מים על ידי האדון. לאחר מכן נפתחת הדלת השמאלית ומגיח עבד מכני האוחז בסבון לבסוף לקראת סיום הרחצה יוצא עבד מכני נוסף, הפעם מן הדלת הימנית, מחזיק במגבת על מנת ליבש את ידי האדון. לאוטמטונים יש חשיבות טכנולוגית. השיטות שהומצאו כדי לשכלל בובות מכניות, הניחו את הבסיס לטכנולוגיה המודרנית אבל אני מקווה לדבר יותר על מקור הקסם שבאוטמטונים.
כיור הטווס, עותק טופקאפי 1206
איך זה עובד ?
ההסבר ההנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין בסיפונים ובמנגנון האוטמטונים יוכל לדלג.
הטווס החלול עשוי נחושת, גדול מספיק על מנת להכיל את המים הנחוצים לטקס ההיטהרות. צווארו המתקמר הוא סיפון. סיפון הוא צינור בצורת האות חֵית, הגורם למים לעלות ללא משאבות, אלא בכוח הגרביטציה. הסיפון יעבד כל עוד המים בגוף הטווס נמצאים במגע עם ראשית הצוואר. זנב הטווס פרוש לראווה מחולק לשני נפחים. הנפח התחתון מחובר לגוף הטווס. החלק העליון מופרד ממנו בעזרת פקק קוני. אל הפקק הזה מחובר מוט סגירה/פתיחה המעוקל בקצהו כך שהוא מגיע אל המכסה שבקצה הזנב. בשלב הראשון ממלאים מים כאשר הפקק פתוח וכך מתמלא גוף הטווס והחצי התחתון של הזנב ואז סוגרים את הפקק. בשלב זה המים מעט נמוכים בשביל שהסיפון יפעל ולכן לא קורה דבר. עם פקק סגור ממלאים את החצי העליון של זנב הטווס וכך מביאים את הכיור לשליט. כעת המשרת מושך את הפקק ומחבר את כל חללי הטווס. המים ירדו לגוף הטווס יעברו את הנקודה הגבוהה בצואר הטווס ויתחיל טקס הרחצה.
אל-ג'זארי ובעקבותיו דונלד היל הסתפקו בתמונת פרופיל אבל אהובתי מ. טענה בתוקף שקשה להבין את פעולת המתקן ללא תמונה מן החזית ולבקשתה הרחבתי את השרטוט.
שרטוט המנגנון בעקבות השרטוט של מתרגם הספר דונלד היל
כאשר המים נשפכים לתוך האגן הם זורמים דרך חור ברצפה אל תא המצוף התחתון והמצוף הולך ועולה עד שהוא דוחף את העבד המכני נושא הסבון, גורם לו לנטות קדימה ולפתח את דלתות הטירה השמאליות ובכך ל"הציע" סבון לאדון. המצוף לא ממשיך לעלות משום שהוא מוגבל ע"י תקרת תא המצוף התחתון. המים שממשיכים לזרם עולים לתא המצוף העליון והמצוף השני מתחיל לעלות. המוט שלו קצר יותר והוא יפעיל את מנגנון העבד המכני השני, סמוך מאד לתום המים בטווס. כאשר העבד השני נוטה, נפתחות הדלתות הימניות ויוצא העבד נושא המגבת.
הקסם שבאוטמטונים (בובות מכניות)
בובות מכניות או אוטמטונים אינן המצאה של אל ג'זארי. העדויות על בובות מכניות ראשונות הן מיוון העתיקה (מיוונית: αὐτόματον – "נע מעצמו"). האוטומטונים שימשו ככל הנראה הן במקדשים והן כאביזרים על בימת התיאטרון היווני.
הטקסט ההנדסי המפורט הראשון שאני מכיר הוא מן המאה הראשונה לספירה של הרון מאלכסנדריה, מתמטיקאי מדען מהנדס. הרון כתב את "אוטומטופואטיקה" (αυτoματoπoιητικ'ης) מילולית מתרגמים את זה לרוב – הכנת אוטמטונים. סביר מאד להניח שהרון הכיר את הפואיטיקה של אריסטו, ניתוח העקרונות על-פיהם בנויה השירה והמחזאות, ובעיקר התמקדות בטרגדיה. ניתן להרחיב (?) פואטיקה כסך התחבולות המאפיינות עשייה אמנותית כלשהי ובמקרה זה הכנת בובות מכניות. היום כשאנו אומרים פואטי אנו מתכוונים לירי, פיוטי. אינני יודע אם זה היה נכון גם באלכסנדריה, במאה הראשונה לספירה. הספר הוא תיאור של מכונות המבצעות "פלאים" באמצעות מכניקה או פנאומטיקה, כמו פתיחה אוטומטית של דלתות המקדש או פסלים שמוזגים יין.
אל ג'זארי פיתח ושכלל מאד את עולם האוטומטונים. הוא היה הראשון שהשתמש בבובות מכניות בגלי זיזים ראו הסירה המוזיקלית ושעון הטירה. הוא גם הרחיב את השימוש בזרימת מים, בשימוש חכם בגלגלי שיניים, במצופים ומשקולות איזון ובנה שורה ארוכה של אוטמטונים. לכמה כבר התוודענו, ועל אוטמטונים נוספים אכתב בהמשך.
אירופה של המאה ה-18 היתה תור הזהב של אוטמטונים. חלקם הגדול נסמך על גלי זיזים בדומה מאד לעבודתו של אל ג'זארי. קשה לבחר בין שלל הדוגמאות האקזוטיות. אי אפשר להתעלם מן הברווז המעכל (Canard Digérateur) שבנה דה-ונסין. הברווז היה בגודל של ברווז חי, מצופה זהב ונחושת. הברווז געגע ואכל מכף היד של מפעילו והפריש מה שנראה כגללים. דה ונסן טען שהברווז מכיל "מעבדה כימית" קטנה המסוגלת לפרק את גרעיני התבואה. במאה ה-19 התגלה כי ההפרשות של הברווז הוכנו מראש מפרורי לחם צבועים ירוק…
שרטוט מאוחר ומשוער של הברווז המעכל
אני אוהב במיוחד את האוטמטון של מַיַרְדֶה (Maillardet) הידוע (בטעות) גם כ"אומן הצעיר של מאלזל (Maelzel)". בובה מכנית המציירת ארבעה ציורים שונים וגם כותבת בכתיבה תמה שני שירים אשר, בין השאר, גילו לעולם את היוצר האמיתי שלה, מַיַרְדֶה, בניגוד ליחוס המוטעה שלה למאלזל. הסיפור המלא מופיע בסרטון:
אי אפשר להתעלם שהמאה השמונה עשרה היא עת פריחתה של הרומנטיקה, תנועה אינטלקטואלית ואמנותית שהתפתחה באירופה. למשל אצל א.ת.א הופמן בסיפור "מפצח האגוזים ומלך העכברים" מציג האדון דרוסלמאייר בפני ילדי המשפחה בובה מכנית בגודל טבעי. גם אולימפיה, באופרה "סיפורי הופמן" היא בובה מכנית יפהפייה בגודל טבעי, שהמשורר מתאהב בה. נילי מירסקי באחרית הדבר ל"קדירת הזהב וסיפורים אחרים" כותבת על ה"דואליזם הכרוני" של הופמן; ביום שופט פרוסי קפדן, בלילה משורר רומנטי או המתח בין העולם הנגלה לעולם הנסתר בסיפוריו. אפשר להוסיף לדואליות הזו את המתח שבין הבובה המכנית לאדם החי. השיטות שהומצאו כדי לשכלל בובות מכניות, הניחו את הבסיס לטכנולוגיות מודרניות ולא רק לרובוטיקה. למשל אדמונד קרטרייט, רשם בשנת 1784 פטנט על מכונת טווייה, המכונה האוטומטית התעשייתית הראשונה, עקב התרשמותו הרבה מ"הטורקי", הבובה המכנית ששיחקה שחמט ולאחר מכן התגלתה כתרמית (הניעה מכנית את הכלים בעזרת גלגלי שיניים ומנופים, אבל אדם, בתוך תא סודי, חשב על מהלכי השחמט) "האם יותר קשה לבנות מכונה שתוכל לטוות מאשר מכונה שתוכל לבצע את כל המסעים הנדרשים במשחק מסובך זה?". תומאס אלווה אדיסון שילב בין גל הזיזים של הבובה המציירת ובין עקרון תיבת הנגינה ויצר את הפונוגרף. המכשיר הראשון שאיפשר הקלטה והאזנה של מוזיקה או קולות ככלל. ישנן עוד דוגמאות רבות ל"זליגה" של טכנולוגיות מעולם האוטמטונים "חסר התכלית" לעולם ה"מעשי" אבל אני רוצה לדבר על מקור הקסם.
האוטמטון הוא סוג של בובה שמתנועעת ומבצעת פעולות השמורות רק ליצורים חיים. אני לא חושב שיוצרי אוטמטונים חשבו עצמם לבורא. אין בבובה המכנית מיסטיקה או כישוף, אך יש קסם ביכולת לבצע מעשה בריאה קטן ומוגבל כשיהיה. הקסם שפועל על המתבונן הוא בפער בין המערכת המכנית לבין הפעולה האנושית. לכאורה הקסם הזה היה צריך להתפוגג בעולם המודרני. רובוט המצייר 4 ציורים וכותב שני שירים הוא דבר יחסית פשוט אפילו לרובוטי צעצוע מבוסס לגו. בMIT – יש מעבדה החוקרת את תנועת בע"ח ויצרה רובוטים שהולכים הרחק מעבר לפנטזיות שהיו אפשריות לבובות המכניות במאות הקודמות. אני האחרון שארצה להקטין את הפליאה מרובוט של צ'יטה (אחד התוצרים של המעבדה בMIT) אבל אין לילדים המתבוננים ברובוט עכשווי את הפרצוף המשתאה שרואים בסרטון של ה"אומן הצעיר". האם הקסם נשמר? למה? נדמה לי שהקסם שינה במשהו את פניו. המתבונן במאה השלוש עשרה וגם במאה השמונה עשרה היה הרבה פחות טכנולוגי והבין את העולם סביבו באופן שאנחנו איבדנו. אנחנו חיים בעולם רווי טכנולוגיה שאת רובה הגדול איננו מבינים גם אם יש לנו השכלה טכנולוגית רחבה. הטלפון הסלולרי שבידנו הוא מחשב רב עוצמה. במעבד לבד עסקו מאות רבות של מהנדסים מדיסיפלינות שונות, מהנדסי חשמל, מהנדסי חומרים וכימיה, פיזיקאים של מצב מוצק. לא בטוח שבאפל או בסמסונג יש אדם יחיד שבאמת מבין את כל פרטי המעבד וזה עוד לפני שדברנו על מסך המגע, על המצלמה, על תקשורת הנתונים על האנטנה כיוצ"ב. אנו חיים (היטב!) עם חוסר ההבנה שלנו. במאה השמונה עשרה ולפניה האוטמטון היה הפגנת כוח של הטכנולוגיה. זה אפשר לפילוסוף רנה דקארט לחשוב (לפנטז?) שניתן לחשוף את העקרונות המדעיים הנמצאים בבסיס פעולתם של בני אדם ובעלי החיים כפי שניתן לחשוף את עקרון פעולתה של בובה מכנית. היה בכך קריאת תיגר על הדת ושיר הלל למדע ולכוחו. לא כל מתבונן תם הוא דקארט, אבל זה הבסיס להשתאות. ברור שכאשר אנו חיים בעולם טכנולוגי שאנו לא מבינים שאלת ההשתאות משנה לגמרי את פניה. למה להשתאות יותר (או פחות?) מרובוט מאשר מטלפון נייד? או ממשחק של מציאות מדומה? הקסם שבבובות המכניות הישנות הוא בדיוק העובדה שאנו יכולים לראות את הטכנולוגיה עושה פלאות, ניתן לראות את גלגלי השיניים משתלבים ואת הקורא (push rod)נע על פני גל הזיזים. אנחנו, הצופה מן המאה השמונה עשרה ואל ג'זארי, נמצאים לרגע באותו מקום של התפעמות.
