על רחצת ההיטהרות (ווּדוּאְ) וכיור העבד

הקדמה

זהו כיור המאפשר רחצת ההיטהרות (ווּדוּאְ) בעזרת אוטומטה של עבד צעיר האוחז בידו האחת בכד מים בידו השנייה במגבת ובמסרק. נתקלנו כבר בטווס המתיז מים ממקורו ויש עוד שלושה כלים לווּדוּאְ שנפגוש בהמשך. למיטב ידעתי אין עוד דוגמאות לאוטומטות או "פטנטים" אחרים לרחצת ההיטהרות לפני אל-ג'זארי. שמחתי לגלות שב-2009 בכנס מהנדסי החשמל (IEEE)  שהתקיים בקואלה לומפור הוצג מאמר על מכונה אוטומטית לרחצה הטקסית בתקווה לחסוך במים. ריבוי הכלים אצל אל-ג'זארי יכול להעיד על חשיבות הטקס בחצר הארתוקית שבדיארבקיר ויתכן שרחצת ההיטהרות מתאימה במיוחד לתשוקתו של אל-ג'זארי לאוטומטונים ואפשרה לו לעשות שימוש בסיפונים ובמצופים החביבים עליו. כך או כך זה גרם לי לקרוא מעט יותר על ווּדוּאְ ובזה יעסוק פוסט זה.

כיור העבד, עותק טופקפי, 1206

רחצת ההיטהרות- ווּדוּאְ

ההיטהרות לפני התפילה נקראת "וֻדוּאְ". לפי המסורת כאשר נתנה מצוות התפילה הגיע המלאך גבריאל אל מוחמד, רקע ברגלו על האדמה ומים פרצו החוצה. גבריאל היטהר וכך למד מוחמד כיצד להיטהר בעצמו. אחר כך שב לביתו ולימד את ח'דיג'ה , אשתו הראשונה, כיצד להיטהר בעצמה.

ראשיתה של רחצת ההיטהרות המוסלמית היא בדברי הנביא מוחמד בקוראן:

"הוי המאמינים! בקומכם להתפלל, רַחצו את פניכם ואת ידיכם עד המרפקים, ונַגבו את ראשיכם (ורחצו) את רגליכם עד הקרסוליים. ואם נטמאתם, היטַהרו. ואם חולים אתם, או נוסעים בדרך, או שבים מעשׂיית הצרכים, או ממגע עִם אישה, ואינכם מוצאים מים, בַקשו לכם חול נקי והעבירוהו על פניכם ועל ידיכם. אין אללה רוצה להעיק עליכם, רק לטהר אתכם יחפוץ, ולהשלים חסדו עליכם, למען תכירו טובה."

סורה 5, השולחן הערוך, פסוק 6 תרגום אורי רובין

 

המוסלמים מאמינים שטהרה פיזית היא בסיס לטהרה רוחנית ותנאי הכרחי לתפילה (الصلاة) שהיא אחד מחמשת העמודים של האיסלם. הפרק הזה בקוראן, או פרקים אחרים, לא מפרטים את תהליך הוודוא, או דנים בתהליך ההיטהרות שלמה הנקראת "גסל"(ﻏﺴﻞ) שהיא טבילה פולחנית. פרטי ההיטהרות מופיעים בחדית' (الحديث). זהו אוסף של הלכות, סיפורים אודות מוחמד ודרך חייו, הצהרותיו ועצותיו לגבי נושאים שונים. החדית' מהווה יסוד הלכה שני רק לקוראן.

איך זה עובד ?

עבד צעיר מנחושת כורע על במה רבועה בידו הימנית הוא אוחז כד מים ובידו השמאלית מגבת ומסרק. בארבע פינות הבמה יש עמודים הנושאים טירה עם כיפה שבראשה ציפור. צמוד לבמה מולחם חצי כיור שברצפתו גוחן ברווז נאה למראה. מבחינה הנדסית כל המרכיבים, מצוף  וסיפונים מוכרים לי ולקוראי מעבודות קודמות של אל-ג'זארי, בהתאמה ויתרתי על הצביעה המסורתית של הטקסט בכחול. אני ממש מוקסם מן היכולת שלו לחבר אותם בכל פעם באופן שממש מספר סיפור ובמקרה זה הסיפור הוא הופעתם והיעלמותם של מי הטהרה. זהו שרטוט המנגנון עם כתוביות שהוספתי:

מנגנון כיור העבד עם כתוביות שהוספתי

המשרת מביא את המתקן כאשר המיכל מלא בכמות המים הנחוצה לטקס ההיטהרות ומושך את הפקק. מים יורדים בצינור החבוי בעמוד הטירה, ודרך זרועו של העבד הצעיר מגיעים לחלקו העליון של כד הרחצה. כל הנתיב הזה מוסתר על מנת להעצים את הפליאה מן האוטומטה ופעולתה. הזרבובית היא סיפון שמגיע לתחתית שחוצה את כד מים. כתבתי כאן על סיפונים. המים לא יצאו החוצה עד שגובה המים לא יעבור את קשת הסיפון. לאוויר שבכד אין מוצא, מלבד הצינור הדק שמחובר למשרוקית, ולמלך נדמה כאילו הציפור שעל הכיפה שרה עבורו ומודיעה שהרחצה מתחילה. זמן קצר אחר כך, המים בכד יגיעו לגובה מספיק, זרם המים יצא מן הזרבובית ויאפשר למלך את רחצת ההיטהרות. המים יאספו בכיור הצמוד אבל האחרון חסר ניקוז ולכן המים יקוו בו. הברווז המקושט בתחתית הכיור גם הוא סיפון, וכשהמים יגיעו לגובה המעיד שהרחצה הגיעה לתומה, הברווז ירוקן את הכיור אל תוך מיכל המים התחתון. במיכל זה יש מצוף המחובר בשרשרת לזרוע השמאלית של העבד הנמצאת על ציר. כאשר המצוף יעלה הוא ישחרר את הזרוע אשר תנוע כאילו היא מושיטה למלך את המגבת והמסרק שהיא אוחזת.

הרהורים על הכיור

בזמן שיטוטי ניסיתי לראות בדמיוני את השליט הארתוקי, סאלח נאסרדין מחמוד, עורך את הוודוא עם האוטומטה של אל-ג'זארי. הוודוא כולל מספר מרכיבים ויש הבדלים בין הסונים לשיעים. מתחילים בהתכוונות לרחצת ההיטהרות ע"י הצהרה (אפשר בלב) כי ביצוע הטקס הוא לעניין טהרה ואומרים בַּסְמָלָה (בערבית: البسملة).  משמעותה בתרגום המקובל – "בשם אלוהים הרחמן והרחום". אחריכן יש רחצה טקסית שכוללת רחצה משולשת של הפנים כולל שטיפת הפה והאף, רחצה משולשת של הידיים כולל מרפקים, ניקוי סמלי של הראש במים (مسح) ורחצה של שתי הרגלים עד לקרסוליים. מסיימים באמירת השהדה (עדות) "אין אלוה מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו"

רחצת ודוא בכניסה למסגד בדשהאהי. צילם Pale blue dot

הוודוא הוא אם כך חלק מן התפילה וככזה "מצדיק" את ריבוי הכלים אצל אל-ג'זארי. לעומת זה, יש משהו משחקי ומשעשע בכיור העבד שעומד בסתירה (בראשי) לרצינות של רחצת הטהרה. אבל אולי זה רק אני, ובמאה ה-12 התפילה התיישבה מצוין עם הפליאה מן המים המופיעים ונעלמים כבמטה קסמים.

על הטווס המתיז מים ממקורו וטווסים כמשל

אַז די פאַווע קוקט אויף אירע פֿעדערן – קוועלט זי, אָבער אַז זי קוקט אויף אירע דאַרע פֿיס- וויינט זי". (" כשהטווס מסתכלת על נוצותיה היא שמחה וכשהיא מסתכלת על רגליה הצנומות היא בוכה", ביידיש הטווס תמיד בלשון נקבה(?))

הקדמה

זה טווס אשר פולט מים ממקורו כדי לבצע את רחצת ההיטהרות- ווּדוּאְ. זהו הטווס השישי שאנו פוגשים אצל אל ג'זארי, ארבעה ב"שעון הטווסים" ועוד טווס ב"כיור הטווס" . זאת הזדמנות לדבר על טווסים ותודה לשועי שהערה שלו על שעון הטווסים שלחה אותי למסע הזה וכדאי לקרא את הפוסט שלו "אַבוּדִים בַּסֶּדֶר (טווסים)".

Category III chapter 4 p 136 Fig 112 Topkapi

הטווס המתיז מים ממקורו, עותק טופקאפי, 1206

איך זה עובד ?

ההסבר ההנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין בסיפונים יוכל לדלג. הטווס החלול דומה מאד לכיור הטווס שכבר הוסבר. הטווס העשוי נחושת, גדול מספיק על מנת להכיל את המים הנחוצים לטקס ההיטהרות. צווארו המתקמר הוא סיפון. סיפון הוא צינור בצורת האות חי"ת, הגורם למים לעלות בכוח הגרביטציה ללא צורך משאבות.  כתבתי על זה יותר כאן. הסיפון יעבוד כל עוד המים בגוף הטווס נמצאים במגע עם ראשית הצוואר. זנב הטווס הפרוש לראווה מחולק לשני נפחים. הנפח התחתון מחובר לגוף הטווס. החלק העליון מופרד ממנו בעזרת פקק קוני. אל הפקק הזה מחובר מוט סגירה/פתיחה המעוקל בקצהו כך שהוא מגיע אל המכסה שבקצה הזנב. בשלב הראשון ממלאים מים כאשר הפקק פתוח וכך מתמלא גוף הטווס והחצי התחתון של הזנב ואז סוגרים את הפקק. בשלב זה המים מעט נמוכים בשביל שהסיפון יפעל ולכן לא קורה דבר. כשהפקק סגור ממלאים את החצי העליון של זנב הטווס וכך מביאים את הכיור לשליט. כשהמשרת  ימשוך את הפקק ויחבר בין חללי הטווס, ירדו המים לגוף הטווס, יעברו את הנקודה הגבוהה בצואר הטווס ויזרמו ממקורו וכך יתחיל טקס הרחצה.

הטווס כסמל

הטווס הוא יליד תת-היבשת ההודית ואף משמש כציפור הלאומית אבל יש לו היסטוריה ארוכה בארצות המזרח התיכון. היוונים אמנם התודעו לטווס בעקבות מסעות הכיבוש של אלכסנדר הגדול ובכל זאת הספיקו להכניס אותו למיתולוגיה: באחד מנסיונותיו להסתיר את בגידותיו מהרה הפך את המאהבת שלו, נימפת מים בשם איו לעגלה לבנה יפהפייה. אישית אני חושב שזה קצת מעליב למרות שהקשר של הרה עצמה עם דמות הפרה עתיק מאוד, ונובע מהיותה של הרה אלת אמהות ופריון. הרה שחשדה (בצדק!) שזאוס שוב רודף אחר נשים תבעה ממנו למסור לה את העגלה והנחתה את נאמנה ארגוס, הענק בעל מאה העיניים, לשמור עליה כעל בבת עינו ולא לתת לזאוס להתקרב. עיניו הרבות של ארגוס הפכו אותו לשומר מוצלח מאוד – בזמן שחלק מהן ישנו, אחרות היו פקוחות. זאוס שלח את הרמס להרוג את ארגוס ולשחרר את איו, והרה הנציחה את משרתה הנאמן על ידי העברת מאה עיניו לזנבה של הציפור המקודשת לה – הטווס. ההשתלבות של הטווס באגדות ובמיתולוגיות מובנת, הצבע הירוק כחול העמוק, זיכה אותו ביחס של הערצה ויראת כבוד. לעיניים שעל הזנב, יוחסו משמעויות של חוכמה ושל ראייה רחבה.

על היזידים שמעתי רק כתוצאה מן הרדיפות המחרידות של דאעש אבל יש להם דת יוצאת דופן. על פי מיתוס הבריאה היזידי בראשית נבראה הפנינה הלבנה, היא העולם. לאחר מכן יצר האל את מָלֶאכּ טָאוּס או טוואסי מאלכ (בכורדית: مەلیک تاووس ) ושישה מלאכים עוזרים נוספים. כל השבעה הם חלק מן האל ולא נפרדים ממנו, השתברויות של אור האל, כמו שצבעי קשת בענן הם השתברות של האור. מאלכ טאוס מזוהה עם הצבע הכחול ובו-בזמן הוא גם מקורם של כל שאר הצבעים/ המלאכים. כאשר ירד מאלכ טאוס לארץ בגוף פיזי הפכה הקשת בענן לטווס. עוד על הדת היזידית ומלאך הטווס כאן.

באסלאם יש יותר מתפיסה אחת של הטווס. יש הטוענים כי יופיו המופלא של זנב הטווס, מציג את אומנותו של אללה ואת כוחו לצור יופי אשר יישמח את בני האדם ומסתמכים על הקוראן למשל:

"הלא תראה כי אלוהים הוריד מן השמים מים והצמחנו בהם את פרי הארץ בשלל צבעים. ובהרים יש אשר הם עטורי פסים לבנים ואדומים – שלל גוונים ושחורים כעורב וגם באנשים ברמשים ובמקנה ישנם בעלי גוונים שונים אשר כאלה. המלומדים הם היראים את אלוהים מכל עבדיו." סורה 35 "היוצר" תרגום אורי רובין.

משעשע לגלות שגם צ'ארלס דארוין, אבי האבולוציה, הובך ע"י היופי של זנב הטווס וחשב (בטעות) שזה סותר או לכל הפחות לא תומך בתפיסת האבולוציה. הוא כתב ב-1860 במכתב לאסא גריי, בוטניקאי אמריקאי:

" מראה הנוצה בזנב הטווס, בכל פעם שאני מתבונן בה, גורם לי להיות חולה! "

בהמשך ישנה החדית'(الحديث) של ביהאר באל-אנואר(بحار الأنوار‎), אוסף של הלכות, סיפורים אודות מוחמד ודרך חייו, אשר מהווה יסוד הלכה השני רק לקוראן:

"השבח לאללה, המלך הקדוש. תהילת עולם לאללה הנעלה. אין אלוה מלבד אללה ואין שותף לו. בכל פעם שהמלאכים אומרים השבח לאללה (تَـسْـبِـيْـح), כל משפחת הטווסים על הארץ מהללים את אללה ופורסים את כנפיהם לכבודו. ובכל פעם שהמלאכים בגן עדן שקטים גם הטווסים שקטים. למלאכים בגן עדן שיער ירוק וכנפיים לבנות, כל כך לבנות שאיש לא ראה לבן שכזה."

ויש גם את הדרשה הזו של האימאם עלי (עבור הסונים האחרון במניין ארבעת הח'ליפים הראשונים ועבור השיעים האימאם הלגיטימי הראשון) הדומה באופן מוזר למוטו באידיש:

"הטווס הולך גאה ויהיר זוקף את זנבו ופורש כנפיים וצוחק שמתפעלים מיופי שמלתו ומענק תכשיטיו. אבל  כשהוא מביט ברגליו הוא בוכה בקול רם לעזרה, מלא צער אמיתי, כי רגליו דקות כמו רגלי תרנגול בן תערובת מהודו ופרס."

יש ים של חומרים נוספים על הטווס באסלאם ובתרבויות השונות אבל איני יכול לסיים את הקטע הזה בלי לכתוב שטווסים מהודו מופיעים כבר בתנ"ך:

  "כִּי אֳנִיּוֹת לַמֶּלֶךְ הֹלְכוֹת תַּרְשִׁישׁ עִם עַבְדֵי חוּרָם אַחַת לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹאנָה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ נֹשְׂאוֹת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקוֹפִים וְתוּכִּיִּים:" (ספר דברי הימים ב', פרק ט', פסוק כ"א)

רוב המתרגמים והפרשנים סבורים שתוּכִּיִּים זה טווסים. גם בגלל שבטמילית, השפה המדוברת בדרום מזרח הודו, נקרא הטווס בשם טוקיי ואילו השם "תוכי" חדש בעברית והתחילו להשתמש בו רק במאה ה-20.

פסיפס בית הכנסת העתיק במעון, המאה ה-6 לספירה

האם אל ג'זארי הכיר את את המיתולוגיה היונית ואת הסיפור על הרה ואיו? אני בספק מאד. האם הכיר את הסיפורים על הטווס מן המסורת המוסלמית ? יותר סביר אבל לעולם לא נדע. אולי הוא פשוט אהב טווסים?. לא נותר לנו אלא לפנטז.

שני כתבנים והקזת דם

הקדמה

זהו  האגן השני של אל-גזארי למדידת כמות הדם שנלקחת במהלך הקזת דם. הוא כמעט זהה במנגנונו לאגן הנזיר שהוסבר כאן, בתוספת מעט רקע על תולדות הקזת הדם. ההבדל העיקרי הוא בעיצוב; שני הכתבנים יושבים על במה מוגבהת על ארבעה עמודים. כתבן אחד מסתובב ועטו מצביע על כמות הדם שנאספה באופן זהה למוט הנזיר. לכתבן השני לוח כתיבה שהולך ומתרומם כך שהעט שלו, שלא זז ממקומו, מצביע על כמות הדם המצטברת. יש לנו שפע של אינפורמציה גם רפואית וגם תיעוד חזותי של הקזת דם. אין שום כלי ש"מבשר" את הכלים של אל-ג'זארי וגם כל הכלים אחריו הם פשוט קערות, לכל היותר עם שנתות. והשאלה היא כמובן למה?

Category III chapter 6 Fig 115 p 141_1315

האגן של שני הכתבנים, עותק שהתפזר מ-1315

איך זה עובד ?

המנגנון  כמעט זהה למנגנון של אגן הנזיר. ההבדלים הם כל כך זעירים שאם קוראי הפוסט מעוניינים בהם, הם ככל הנראה לא זקוקים לתיווכי. עדיין, לצורך הנוחות, אני מספק עיבוד שלי לשרטוט המודרני של דונל היל, מתרגם הספר. אם נפלו בשרטוט שגיאות, האחריות היא כולה שלי ועם היל הסליחה. ההסבר ההנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין במצופים ומשקלות מאזנות יוכל לדלג.

Category III Fig 27.1

שני הכתבנים נמצאים במרומי במה מוגבהת על עמודים. הכתבן משמאל ישוב על הגלגלת המרכזית ואוחז בידו עט המשמש כמחוג המצביע על כמות הדם המצטברת. אל הגלגלת מחוברים שני חבלים העוברים בעמודים החלולים, דרך שתי גלגלות קטנות. בקצה של חבל אחד נמצא מצוף ובקצה של החבל האחר יש משקולת מאזנת. כל עוד לא נאסף דם, שני החבלים מתוחים והגלגלת לא תנוע. הדם המוקז יורד מן האגן, דרך חורי האיסוף, למיכל. כתוצאה המצוף עולה למעלה ומשחרר מעט חבל דרך הגלגלת הקטנה, המשקולת ממשיכה למשוך למטה והגלגלת הגדולה, עליה נמצא כאמור הכתבן עם העט, תסתובב. למצוף מחובר מוט שבקצהו לוח הכתיבה של הכתבן השני. ככל שעולה כמות הדם מתרומם לוח הכתיבה. העט הקבוע בידו מצביע גם הוא על כמות הדם המצטברת.

 

כלים של הקזת דם לאורך ההיסטוריה

אינני יודע אם יש עוד פרוצדורה רפואית, כמו הקזת דם שזכתה לכל כך הרבה ביטויים אמנותים ורפואיים. זהו רק מבחר קטן לדוגמא:

combined

התמונות מימין לשמאל:

  • ציור של הקזת דם על כד יווני מן המאה החמישית לפנה"ס.
  • קערה עם סצינה של הקזת דם מאירן, המחצית הראשונה של המאה ה-13, מוזאון לאמנות אסלמית, ברלין.
  • קריקטורה של הקזת דם של ג'ימס גילרי, 1804.

 

combined_2.jpg

התמונות מימין לשמאל

  • רופא מקיז דם סוף המאה ה-ה13, אלדוברנדינו מסיינה, אוסף הספריה הבריטית.
  • רופא חובש אשה לאחר הקזת דם , ציור שמן, ג'יקוב טורנוילט, 1666.
  • צילום של הקזת דם מ-1860, אחד משלושה צילומים ידועים של הפרוצדורה.

בכל התמונות האלו וברבות אחרות הדם מוקז אל קערת איסוף. ב-1979 פרסם מוזיאון הסמיתסוניאן קטלוג מרשים של כלים להקזת דם לאורך השנים. הקטלוג זמין ברשת וכולל כל טוב. גם מאמר שמסכם היטב את הנושא וגם שפע של מוצגים, אין שום כלי איסוף מתוחכם יותר מקערה עם שנתות.

Smithsonian

קערה להקזת דם עם שנתות, 1740 אוסף הסמיתסוניאן

איך נסביר את הבחירה של אל גזארי?

לא מעט מעבודתו של אל ג'זארי נשען על עבודות מוקדמות. אל ג'זארי עצמו טורח לציין זאת כפי שהראיתי בשעון הטירה או במזרקה המתחלפת. לעיתים הקפיצה הטכנולוגית היא מאד גדולה, למשל במשאבת גלגל המים ולעיתים יותר מתונה כמו בכל המזרקות. אבל לא רק שאין תקדים לכלים שתכנן למדידת הדם המוקז אלא שאין להם כל המשך; איש לא העלה בדעתו להשתמש ברעיונתיו של אל ג'זארי. כדאי להזכיר שיחסית לכתב יד מן המאה ה-12, נשמרו מספר רב של עותקים מספרו של אל ג'זארי וגם תהליך הקזת הדם המשיך עוד כ-700 שנה.

מפתיע ? אולי. הפתרון של אל-גז'ארי מסובך ודורש עבודה רבה. אין השוואה בין יצור סדרתי של קערות קרמיות, אפילו במאה ה-12, לבין עבודת מכניקה עדינה. החומרים לאין שיעור יותר יקרים, האגן עשוי פליז, הכתבנים עשויים נחושת. כל זה מייקר את הכלי מאד. בנוסף הפתרון של אל ג'זארי הרבה יותר קשה לניקוי ותחזוקה, ומציע רק יתרון אחד מובהק: הוא משעשע את החולה בזמן הפעולה ומאפשר לו, ביתר קלות, לעקוב אחרי כמות הדם שהוצאה.

אין לי הוכחות בטקסט אבל אני משוכנע שאת עניין ההשקעה בחומרים, כמות העבודה, ומורכבות התחזוקה אל ג'זארי הבין טוב כמוני. אז למה בכל זאת בחר כפי שבחר? יש לי שתי הצעות להסבר ואתם מוזמנים להציע הסברים משלכם:

  • בני הצעיר, ששוחח איתי על הפוסט הזה, אמר שאם היו מבקשים ממנו בכיתה ו' להמציא כלי שמודד את כמות הדם בתהליך ההקזה, הוא היה מחפש משהו כזה (הוא הוסיף פה המון מגבלות על מה שידע בעת ההיא ועוד) משום שזה הרבה יותר קוּל (מגניב). אל ג'זארי שרת בארמון בדיארבקיר. שיקולי עלות לא עניינו את מעסיקיו ולא חסרו משרתים ועבדים לתחזוקה. לעומת זאת האהבה שלו לאוטמטונים חיפשה כל הזמן פתרונות מפתיעים לבעיות שמסביבו. הקומבינציה הזו, של "משוגע" לאוטומטונים, בארמון ללא אילוצים, לא תחזור.

 

  • אהובתי מ. הסבה את תשומת ליבי לבלשן רומן יאקובסון ולמאמר המכונן "בלשנות ופואטיקה"  שבו הוא ממפה את הלשון למרכיביה. ע"פ  יאקובסון ניתן לפרק את השפה לפונקציות שונות, למשל הפונקציה הרפרנציאלית מתמקדת בהקשר (context)תפקידה הוא להעביר מידע. יש האומרים, שפונקציה זו היא העיקרית בתקשורת. אני רוצה להתמקד בפונקציה הפואטית, זו מתמקדת בשדר לעצמו, ולא במוען, נמען וכדומה. הרשיתי לעצמי לקחת פיסקה מפוסט שלה "איור אחד נפלא והפעם אורה איתן" ולשנות אותה מעט לצרכי:

"על פי הבלשן רומאן יאקובסון "ההתכוונות אל השדר בתור שכזה [וב"שדר" במקרה שלנו, הכוונה היא לאוטמטה עצמה, לדרך שבה היא מממשת  את תכליתה  א"ג], ההתמקדות בשדר כתכלית לעצמה, היא הפונקציה הפואטית של הלשון." ובמילים אחרות: תשומת הלב לשדר, למבע, היא סימן ההיכר של שירה, של אמנות".

במילים אחרות אל ג'זארי הוא משורר או לפחות משורר של אוטמטונים.  מבחינה זו הדיון במחיר או בתחזוקה מפספס לגמרי את הנקודה מאחר והיא מתייחס לעבודתו של אל ג'זארי בכלים מסורתיים של הנדסה.