על שני אוטומטונים ואיקונוקלאזם

הקדמה

שתי האוטומטונים, אוטומטון של אדם האוחז בקבוק וגביע ומסיבת שתייה של שני שיח'ים, דומים מאד במנגנונם ולצערי גם הפנים של כל הדמויות הושחתו (תודה לגליה לוי גרד שהסבה את תשומת לבי לנזק לאיורים ולמשמעותו ועל כך בהמשך):

מצד ימין אוטומטון של אדם האוחז בקבוק וגביע ומצד שמאל שני שיח'ים. עותק טופקאפי, 1206

איך זה עובד?

הסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין במיכלי הטיה  או סיפונים יוכל לדלג. בשני האוטומטונים השרטוטים חלקיים מאד וגם דונלד היל, מתרגם הספר, לא הוסיף כהרגלו שרטוט מודרני. אל-ג'זרי כותב במפורש שהוא הסביר את המרכיבים במכונות קודמות למשל באוטומטון ששותה את שארית יין המלך. זהו השרטוט שלי, שנסמך על הטקסט ועל הסברים קודמים:

המנגנון של האוטומטון של אדם האוחז בקבוק וגביע

זהו עבד מכני עשוי נחושת, הראש והצוואר הם מיכל יין המטפטף לאיטו אל מיכל הטיה. המיכל מוסתר חלקית ע"י היד, ניתן לראות מיכל הטיה יותר בברור בשרטוט למטה של שני השיח'ים, או כאן. בתום כשבע וחצי דקות המיכל יתהפך וישפוך את היין, כעשרים דירהם או שישים סמ"ק, אשר יזרמו בצינור דרך בקבוק הכסף אל הגביע. על הגביע יש מכסה והיין זורם ישירות דרך הזרוע החלולה אל מיכל הזרוע. האחרון הופך כבד והזרוע, הנמצאת על ציר, תעלה כאילו העבד שותה את יינו. כאשר המיכל  מלא ביין הסיפון ירוקן אותו והיד תשוב אל מקומה וחוזר חלילה.

אוטומטון שני השיח'ים היושבים בישיבה מזרחית על במה ואוחזים בקבוק בידם הימנית וגביע מכסף בידם השמאלית הוא הכפלה של מנגנון זה. כאשר  את המיכל למעלה ממלאים במים והוא מטפטף לאיטו אל צינור ההטיה שכבר פגשנו בפוסט על "המזרקה המתחלפת והמחלוקת עם הבנו מוסא". בתחתית הצינור רותכה טבעת היושבת על ציר כך שכל הצינור הוא מעין "נדנדה". הצד הימני מעט יותר כבד ולכן הוא נוטה ימינה והמים יוצאים בצד ימין. ייקח כשבע וחצי דקות עד שמיכל ההטיה יתהפך (באיור הוא ממש לפני ההתהפכות ואז המים ירדו בצינור העובר בעמוד. בזמן ההתהפכות של מיכל ההטיה המוט שבראש המיכל ידחוף את הצינור ומים יזרמו למיכל ב'. בתום 7.5 דקות המיכל יתהפך וימלא את הכוס של השיח' השני. זהו שרטוט המנגנון עם כתוביות שהוספתי:

מנגנון האוטומטון של שני השיח'ים

איקונוקלאזם (Iconoclasm)

בשני המקרים הפנים מחוקים. זה איננו נזק מקרי, יש בספר מספר רב של איורים שבהם נראה כאילו משהו מחק את הפנים, בלי השוואה למספר האיורים שיש בהם נזק אחר. אני חושב שזהו מקרה של אִיקוֹנוֹקְלָאזם (מיוונית: εἰκών תמונה, κλάστειν לשבור) הוא השחתת אמנות ממניעים דתיים או פוליטיים. למרות ההקשרים העכשוויים (טליבאן, או דאעש) איקונוקלאזם הוא תופעה עתיקה, לפחות מימי אברהם אבינו. בבראשית רבה, מדרש אגדה על ספר בראשית, שנוצר בארץ ישראל במאה הרביעית או  החמישית מספרים על אברהם אבינו ש:

"נטל פטיש בידו, שבר את כל הפסילים ונתן הפטיש ביד הגדול שביניהם. כאשר בא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך?

אמר לו: לא אסתיר ממך את האמת: באה אישה אחת והביאה להם קערת סולת ואמרה לי להקריב לפניהם. הקרבתי לפניהם, זה [פסל אחד] אמר: אני אוכל ראשון, וזה [פסל אחר] אמר: אני אוכל ראשון. קם הגדול שביניהם, נטל פטיש ושברם.

אמר לו: מה אתה משטה בי, וכי הם יודעים?

אמר לו: ולא ישמעו אוזניך מה שפיך אומר?!"

בראשית רבה, פרשה לח, מתורגם מארמית

על האיסלם ארחיב בהמשך אבל גם הנצרות במאה השמינית ידעה ויכוחים לוהטים, לעתים אלימים, על נושא הסגידה לתמונות. זה נבע מפרשנות מילולית לדיבר השני הקובע: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה". וכך מה שנראה לנוצרים מסוימים כעבודת האל, נתפס ע"י נוצרים אחרים כעבודת אלילים. ויכוחים אלה הובילו לניפוץ המוני של איקונות. ראוי לציון האיסור המוחלט על איקונין שהטיל לאו השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית בשנת 730 לספירה.

מי שחושב שאיקונוקלאזם מאפיין רק דתות עם אמונה יוקדת יצטער לשמוע כי גם אידאולוגיות נאורות, לפחות בעיני רבים, נגועות בזה. למשל המהפכה הצרפתית, מכורתה של הצהרת זכויות האדם והאזרח, היא מן התקופות החשוכות ביותר. גל של איקונוקלאזם שטף את צרפת במשך שלוש השנים. זה החל בניתוץ של פסלים של מלכי צרפת והמשיך בהרס שיטתי של סמלים דתיים, הועלו באש תגליפים, ציורים וכתובות של העבר הפאודלי. הציטוט הבא הוא חוק מ-1792:

"העקרונות המקודשים של חירות ושוויון לא יתירו כי יצירות שהוקמו בשם שחצנות, פוגענות ועריצות, ימשיכו לפגוע בעיניו של העם הצרפתי; אנו מצווים בזאת כי, אותן יצירות העשויות מברונזה יכולות להפוך לתותחים למען הגנת המולדת…

כל היצירות המכילות שרידים של פאודליזם, יהא טבעו אשר יהא, אשר נותרו עדיין בכנסיות, או במקומות ציבוריים אחרים, או אפילו בבתים פרטיים, יושמדו ללא כל דיחוי על ידי הקהילות."

ההתנגדות לשימוש בדמויות בתמונות באסלאם לא מבוססת על הקוראן  כי אם על החדית' (בערבית: الحديث). אוסף של הלכות, סיפורים אודות מוחמד ודרך חייו, והצהרותיו ועצותיו לגבי נושאים מגוונים. החדית' מהווה יסוד הלכה השני רק לקוראן. יש שני מקורות להתנגדות; ראשית דאגה להתחרות עם כוח היצירה האלוהי ושנית פחד מ- شرك (שיתוף) שבמקור התייחס לאמונה באלים אחרים אבל הפך לאמונה בריבוי אלים (פוליאתיזם). הכפילות הזו דומה בעיני לטענה ששמעתי בזמן לימודי בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית ש: "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" אינו איסור על עבודת אלילים משום שהפתיחה " לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" כבר קבעה את זה והדיברות הן "תמצית" האמונה ולא מכילות חזרות. ולכן החלק השני אוסר על שימוש בחומר לייצוג האלוהים והוא תביעה לרוחניות. כך או כך יש קונצנזוס שהחדית' אוסרת על ציור  של דמויות (השחתה היא חובה!) ומקצת ההוגים הדתיים המוסלמים סברו שעצם ציור אנשים הופך את האמן לעובד אלילים.

היו לאורך השנים אנשים שפירשו את הדיון הזה כהיתר ואולי ציווי להשחית עבודות אמנות במקרים רבים כיוזמה פרטית. דוגמה שכזו מתוארת ע"י כותב מן התקופה העות'מאנית בשם אויליה סלבי Evliya Celebi)) שתיאר מכירה פומבית  במזרח אנטוליה ב-1655. המציעים הפוטנציאליים הורשו לבדוק את הסחורה במגוריהם בלילה, ואחד מהם לקח את כתב היד של השאה-נמה, ספר המלכים הפרסיים, וכאשר ראה שהוא כולל מיניאטורות עקר את עיניהן בסכינו וגם מרח את הצבע בפני הדמויות בעזרת רוק(?) הפחה שניהל את המכירה העניש אותו במלקות וגם כתוב שרגמו אותו באבנים כך שאמונתו בברור לא הייתה מקובלת על השלטונות, אולי מטעמים אמוניים, ואולי כי פגעה בערך הסחורה.

לא מצאתי שום מאמר על האיקונוקלאזם בכתב היד מטופקאפי ואינני יודע אם גם שם יודעים מי המשחית ומתי. זהו אוסף חלקי של התמונות הפגועות:

הייתי רוצה לסיים את הפוסט הזה במשהו אופטימי אז הלוואי והעולם יהיה פחות קנאי ואלים ולא נראה עוד השחתה מטעמי אמונה מוסלמית, נוצרית, יהודית או אחרת.

הברמן המכני, קוקטיילים ורודיאו

הקדמה

קוֹקְטֵייל (בעברית: מִמְזָג) הוא משקה המוכן על ידי ערבוב של משקה אלכוהולי עם משקה אלכוהולי אחר או משקה קל המכונה "מיקסר". ויקיפדיה חושבת (חושב?) שההיסטוריה של קוקטיילים מתחילה ב-1806 אבל קוראי יופתעו לדעת שאל-ג'זרי חשב על זה כבר במאה ה-12. בורר המשקאות הוא אדם הרוכב על פרה אשר למיטב ידיעתי לא שמשה בשום תרבות  לרכיבה. החריג הקרוב ביותר היא רכיבת פרים ברודיאו שנראים לי מאד לא מרוצים מן הרעיון. הפוסט הזה הוא מפגש קצת מוזר של כל השלושה. נצא לדרך.

בורר המשקאות, עותק מ-1315, סוריה. אייר עבד אל-לטיף.

איך זה עובד?

הסבר ההנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין בפטנטים של הכנסת והוצאת  יין מכד, יוכל לדלג.

אל-ג'זרי לקח כד ברונזה גדול והלחים אליו פרה מברונזה יצוקה. במרכז הפרה יש דסקה עגולה ועליה יושב אדם וזרועו מושטת קדימה. את הדיסקה לא רואים בציור של אל-ג'זרי אבל היא מתחת לאדם וידו המושטת. הכד מחולק לחמישה מיכלים. במיכל הראשון יש יין מבושם, במיכל השני יש יין ורוד (רוזה). מעניין שבערבית קוראים לו مورّد (מוָרֶ֓ד) שפירושו פרחוני. במיכל השלישי יש יין צהוב? אני מנחש שהוא התכוון למה שאנחנו קוראים היום יין לבן  אבל לא מצאתי לזה כל תימוכין. בחלק הרביעי יש יין אדום ובחמישי מים. על הדסקה יש סימון לכל אחד מן המשקאות:

תמונת הדיסקה, עותק טופקפי, 1206 עם תרגום שלי.

הרוכב הוא פקק משוכלל. ניתן לסובב אותו כך שיצביע על כל אחד מן המשקאות כדי לקבל את היין שבחרת או לייצר ערבובים מערבובים שונים. אל-ג'זרי מציע כמה אפשרויות.

השרטוט הבא עוזר להבין איך זה עובד. זהו  שילוב של שני שרטוטים שונים של מתרגם ומבאר הספר דונלד היל עם שרטוט של אל-ג'זרי שעליהם הוספתי כתוביות:

שרטוט משולב של מתרגם ומבאר הספר עם שרטוט של אל-ג'זרי וכתוביות שלי.

בשלב הראשון מרימים את המכסה ומוזגים יין ארומטי. היין יגיע רק לתא המתאים וימלא אותו. הוא לא יגיע לאף תא אחר (אולי חוץ מכמות זניחה לגמרי) משום שהדרך עוברת דרך צינורות שפתחם גבוה יותר. כשהתא מלא המצוף הנמצא בכלוב יעלה, ידחוף את הפקק למעלה ויחסום את התא. מטרת הכלוב היא להשאיר את המצוף במקומו ולהבטיח רק תנועה אנכית כך כשהוא עולה הוא דוחף את האטם וחוסם את המיכל. הוספתי את השרטוט המפורט של אל-ג'זרי איך לבנות את כלוב המצוף. 

בשלב הבא ממלאים יין רוזה. היין ילך ויצטבר מעל המחיצה עד שיעבור את גובה הצינור של הרוזה ואז הוא יזרום לתא הנכון. מאחר וזה נמוך מן העיקום שבסיפון ומצינור המים שבתמונה ומצינור של היין הלבן, שלא מופיע כאן, כל התאים האלו נותרים ריקים. רק כאשר מיכל הרוזה יהיה מלא, פקק המצוף יאטום את המיכל.

באותו הגיון בדיוק ממשיכים למלא מיכל אחרי מיכל. לכל אחד מן המיכלים יש צינור ניקוז בצנרת החיבור היוצאת החוצה אל פי הפרה. כאשר מסובבים את הבורר לאחת משש הנקודות, הצינור בגובה המתאים מתחבר והיין שנבחר נמזג.   

קוקטייל

קוֹקְטֵייל (cocktail) הוא כאמור משקה המוכן על ידי ערבוב של משקה אלכוהולי עם משקה אלכוהולי אחר או משקה קל. אל-ג'זרי מציע לערבב את כל ארבעת היינות, או לערבב יין עם מים מחצית במחצית, או שליש יין ושני שלישים מים. אני חושב שזה לגמרי עונה להגדרה של קוקטייל. יש ים של עדויות על ערבוב של משקאות אלכוהוליים לאורך ההיסטוריה אבל הפעם הראשונה בה מוזכר קוקטייל בשמו המפורש זה ב- 1806 במגזין האמריקאי The Balance and Columbian Repository שם נכתב : "קוקטייל הוא משקה מעורר המורכב ממשקאות חריפים מכל סוג, סוכר, מים וביטר (משקה אלכוהולי עם תוספות מן הצומח)" מצאתי אפילו תמונה במוזיאון הקוקטיילים האמריקאי שבניו-אורלינס (יש כזה מוזיאון, זו לא המצאה שלי. יש לו אפילו תכנית חינוכית?):

העיתון בו נטבע המונח קוקטייל לראשונה

השאלה היותר מעניינת היא מאיפה צמח השם הקצת מוזר הזה cocktail = זנב תרנגול

יש טענה כי באנגליה במאה ה-18 היו נוהגים לחגוג את ניצחונו של תרנגול בקרב תרנגולים בשתיית משקה שהוכן ממספר מרכיבים זהה למספר הנוצות שנותרו בזנבו. גרסה אחרת טוענת כי בשנת 1779 גנבה בטסי פלניגן, בעלת פונדק בניו יורק, את תרנגוליו של שכנה להכנת ארוחה מפוארת ואת כוסות המשקה קישטה בזנבותיהם. ייתכן שהחיבור לתרנגולים הוא רק פונטי. שתי אפשרויות הן: קוקטייל נגזר מהמונח הצרפתי לגביע ביצה. coquetel  ע"פ סיפור זה אנטואן אמדי פישו (Antoine Amedie Peychaud) ערבב ביטר(bitter) של פישו בגביע ביצה. בהתחלה כתרופה לבעיות קיבה ובהמשך כמשקה. הלקוחות לקחו את coquetel הצרפתי והמירו אותו ל cocktail. גרסה רביעית היא שזהו שמה של נסיכה מקסיקנית שנקראה קוחיטל (Xochitl) על שם אלה אצטקית. במעט החומר שיש על מיתולוגיה אצטקית בעברית מצאתי רק קואטליקיו הנחשבת לאלת האדמה ואם האלים, החיים והמוות. ייתכן שזו שאלה של "תעתיק" ויתכן שמדובר באלה אחרת. כך או כך ע"פ הטענה הכינה הנסיכה משקה לרגל הסכם שביתת נשק שנחתם בין מקסיקו לארצות הברית במאה ה-18  ו-cocktail הוא שיבוש של שמה. יש עוד שפע סיפורים אחרים. ריבוי הסיפורים והצבעוניות שלהם גורמת לי לחשוב שהם הומצאו בערב שתיית קוקטיילים סוער מידי ולפקפק בכולם גם יחד.

מעניין אולי לדעת שהמיתוס שקוקטיילים, או בכלל ערבוב בין משקאות שונים (נניח שתיית בירה עם שוט של וודקה מידי פעם) הוא הסיבה לשכרות מוגזמת, או לפחות לכאב ראש מופרז בבוקר למחרת הוא פשוט שטויות. בפועל שכרות וחמרמורת (hangover), נגרמים מסך האלכוהול ששותים ואין שום משמעות לערבוב או  לסדר המשקאות שנשתו.

רודיאו

אל-ג'זרי לא מסביר מדוע בחר ברוכב על פרה  לבורר המשקאות. למיטב ידיעתי אין שום תרבות שבה אנשים רוכבים על פרות, יש שוורים לצרכי משאות או טחנות קמח ויש את הציורים המינואים הנפלאים המתארים אקרובטיקה על פרים. אנחנו חושבים שזה היה חלק מרכזי בפולחן המינואי אבל להבנתי יודעים באמת מעט מאד:

פרסקו מן הארמון בקנוסוס

הדבר הכי קרוב לרכיבה על פרות זהו רודיאו (Rodeo) ספורט פופולרי שמקורו בספרד ובמקסיקו, משם התפשט לארצות הברית ולמקומות נוספים. במהלך הרודיאו רוכב קאובוי על פר פראי, ומטרתו היא להחזיק מעמד על גבו שמונה שניות כאשר יד אחת מחזיקה בחבל הקשור סביב צווארו של בעל החיים ויד אחת באוויר. ראיתי את זה רק בסרטים וזה דרך די בטוחה לסיים חבול ולפעמים רע מזה. זה בוודאי לא מסביר למה בחר אל-ג'זרי ברוכב כבורר היינות?

קוקטיילים הם משקאות יחסית מתוחכמים והרודיאו, לפחות בדמיוני, הוא הרבה יותר עממי.  הופתעתי לגלות שיש לא מעט קוקטיילים של רודיאו למשל:

רנו רודאו קוקטייל

לוקחים שתי אונקיות (כל אונקיה זה בערך 30 גרם) של רנו (עיר בנבדה, ארה"ב) רודיאו לגסי וודקה של , מיץ מלימון אחד, אונקיה אחת של טריפל סק (ליקר בטעם תפוז) חמש אונקיות של לימונצ'לו (ליקר איטלקי מקליפות לימונים) ומעט סירופ למתיקות. שמים את כל המרכיבים במערבל משקאות ומערבלים במרץ. נרים כוס לחיי אל-ג'זרי, רוכבי הרודיאו האמיצים וקוקטיילים משובחים, לחיים!

הפוסק במסיבות שתייה

הקדמה

זהו משחק שתייה שנועד למסיבות הסוערות בארמון בדיארבקיר כמו שפגשנו  בגביע הבוחר והסירה המוזיקלית. הפוסק הוא אוטומטה (בובה מכנית) מורכבת: בקומה התחתונה יש שפחה (جارِية) המוזגת יין לגביע, במרפסת מעליה יש ארבע שפחות מנגנות. מעל למרפסת יש גומחה ובה רקדן ומעל הכיפה משייט באוויר פרש נושא רומח. במהלך המסיבה הנגניות מנגנות, הרקדן רוקד (בחיי!) והסוס ורוכבו מסתובבים לאיטם. כאשר ההמולה פוסקת השפחה מטה את הבקבוק ומוזגת יין לגביע. המשרת (אדם חי) לוקח את הגביע ומגיש אותו לחוגג שהרומח מצביע עליו. התהליך חוזר עשרים פעמים, כמעט שבע שעות בסך הכול, עד שהדלת השחורה נפתחת ויוצאת דמות, ידיה מונפות כאומרות שהחגיגה הסתיימה ואין יותר יין. אל-ג'זרי מרגיע את המודאגים, וכותב שלראש החוגגים יש אפשרות להחליט למלא מחדש את מאגר היין. המסיבות הפרועות בדיארבקיר מעוררות ים של תהיות כולל הכמויות המטורפות של יין שהחברה האלה שתו, הרקדן, הערום למחצה, אולי אכתוב על כל אלה בהמשך, אבל הפעם אני רוצה להתמקד בבגדים, האם המתבוננים באוטומטה במאה ה-12, ולאחר מכן המתבוננים באיור, ידעו שהיא שפחה על סמך לבושה? מה אנחנו יכולים ללמד מן הטקסט והאיורים על הבגדים בארמון בדיארבקיר?   

הבורר במשתה, עותק טופקפי, 1206

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין במצופים, מיכלי הטיה וגלי זיזים יוכל לדלג. השרטוט המצורף הוא עיבוד שלי לשרטוט המקורי של אל-ג'זרי. הוא יעזור לנו לעקוב אחרי המנגנון.

שרטוט המנגנון

בשלב הראשון מרימים את הכיפה (1) וממלאים את המיכל (2) ביין מסונן.  בתחתית המאגר יש פתח צר ויין מטפטף ממנו אל מיכל ההטיה (3). פגשנו במיכלי הטיה מספר פעמים, למשל במזרקה המתחלפת או באוטומטה של העבד עם גביע ודג. בשרטוט במבט מלפנים רואים את מיכל ההטיה בפעולה. כאשר עוברות עשרים דקות המיכל מתמלא וכובד היין בחרטום גורם לו להסתובב על צירו ולשפוך את היין על גלגל הכפות (4) שמסובב את גלגל השיניים הצמוד אליו (5) שמסובב גלגל שינים ב900 (6) המחובר לציר של הפרש (יותר ברור במבט מן הצד). זה גורם כמובן לפרש להסתובב ומי שהרומח יצביע עליו בתום הסיבוב "יזכה" לשתות את גביע היין. הסיבה למרכאות היא שהגביע מכיל כליטר יין, יותר מבקבוק יין שלם! אינני יודע מה הייתה תכולת האלכוהול במאה ה-12 אבל זה נראה כמו מתכון בטוח לשכרות יחד עם חֲמַרְמֹרֶת (hangover) קשה. על מי שמזלו שיחק לו ובמשך שבע השעות של המסיבה קיבל שני גביעים מוטב לא לחשוב כלל.

היין נאסף מגלגל הכפות ויורד לגלגל כפות שני (7). הגלגל מסתובב ואיתו הציר המחובר אליו. יחד עם הציר מסתובבים גם מוטות ההפעלה (8) (יתדות הניצבות לציר) ובתנועתם הם פוגעים במנופים המחוברים לזרועות השפחות המנגנות. זה גורם לזרועות לעלות ולרדת ובכך לתופף או לפרט על הלאוטה. המוטות, גרסה מוקדמת של גל זיזים (camshaft), מעבירים תנועה מעגלית לתנועה קווית כאשר מספר המוטות והמרווח שבניהם יוצרים תבניות שונות של תיפוף/פריטה. כאשר המים נשפכים ממיכל ההטיה למיכל האוויר הם דוחפים אוויר בצינור ובקצהו יש משרוקית (9). באופן זה גם החלילנית משמיעה קול. לבסוף היין יורד בצינור הנסתר (10) ודרך גוף השפחה ממלא את הבקבוק. האחרון נמצא על ציר ומכובד המשקל ייטה וימלא את הגביע. לצורך הבהירות דילגתי על שני מנגנונים. קוראים שאוהבים פטנטים שכאלו יכולים לנסות לפענח את המרכיבים שנותרו ושאלות יתקבלו, כתמיד, בברכה.

אופנה ובגדים ב"ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים"

בחירת הבגדים של מוסלמים משקפת את עולמם הדתי והתרבותי. אנחנו קוראים חִג'אב (בערבית: حجاب) לצעיף בו נשים מוסלמיות מכסות את שערן אבל משמעותו בערבית היא "כיסוי" והוא מונח כללי ללבוש צנוע. במהלך החג', העלייה לרגל למכה, שהיא אחד מ"חמשת עמודי האסלאם", על הגברים ללבוש בגד לבן אשר לא נגעו בו חוט ומחט (איך זה בכלל אפשרי?)

מה (אם בכלל) ניתן ללמוד על החיים במאה ה-12 בדיארבקיר מהתבוננות באיורים ומן ההתייחסויות הספורות של אל-ג'זרי עצמו לפרטי הביגוד?

חמישה עבדים מ"ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים"

העבד למעלה משמאל הוא עבד שחור צעיר (غلام) הקוטם את הנר בשעון איש החרב. אין בספר תיאור מפורש שלו אבל מכל העבדים תלבושתו היא הפשוטה ביותר וכוללת שמלה קצרה אדומה עם פסי שרוול שמופיעים כמעט בכל התלבושות של עבדים ובני חורין. אינני יודע אם זאת הייתה האופנה בדיארבקיר או שיש לפסים האלו משמעות או שימוש? אם משהו מקוראי הפוסט יכול להרחיב אשמח להשכיל.

השפחה במרכז למעלה מוזגת יין באוטומטה של הפוסט הנוכחי. היא לובשת שמלה או חלוק כחול עם עיטורים המכסה אותה מן הצוואר ועד כפות הרגליים. גם לה יש שני פסים חומים על השרוולים. הבגד לא נראה "זול" או "שרותי". מתוך כיסוי ראשה גולש שערה השחור ולמרות ששמלתה צנועה והייתה יכולה להילבש על ידי מוסלמית אדוקה בת ימינו, כיסוי הראש לא עומד בסטנדרטים הכי מתונים היום (חג'אב) בוודאי לא בחמורים יותר כמו נקאב או צ'אדר.

את העבד הרוחץ את ידי המלך פגשנו כאן. האיור במקרה זה גדול, איכותי ועשיר בפרטים. הבגד הכחול שלו דומה מאד, אם לא זהה, לשמלתה של השפחה. זה מעניין במיוחד. האסור ללבוש בגדי משי או לענוד תכשיטי זהב אינו מן הקוראן כי אם סיפור מאוחר יותר שסיפר עלי אבן אבו טאלב, בן דודו של מוחמד והח'ליף הרביעי שמקובל הן על הסונים והן על השיעה. ההנחיה ספציפית מאד אבל נתפסת כהדהוד של הפסוק התנ"כי  "לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה" יתכן שהמעיל האדום שלו חסר השרוולים מספיק כדי להבחין ביניהם? יש לו גם כובע אדום קטן שדי מזכיר תרבוש (طربوش). זה מעניין כי מקור התרבוש מיוחס לתקופת כהונתו של הסולטאן מהמוט השני (1808-1839) כאשר הונהג כחלק מלבוש שופטי האימפריה העות'מאנית התפשט גם בחוגי הפקידות הבכירה והמשכילים.

העבד הבא, משמאל, למטה הוא מן האוטומטה של עבד עם גביע ודג. במקרה זה אל-ג'זרי עצמו מספק תיאור יחסית מפורט של פרטי הלבוש:

"זהו עבד עומד, כבן 10, לבוש ז'קט קצר (פאראג'יה), עם חלוק (קאבא) מתחתיו. וכובע (קלנסווה) לראשו."

 הקאבא (قابا –  אני מקווה שאייתי נכון) הוא סוג של חלוק עם שרוולים, באורך בין הקרסול לברך שנרכס ע"י הידוק צד אחד על משנהו. באנציקלופדיה של הציביליזציה המוסלמית בימי הביניים כתוב שבחצר העבאסית הקאבא השתייכה דווקא למעמד הצבאי? ע"פ האיורים בספר הידע נראה לי שהיא הייתה בשימוש רחב אצל העבדים, וכפי שנראה בהמשך, גם אצל אנשים חופשיים ואף אצל המלך. הכובע (קלנסואה = قلنسوة‎) נכתב ממש כשם העיר הערבית בשרון, אינני יודע אם זה מקור שמה. את הכובע הזה חבש למשל הרון אל רשיד כאשר התחפש ויצא לשוטט. בניגוד לקאבא שמופיעה מספר רב מאד של פעמים יש בספר מבחר נאה של כיסויי ראש שונים. למשל השפחה היוצאת מן הארון עם כוס היין מכוסה במטפחת צבעונית עם סרט ססגוני הדומה קצת לחג'אב המודרני. היא גם לובשת מכנסים אדומים רפויים מתחת לקאבא. לצרוף הזו עדויות נוספות בספר ומחוצה לו.

שמונה אנשים חופשיים מ"ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים"

הדמות משמאל למעלה היא של כתבן מתוך שעון הפיל. יש שלושה כתבנים בספר, וכולם לובשים קאבאות ירוקות, עם פסים חומים בשרוולים ולשלושתם טורבנים כחלחלים. לא מצאתי שום עדות ל"ביגוד מקצועי" של כתבנים. כדאי גם לשים לב שלכתבן יש זקן. צמיחת הזקן (لحية) ותספורת השפם הם חלק ממרכיבי האיסלם הסוני ונחשבים פיטְרַה (فطرة‎) או האופן שבו האדם נברא, שכולל את הנטייה הטבעית להבחין בין טוב לרע, ולהאמין בקיומו של אללה. כיוון שלאיש מן העבדים אין זקן, הם ככל הנראה לא היו מוסלמים.

שני השיח'ים הם חלק מאוטומטה בפרק המתקנים למשתה. אל-ג'זרי לא כותב דבר על השיח'ים אבל שיח' (شيخ) הוא תואר שניתן למנהיג בשבטים בדואיים וערביים. משמעות השם בערבית היא זקן, אף שהשייח' אינו בהכרח כזה. הם לבושים גם כן בקאבאות וחובשים טורבנים. אינני רואה הבדל בציור בין הקאבאות של השיח'ים, הכתבנים או העבדים. יתכן כמובן שהיו פערים גדולים באיכות הבד או ברקמה שלא ניכרים באיור. הטורבנים לעומת זאת מאפיינים רק את האנשים החופשיים. לטורבנים היה קודם כל תפקיד בחיי היום-יום, הדיפת החול לבל יכנס לעיניים והגנת הפנים מן השמש העזה. אבל  בתרבות הערבית הייתה לטורבן (عمامة, נהגה 'עִמאמה') חשיבות מיוחדת. הטורבנים היו מקור לגאווה וסמל להשתייכות הדתית. לקיחת הטורבן של אדם נחשבה לאקט משפיל, ונגיעה בטורבן של מישהו נתפס כעלבון. זה מסביר היטב מדוע אין לעבדים טורבנים.

התמונה האחרונה למטה היא מן הסירה המוזיקלית.  זהו המלך ובני הלוויה שלו למשתה – (באנגלית –  boon companion בערבית نديم –נדים כתבתי על זה כאן.) אפשר לראות שכולם לובשים קאבא, כולל המלך עצמו. הקאבא שלו אדומה כדם ויש לה עיטורים מזהב. בנוסף לעיטורים שיש לכולם יש לו עיטורים בצווארון, בחפתים ובשולי הקאבא וחגורה מוזהבת. האדום הוא לא בהכרח מלכותי, גם אחד מבני הלוויה לובש אותו אם כי עם פחות עיטורים.

אני די משוכנע שאל-ג'זרי היה מאד מופתע מן הפוסט הזה ולא עלה בדעתו שהאיורים שהכין לצרכי הבנת המכונות והם באמת פורצי דרך, יהפכו למדריך לאופנת המאה ה-12 בדיארבקיר. אבל שמונה מאות ושתיים עשרה שנים אחר כך זהו חלון ההצצה היחידי שנותר לנו לארמון בדיארבקיר. לפחות לי זה היה מסע מעניין.

אוטומטון של שפחה האוחזת בכוס יין ועבדים בחצר הארתוקית

הקדמה

זה ארון עץ מקושט בעל שתי דלתות העומד לצד המלך בזמן המשתה. כל שבע וחצי דקות נפתות הדלתות ואוטומטון (בובה מכנית) של נערה שפחה עומדת בפתח, מחזיקה בידה האחת כוס מלאה ביין, ובידה האחרת מגבת קטנה. המלך נוטל את הכוס, שותה את היין, משיב את הכוס לשפחה, אם הוא רוצה, מנגב את פיו במגבת ואז סוגר את הדלתות. התהליך הזה יחזור על עצמו כל שבע וחצי דקות. פגשנו כבר עבדים ושפחות כאן וגם כאן  אבל בחיפוש קצר ב"ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים" מתגלים עשרה פרקים שונים בהם מוזכרים עבדים או שפחות. זה נראה לי הרבה מאד! יצאתי ללמוד על עבדים בעולם המוסלמי במאה השתים עשרה ואיך זה דומה או שונה לתמונה שעולה מספרו של אל-ג'זרי. להפתעתי מסעי הוביל אותי לגניזת קהיר.

Category II chapter 10 Fig 102 p 126_1315

אוטומטון של שפחה, מגישה כוס יין, דף מעותק שהתפזר מסוריה או עירק, 1315

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין במישור משופע או במיכלי הטיה יוכל לדלג. על מנת להבין את המנגנון ניעזר בשרטוט של מתרגם הספר, דונלד היל עם כתוביות שהוספתי. השפחה בשרטוט הפכה לנער? אני מניח שהיל או/ו המאייר לא סברו שזה חשוב?

slave girl mechanism

שרטוט של המנגנון ע"פ דונלד היל עם כתוביות שלי

הארון הוא בגובה מטר ושישים, (במקור 6 זרתות, או span בערבית شبر או שיבר) וברוחב של כשישים ס"מ. מעל הארון יש מאגר יין המטפטף לאיטו אל מיכל הטיה שכבר פגשנו כאן. המיכל הזה ישפוך כמות יין המתאימה לכוס פעם בשבע וחצי דקות. כאשר הכוס תתמלא ביין היא תהיה כבדה דיה על מנת להוריד את הזרוע הנמצאת על ציר וכתוצאה ישתחרר מוט הארכה. השפחה, על הגלגליות, תחליק במורד המישור המשופע, וידה השמאלית האוחזת במגבת, תפתח את דלתות הארון כאילו שהיא מציעה יין למלך. המלך ישתה את היין, ימחה את פיו וישיב את הכוס למקומה וידחוף בעדינות את השפחה פנימה עד שהתפס שלה יאחז בתחנת העגינה. התהליך הזה יחזור על עצמו מידי שבע וחצי דקות, כל עוד יש יין במאגר.

עבדים ושפחות ב"ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים"

בעשרה פרקים שונים של "ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים" מוזכרים עבדים ושפחות:

  1. שער ראשון, פרק שבע – שעון איש החרב: אוטומטון של עבד שחור צעיר (غلام), ללא זקן אוחז בחרב המקצצת את פתיל הנר.
  2. שער שני, פרק שלוש – מתקן משחק בזמן משתה: אוטומטון של נערה שפחה (جَارِيَة‎) (בויקפדיה כתוב גם פילגש?) עם בקבוק וגביע
  3. שער שני, פרק ארבע – סירה לברכה בזמן משתה: אוטומטון של עבד האוחז קנקן וגביע וארבע שפחות מנגנות. על מעמד השפחות משכילות בשם qiyan אפשר לקרא יותר כאן.
  4. שער שני, פרק שבע – עבד המחזיק גביע ודג: אוטומטון של עבד נער המוזג יין לגביע.
  5. שער שני, פרק שמונה – עבד עם גביע ובקבוק: אוטומטון של עבד המוזג יין לגביע.
  6. שער שני, פרק עשירי – שפחה היוצאת מארון עם כוס יין: (הפוסט הנוכחי) אוטומטון של שפחה המגיחה מארון עם כוס יין.
  7. שער שלישי, פרק שני – כד אוטומטי: המוטיבציה של אל-ג'זרי להכין את הכד האוטומטי כתובה במפורש: " המלך סלאח שאלוהים יכפיל את צדיקותו, לא אהב שמשרת או שפחה שופכים מים על ידיו בזמן רחצת ההיטהרות שלו, הוא בקש ממני לעשות [משהו] לצורך שפיכת המים."
  8. שער שלישי, פרק שלישי – עבד השופך מים על ידי המלך: אוטומטון של עבד השופך מים על ידי המלך.
  9. שער שלישי, פרק תשיעי – כיור הטווס המאפשר רחצת ידים: אוטומטון לרחצה הכולל שני עבדים אחד מביא סבון והשני מגבת.
  10. שער שלישי, פרק עשירי – כיור הרחצה של העבד: אוטומטון לרחצה עם עבד האוחז בקנקן מים.

גניזת קהיר ועבדים במאה ה-12

האם אנחנו יודעים מי היו העבדים והשפחות, איך הפכו לעבדים ואיך היו חייהם ?

גניזת קהיר היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה התשיעית והמאה התשע עשרה, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בפוסטאט, בעיר העתיקה של קהיר. הרמב"ם, כששהה בקהיר, נהג להתפלל בבית כנסת זה, ולכן הוא נקרא גם בית כנסת הרמב"ם. בבורותי חשבתי שהם אספו ספרי קודש פגומים אבל מסתבר שבגלל הכבוד לשפה העברית הם שמרו הכול; מסמכים משפטיים וכלכליים, אגרות, שטרות חוב, רשימות שמיות, מכתבים ועוד ועוד. קרייג פרי כתב את הדוקטורט שלו על חיי היום יום של עבדים במצרים בין המאה התשיעית עד השלוש עשרה על סמך חומרים מן הגניזה. זה לא סיפורם של העבדים בארמון בדיארבקיר בו פעל אל-ג'זרי, אבל ניתן ללמד מזה הרבה.

במכתב לא מתוארך מן הגניזה, מתואר מקרה מבית המשפט המקומי בעיר נמל בים האדום בשם אידהב (היום בסודן). שתי שפחות הופיעו בפני הקאדי (שופט מוסלמי), אחת מהן העידה כי הן נחטפו בשעה שהלכו לשאוב מים מן הבאר ונמכרו לעבדות. הקאדי שאל אם הן מוסלמיות שכן אסור היה לשעבד מוסלמים. אחת החטופות התעקשה כי היא יהודייה ולכן הועבר המקרה לבית משפט רבני. כותב המכתב פנה לקהיר להתייעצות, כך הגיע המכתב לגניזה. איננו יודעים מה עלה בגורל האומללות אבל זוהי דוגמא לאופן שבו נשים שועבדו ובגניזה יש עושר של אינפורמציה על קניה ומכירה של עבדים יחידים.

הדרך השנייה שכבר הוזכרה היא מתנות דיפלומטיות: למשל ההיסטוריון המצרי אל מקרזי מספר על תהלוכות גדולות של עבדים שהגיעו מנוביה, הראשונה ב- 1023:

" ביום שלישי, כאשר נותרו שמונה ימים בחודש  הגיעה המתנה של אבו אל מקרים חיבתאללה ממוהדתן [צפונה לסכר אסואן] : עשרים סוסים, שמונים גמלים משובחים, מספר [עבדים] שחורים, נקבות וזכרים, צ'יטה בכלוב, עזים נוביות, ציפורים, קופים, וחטי פילים."

הפרקטיקה הזו של משלוח עבדים כמתנה לשליט לא מוגבלת לנוביה. הח'ליף הפאטימי אלמסתנצר באללה קיבל עבדים טורקים ממיכאל הרביעי, קיסר האימפריה הביזנטית, עבדים וסריסים מן האמיר של תימן ועבדים משליט אַל-אַנְדָלוּס, (الأندلس), הממלכה המוסלמית בחצי האי האיברי.

גם המלחמות המתמשכות בשולי האימפריה האסלאמית הפיקו  אספקה קבועה של שבויי מלחמה וסחר עבדים בהיקף "סיטונאי". איננו יודעים  אם העבדים בארמון בדיארבקיר הגיעו כמתנה משליט אחר, נרכשו כיחידים, או נשבו במלחמה.

שטרי המכר בגניזה מספקים מידע על מוצא העבדים. מספרם הרב של שטרי מכר מאפשר לפרי לעשות סטטיסטיקה של מוצא השפחות, מחריד כפי שזה. מתקבל רוב גדול לשפחות נוביות בצד לא מעט שפחות ממקורות אחרים :

slave women origin_en

אי אפשר לדעת כמובן מאיפה היו השפחות בארמון בדיארבקיר אבל סחר העבדים בגניזה מתעד את המזרח התיכון כולו וסביר שהתמונה לא היתה מאד שונה.

כשאני חושב על עבדים, אני חושב על עבודה מפרכת בשדות כותנה או עבודה קשה במטעי הקפה או הסוכר בדרום אמריקה. העולם האסלאמי של המאה השתים עשרה לא התאפיין בייצור חקלאי בקנה מידה גדול. השימוש בעבדים במשקי בית משקף את העושר היחסי ואת האופי העירוני של העילית המוסלמית. משפחות של סוחרים, שופטים, מלומדים, ואחרים רכשו עבדים כדי לעזור עם גידול הילדים, ומטלות הבית. התמונה הזו מן הגניזה דומה מאד לספרו של אל- ג'זרי וניתן לראות שכל העבדים בספר הם חלק של משק הארמון, מסייעים במטלות היומיומיות או עוזרים במהלך המשתה.

שפחות נלקחו לעיתים קרובות כפילגשים והרו. בהתאם לחוקי האיסלם הילדים שנולדו לשפחה וגבר מוסלמי היו מוסלמים חופשיים. הח'ליף  הפאטימי אלמסתנצר באללה, שכבר הוזכר, היה בן של שפחה סודנית בשם ראסד. זה לא היה המצב בחברה היהודית שם הממסד הרבני התקשה להתמודד עם התופעה אבל זה סיפור אחר. אני מתעלם כרגע מעבדים-חיילים, נושא בעל חשיבות רבה בהיסטוריה של התקופה, כי אין לו קשר לספרו של אל-ג'זרי.

אחרית דבר

החיבור שלי לאל-ג'זרי גורם לי לרצות להתנצל בשמו על האופן האגבי בו הוא מתייחס לעבדות. זה ודאי מועצם בגלל הכאב על מצב זכויות אדם בארץ וההרגשה שהן תחת מתקפה מתמדת. זה ילדותי, אי אפשר להשליך אותי, החינוך שקבלתי בבית ובשומר הצעיר אל המאה השתים עשרה. בזמן שיטוטי מצאתי את הטקסט הבא של בנימין מטודלה שהיה בעיני תמיד שיר שמח של הגששים:

"ומשם [מעדן] לארץ אסואן. מהלך כ' יום במדבר היא סבא אשר על נהר הפישון הוא היורד  מארץ כוש. ושם מבני כוש שיש להם מלך וקוראין אותו סלטאן אל חבשה: ויש אומה מהן שהן כבהמות, אוכלין העשבים על גדות הפישון ובשדות והם הולכים ערומים ואין להם דעת כשאר האדם ושוכבים עם אחיותהם ועם מי שמצאו והיא חמה מאד. וכשהולכים אנשי אסואן לשלול שלל בארצם מוליכים עמם לחם וחיטים וצימוקים ותאנים ומשליכים אליהם ובאים אחרי המאכל ומביאים מהם שבויים הרבה ומוכרים אותם בארץ מצרים ובכל ממלכות אשר סביבותהם והם העבדים השחורים בני חם."

מתוך "ספר מסעות של ר. בנימין, ז״ל: על פי כתבי יד עם הערות ומפתח"

זה תיעוד (?) נוסף של לכידת עבדים בנוביה אבל ההתיחסות לעבדים היא מצמררת ואני חושש שיותר משהיא מעידה על הקורבנות האומללים היא מעידה על בנימין מטודלה ועל היכולת שלו לראות את האחר. אני רוצה לסיים בשורה מתוך הכרזת האו"ם :

"כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עלינו לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה".

הכרזה האו"ם בדבר זכויות האדם, סעיף ראשון, 1948

נוסחאות קדושות והאוטומטון (בובה מכנית) של עבד עם גביע ודג

"צרות שהתגברו עליהן – טוב לסַפֵּר." באידיש: "איבערגקומענע צרות איז גוט צו דערציילן." פרימו לוי, הטבלה המחזורית

הקדמה

האוטומטון הזה הוא מן היותר פשוטים שאל-ג'זרי בנה אבל התיאור, כמו רבים מן התיאורים בספר, מסקרן שלא לומר מהפנט:

"זהו עֶבֶד עומד, בן עשר על פי מראהו, לבוש מקטורן קצר מעל גלימה וכובע לראשו. בידו הימנית גביע, האצבעות אוחזות בחלק התחתון כך שניתן לקחת ולהחזיר את הגביע לידו…ידו השמאלית באותה תנוחה, גבוהה מן הגביע, אוחזת דג כסף."

Category II Chapter 7 p 119 Fig 98 TopKapi

ציור האוטמטון של העבד עם הדג והגביע, עותק טופקפי, 1206

השימוש בדג מפתיע. למיטב ידעתי, הדג הוא סמל נוצרי מובהק, בגלל נס הדגים שעשה ישו, דייגים כמו פטרוס, אנדראס, יוחנן ויעקב שהיו לתלמידים ושליחים. סמל הדג, ביוונית ΙΧΘΥΣ,הוא ראשי תיבות  של "Iēsous Christos, Theou Yios, Sōtēr" בעברית "ישוע, המשיח בן האלוהים, מושיענו " הפך לסימן זיהוי בקרב נוצרים נרדפים. החיבור בין יין לדג הזכיר לי שיחה מרתקת בין מייצרי לכָּה בסיפור "כרום" ב"טבלה המחזורית" שכתב פרימו לוי, ועל כך בהמשך.

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין בריקוע נחושת או במיכלי הטיה יוכל לדלג.

הפרק הזה מצומצם מאד בשרטוטים, השרטוט היחידי הוא זה שמופיע למעלה. אולי משום שהאוטומטון הזה כה פשוט. לעומת זאת יש הסברים מפורטים מאד על תהליך ההכנה למשל :

"אם האוּמן לא מספיק מיומן לרקע את הפנים [של האוטומטון] בעזרת פטיש, הוא יכול לעשות חלקים עבים  יותר, למשל האף, בעזרת עופרת"

וגם:

"האומן לא צריך לפחד שהעבד ייטה בכיוון כלשהו. אני הצבתי אותו [את האוטומטון] על כפות רגליו ופחדתי שהוא יטה אבל הוא נותר זקוף ולא נטה כלל."

הרשיתי לעצמי לקחת את השרטוט המקורי של אל-ג'זרי ולהפוך אותו יותר דומה לשרטוט עכשווי אשר יבהיר את פעולת האוטומטון:

Category II Chapter 7 mechanizm

המנגנון של האוטומטון, עבד עם גביע ודג, שרטוט שלי

החלק העליון של האוטומטון, הראש ובית החזה הוא מיכל יין. פתח המילוי שלו חבוי מתחת לכובעו של העבד. בתחתית המיכל יש פתח ניקוז הנמצא מעל מיכל הטיה. אל-ג'זרי הרבה להשתמש במיכלי הטיה, פגשנו אותם כבר כאן ונפגוש עוד בהמשך. בתחילה המיכל מאוזן כמו בשרטוט אבל אחרי כשבע וחצי דקות הוא יתמלא ביין, משקל היין בחרטום יגרום לו לנטות על צירו ולשפוך את היין שירד בצינור ויגיע לדג העשוי כסף. הדג נמצא על ציר אבל חלקו התחתון מעט יותר כבד ולכן הוא נוטה כלפי מעלה. היין ימלא את חציו העליון ולכן הוא ייטה על צירו וימלא את הגביע. תחת משקל היין, זרוע העבד תרד כאילו הוא מציע את הכוס למלך והמלך ייקח את הגביע מידו, ישתה את היין וחזיר את הגביע לידו. התהליך יחזור על עצמו כל שבע וחצי דקות, כל עוד יש יין במיכל.

"כרום" של פרימו לוי או להוציא את הבצל מן הלכָּה

פְּרִימוֹ לוי, סופר יהודי-איטלקי מופלא, נודע בעיקר בגלל סיפוריו על השואה כמו "הזהו אדם", "ההפוגה" ואחרים אבל אני אוהב במיוחד את ה"טבלה המחזורית". להגנתי אומר שאני כימאי (גם) ופרימו לוי עצמו אמר:

"אני כותב משום שאני כימאי. המקצוע שלי סיפק לי את החומר הראשוני, את הליבה שאליה אני מצרף את הדברים… הכימיה היא מאבק עם החומר, יצירת מופת של רציונליות, משל קיומי… הכימיה מלמדת את השכל לעמוד על המשמר. כאשר השכל נכנע, הנאציזם והפשיזם מתדפקים בפתח."

רבים מתלמידי לכימיה, פיזיקה ומדע חישובי, המופתעים יש לומר, שמעו אותי במהלך השנים מקריא את הסיפור "כרום" מן "הטבלה המחזורית" אשר נפתח כך:

"כמנה שניה הוגש דג אבל היין היה אדום. ורסינו הממונה על התחזוקה, אמר שכל זה שטויות ובלבד שהיין והדג טובים: הוא בטוח שמרבית חסידי הצירוף השמרני לא יבחינו בעיניים עצומות בין יין לבן או אדום… זקן בשם קומטו הוסיף כי החיים מלאים מנהגים שאחר שורשיהם כבר אי אפשר להתחקות… העברתי במוחי במהירות את הנוכחים כדי לוודא שאיש מהם טרם שמע את הסיפור ואז התחלתי לספר את סיפורי על הבצל שבשמן הפשתים הרותח שכן היתה זו חבורה של מייצרי לכָּה שהסבה יחד לארוחת צהרים"

הסיפור מתחיל בספר מתכונים ללכָּה בו נרשמה עצה להכניס לשמן הפשתים שתי פרוסות בצל, ללא הסבר או נימוק ומסתיים בנוסחה לצבע סינטטי נגד חלודה שהכילה אמוניום כלוריד. למי שלא דובר "כימיה" כשפה טבעית שניהם הם אבסורד מוחלט. סיפורם המוזר והנפלא הוא התמצית של מה זה מדע וטכנולוגיה. את סיפור הבצל אספר בקצרה אבל מי שרוצה להתענג באמת שיקרא את "הטבלה המחזורית". הבצל הוכנס לשמן לפני שהיו מדי חום, כאשר הבצל החל להשחים זה היה אות לגמר תהליך ההרתחה. במשך השנים שחלפו יצרני הלכָֹּה עברו להשתמש במדי חום אבל שכחו את הסיבה המקורית ולא העזו לסטות מן המתכון שהכירו. ככה הוא התגלגל לספר המתכונים. כשקראתי על האוטומטון של אל-ג'זרי נזכרתי בשיחה ההיא ותהיתי אם הם שתו עם הדג יין לבן או אדום? ומה אנחנו יודעים על מנהגי השתיה במאה השתים עשרה? כמסתבר לא מעט.

מנהגי השתיה במאה השתים עשרה

לאורך שנים רבות שתיית יין היתה מנותקת מן הארוחה. ביוון העתיקה, הסימפוזיון (יוונית: συμπίνειν,=לשתות ביחד) היה משתה שהתקיים לאחר הארוחה, והשתייה היתה מלווה במוסיקה, ריקודים, או שיחה טובה. הקשר לשימוש המודרני בסימפוזיון כמפגש אקדמי הוא מצומצם למדי. הרומאים אמנם שתו במהלך הארוחה, יין מהול במים, ועדיין היו להם מסיבות שתיה נפרדות (comissatio) לאחר ארוחת הערב. גם שתיית היין של המוסלמים בימי הבינים היתה מנותקת מן הארוחה. בפרק על צריכת אלכוהול בקהיר של ימי הביניים שכתבה פאולינה לויקה (Lewicka) מאוניברסיטת ורשה נקראות מסיבות השתיה מג'ליס אל-קמר (مجلس الخمر‎), מילולית מועצת היין והן נפרדות מארוחת הערב. השער השני ב"ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים" מוקדש לכלים ואוטומטות למשתים ובכל עשרה הפרקים, פרק לכל מתקן, לא מופיעה ארוחה יחידה כך שככל הנראה גם שם השתיה היתה מופרדת מן האכילה מה שדי מייתר את השאלה איזה יין מתאים לדג?

עדיין מעניין לדעת מה הם שתו? בטקסט על האוטומטון של העבד עם הדג והגביע מופיע יין מסונן. מדובר בהסרה של מוצקים המרחפים ביין כמו שרידי שמרים או טאנין (חומר המצוי בקליפת הענב ועוד) לפני הביקבוק ובכך מייצרים יין יותר עדין ופחות מריר. היום זה חלק סטנדרטי של הכנת היין, ועדיין זה לא אומר הרבה על איזה יין הם שתו. ב-1169 התמנה צלאח א-דין שכבר הוזכר לווזיר בקהיר. הוא התחרט על קלות דעתו בעבר ועל שתיית יין במעין "חזרה בתשובה" ואחרי מספר שנים מועט אסר על שתיית משקאות אלכוהוליים. למרות שהשליטים הארתוקים בדיארבקיר היו תחת חסותו האיסור בברור לא הגיע אליהם. גם בקהיר הדברים לא פשוטים. במהלך שיטוטי מצאתי את "רשימת היינות" של פירוזבאדי. זהו כתב יד המצוי באוספי המוזיאון הבריטי ומקורו בראשית המאה ה-15 בקהיר. הכותב מציין שהוא תומך באיסור על אלכוהול ושהעניין שלו בנושא הוא בלשני. בטעות או בכוונה כותרת המשנה בחרוזים, היא די אירונית "בן הלוויה העליז על האיסור על יין עתיק" (The Cheery Companion, on the prohibition of old wine) . לאחר מכן הוא מונה אלפביתית 357 (!)שמות יינות חלקם תיאוריים מאד כמו "המוזהב", "עין התרנגול", "אם החטאים" ואפילו "זה ששיכור בבוקר" ואף שקשה מאד לדעת כמה זה דומה או שונה מן היינות המוכרים לנו ניתן להסיק שבמאה ה-12 בדיארבקיר היה ככל הנראה מבחר נאה של יינות.

הזמן החולף ואמיתות גדולות

ובחזרה לפרימו לוי; השימוש בלכָֹּה על בסיס שמן סאנדרך (עץ ממשפחת הברושים) מופיע ב"ספר הידע של התקנים מופלאים" מספר פעמים. השימוש בבצל לאמוד את הטמפרטורה היה אם כן בהחלט בהישג ידו של אל-ג'זרי ואולי היה נהנה מן הסיפור על הבצל שנותר גם כשיש בידינו תרמומטרים מדויקים. הסיפור על האמוניום הכלורידי לעומת זאת היה משאיר אותו לגמרי נבוך; ראשית הכרום התגלה רק ב1797 ע"י כימאי צרפתי בשם לואי ניקולה ווקלין ( Louis-Nicholas Vauquelin ) והשימוש בכרום בתעשיית הצבעים היה זר לו לגמרי. שנית הסיפור ה"בלשי" מבוסס על כימיה שלא יכול היה להכיר; יסודות, אטומים, חומצות ובסיסים שייכים לעתיד, מאות שנים אחרי זמנו. למרות זאת אני חושב שהיה מבין את התחושות המתוקות שעברו בפרימו לוי כשהבין (הפרטים בסיפור!) שהכלוריד בנוסחה הוא מעשה ידיו מלפני שני עשורים הוא כתב:

 "הנוסחאות קדושות הן, כמו תפילות, פקודות חוק ושפות מתות ואין לשנות בהן אף תג וכך הדמון הכלורי שלי שנעשה עתה מיותר וכנראה גם קצת מזיק עדיין נטחן בדבקות דתית על שפת אותו אגם אל תוך כרומט נגד חלודה ואיש אינו יודע מדוע."

אם יורשה לי להוסיף סיכום משלי, אחד מתפקידיהם החשובים של אוהבי מדע וטכנולוגיה ביקום הוא להוציא את הבצל משמן הפשתים ואת הכלוריד מן הכרומט נגד חלודה. אלו אינן זוטות לא חשובות כי אם הנתיב לרציונליזם וזו בעיני הדרך היחידה לחברה יותר טובה וישרה.

האוטומטון (בובה מכנית) ששותה את שארית יין המלך

הקדמה

חצר המלך המוסלמי בימי הביניים הכילה מלבד וזירים ופקידים בעלי תפקידים מוגדרים, מספר רב של אנשים מלומדים, אסטרולוגים, משוררים, זמרים ושוטי חצר. בעלי הכשרונות הטובים ביותר נבחרו למעמד (class) בפני עצמו, בני הלוויה לשעשועים של השליט (באנגלית –  boon companion, בערבית نديم -נדים ). זו היתה משרה קבועה, רבת יוקרה והשפעה. אל-ג'זרי בנה אוטומטון (בובה מכנית)  מנחושת של בן לוויה שכזה, בידו הימנית גביע ובידו השמאלית חבצלת.

Category II chapter 6 Fig 94 p115 Topkapi

איור 1- אוטמטון של בן לוויה לשעשועים, עותק טופקאפי, 1206.

אל-ג'זרי כתב כי "זה היה אחד ממנהגי המלכים להשאיר חלק [מהיין] בגביע, אחד מבני הלוויה שתה אותו, זה היה תפקידו"  האוטומטון מחליף בן לוויה זה.

קראתי הרבה חומר בשבועות האחרונים על בני הלוויה לשעשועים, קצת מזה תפגשו בהמשך. לא מצאתי הסבר- למה צריך לשתות את השאריות של המלך? טועם יין זה ברור, חשש ממתנקשים, אבל לשתות את השאריות ? כל הסבר יתקבל בשמחה.

לאחר שהמלך שותה, לוקח שר המשתה את הגביע, מוזג מה שנותר לאוטומטון. האוטומטון שותה ומהנהן בראשו מספר פעמים. זה קורה בכל פעם שיין נשפך לתוך גביעו. יד שמאל שלו יורדת ומסמנת כמה הוא שתה. בשלב מסוים, שר המשתה פונה למישהו שהוא מבקש לעשות ממנו צחוק ואומר:

"שים אותו[את האוטומטון] על ברכיך, שתה ותן גם לו [יין]. הוא לא יסיים יותר משנים-שלושה גביעים לפני שבן הלוויה לשעשועים[המכאני] ישפוך עליו את כל ששתה מראשית המשתה וירטיב את בגדיו. היין יזרום מן התחתית  והוא יהיה לצחוק."

התמונה כמו נלקחה מלילות המשתה הססגוניים והפרועים של אלף לילה ולילה, וזה מסופר כבדרך אגב בספר הנדסה…

איך זה עובד?

ההסבר ההנדסי, ייצבע, כמו תמיד, בכחול, כך שמי שלא מתעניין בסיפונים ומצופים יוכל לדלג. זהו שרטוט מן הספר עם כתוביות שלי.

Category II chapter 6 Fig 97 p117 Topkapi wlables_he

איור 2, מנגנון האוטומטון עם תויות, עותק טופקפי, 1206.

האוטומטון הוא של ילד בן חמש, (לא נראה לי שהמאייר קרא את הספר, האדם בשרטוט נראה מזוקן ושְׂבֵעַ יָמִים). הזרוע האוחזת בגביע [קטוע רק במהדורת הפקסימיליה שבידי] חלולה כך שהיין הנמזג לגביע, זורם למיכל המחובר לזרוע. הזרוע נמצאת על ציר ובשל כובד המיכל תטה למעלה ותעלה את הגביע לכוון שפתי הבובה. גם הראש נמצא על ציר, שלא מופיע בשרטוט, והגביע יגרום לאוטומטון להטות את ראשו לאחר בתנועה של שתיה. במיכל יש סיפון, (כמו בכיור הטווס והקסם של בובות מכניות ). סיפון זה צינור הגורם לנוזל לזרום כלפי מעלה ללא משאבה, על ידי שימוש נבון בכוח המשיכה:

siphon

איור 3, סיפון

ציורים מצרים עתיקים מעידים על שימוש בסיפונים בתעשיית היין כבר באלף וחמש מאות לפנה"ס. יש ראיות פיזיות לשימוש בסיפונים על ידי מהנדסים יוונים במאה השלישית לפנה"ס בפרגמון.

siphon Egypt

איור 4, סיפונים במצרים העתיקה מן הקבר של קינבו בתבאי, 1450 לפנ"הס

הרון מאלכסנדריה כבר הוזכר פה, כתב בהרחבה על סיפונים בספרו "פנאומטיקה" והאחים בנו מוסא שגם אותם פגשנו המציאו את הסיפון הכפול הקונצנטרי. כך שהשימוש של אל-ג'זרי אינו חדש אלא רק  אלגנטי לצורך האוטומטון. הלחץ האטמוספירי דוחף את הנוזל במעלה הצינור בתנאי שהצינור מולא במים או במקרה שלנו ביין. אל-ג'זרי משיג את זה ע"י הטית הזרוע של האוטומטון. הסיפון מרוקן את מיכל הזרוע למיכל הראשי שמתחתיו. מפלס היין ילך ויעלה ואיתו יעלה המצוף. זה ישחרר את החבל העובר דרך שתי גלגלות והזרוע האוחזת בחבצלת תרד למטה. כאשר המצוף יגיע לתקרה ולא יוכל לעלות יותר היד האוחזת בחבצלת תהיה קרובה לירכי הנער ושר המשתה יידע שאפשר לעבור למעשה הלצון. עוד שתיים או שלוש כוסות והיין ימלא את הסיפון התחתון וכל היין ישתחרר ויישפך על האומלל שאוחז באוטומטון.

בן הלוויה ותרבות החצר בדיארבקיר

הפער בין ההיסטוריה והתרבות המוסלמית, כפי שאני (יהודי חילוני הגר בתל אביב ומתבונן באסלאם מבחוץ דרך פגישות עם תלמידים, עמיתים, עיתונות וטלוויזיה) מבין אותם, לבין החיים המצטיירים מספרו של אל-ג'זרי הוא עצום. האסלאם העכשווי מצטייר כדת שאימצה את חוקי השריעה לחומרה, קצת כמו האורתודוקסיה היהודית ורחוקה ת"ק פרסה מן המשתים המתוארים בשירה ובספרות הערבית של ימי הזוהר של החליפות העבאסית בבגדד.

החשיבות של בן הלוויה כמוסד ניכרת משפע ההתייחסויות של מלכים, סופרי חצר, היסטוריונים, ואפילו כותבי ספרי בישול. אביא רק שלוש דוגמאות מן העושר הזה:

  1. כתאב אל פהרסת (كتاب الفهرست) נכתב ע"י אבן אל-נדים, מוכר ספרים ובן לוויה בעצמו (שימו לב לשמו!) מן המאה העשירית בבגדד. זהו אינדקס של כל הספרים שנכתבו בערבית בזמנו. המונח 'אינדקס' מטעה. המחבר תיאר את חייהם של אלפי סופרים, פרט את כל הכותרות של ספריהם, כתב סקירה ביקורתית תוך דיון רחב בדת, במנהגים ובהישגים המדעים של זמנו. למעשה זוהי אנציקלופדיה תרבותית יוצאת דופן. מעניין לציין כי יש פרק המוקדש "לבני לוויה, אנשי ספרות, זמרים, סופגי מלקות, ליצנים וקומיקאים." אל נאדים מספר על אבו אל אנבאס אל סאמירי, שופט רם דרג, ובן לוויה של הח'ליפים מהמאה התשיעית בבגדד:

"ואף שנמנה על שוטי החצר והליצנים, הוא היה מלומד שהכיר את הכוכבים, הוא כתב על זה ספר [למעשה נשארו כתבי יד של שני ספרי אסטרונומיה שלו א.ג] ששובח ע"י מיטב האסטרולוגים. [הח'ליף] אל-מתוכל צרף אותו לבני הלוויה ונתן לו תשומת לב מיוחדת"

רשימת הספרים של אל אנבס כוללת:

  • עזרים לעיכול ודבשות ( (Treacles)
  • הפרכה של כתבי אבו מיכהיל אל סיידאנאני בהקשר לאלכימיה
  • פרשנות של חלומות
  • אנקדוטות נדירות על סרסורים
  • במה נעלה הרקטום על הפה
  • שמות המשפחה של החיות

אני מודה שהרשימה הזו נראית כאילו המצאתי אותה במצב רוח שטותי במיוחד אבל אפשר לבדוק אותי כאן או כאן.

  1. ספר המנות ( كتاب الطبيخ ) הוא ספר הבישול הקדום ביותר הידוע בערבית. הוא מכיל למעלה משש מאות מתכונים שנכתבו במאה העשירית ע"י אבן סאיער בבגדד. הדפים האחרונים הם הנחיות להתנהגות במסיבות שתייה כולל תיאור מפורט ביותר של המצופה מבן הלוויה. זהו קטע קצרצר מן הספר:

"הנדים [בן הלוויה] השותה עם המלך חייב לתפוס את המקום שהוקצה לו, מבלי לשים את עצמו בעמדה גבוהה או נמוכה יותר, ובוודאי לא לשכב אלא לשמור על עצמו זקוף… הוא לא יפהק… ולא יתעקש במהלך הוויכוח תחת השפעת המשקה כי מי שמתנהג בדרך זו הוא גס רוח."

  1. אבו אלחסן אלמסעודי (בערבית: ابو الحسن علي المسعودي) היה היסטוריון וגיאוגרף מוסלמי. הוא ידוע בשל ספרו הגדול "אפרים של זהב ומכרות של אבני חן" שמתאר את הגיאוגרפיה וההיסטוריה של המרחב המוסלמי אבל גם הודו, סין, ואף שבטים שונים באפריקה, במאה העשירית לספירה. בין השאר הוא מתאר דו שיח פיוטי בין מזכיר החליף לבן הלוויה לשעשועים:

"אני מסייע ואתה מעכב;

אני תשוקה  ואתה הלצה;

אני עבודה קשה ואתה פנאי;

אני למלחמה ואתה לשלום."

ועל זה משיב בן הלוויה:

"אני מביא רווחה ואתה צרות;

אני הידידות ואתה שירות;

כשאתה קם אני יושב;

כשאתה כועס, אני ידידותי;

אני נקרא נדים [מילולית המצטער] בגלל האכזבה בלכתי"

גביע שבוחר את השתיין

הקדמה

זהו גביע גבוה עשוי כסף הנמצא על הדום. על הגביע יש מכסה שטוח שבמרכזו כיפה יפה ועליה ברווז שמקורו פתוח. הגביע מוצב במרכז מעגל החוגגים. כאשר מוזגים לתוכו יין, הברווז מסתובב ונשמע צליל צווחני. נותנים את הכלי לחוגג שהברווז הצביע עליו במקורו והוא שותה את היין עד תומו ומחזיר את הכלי למוזג. במידה ונותר יין בכלי, הברווז ימשיך לצווח והמוזג יסרב לקבל את הכלי עד שהנבחר ישלים את השתיה…

הגביע הבחור, עותק טופקאפי 1206

 

איך זה עובד

ההסבר ההנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין באיך כד יין משמיע קולות ואיך יודעים כמה יין נשתה, יוכל לדלג. השרטוט המצורף הוא עיבוד שלי לשרטוט שהכין מתרגם הספר לאנגלית דונלד היל. הוא יעזור לנו לעקוב אחרי המנגנון.

שרטוט המנגנון, בעקבות שרטוט של דונלד היל, מתרגם הספר לאנגלית

המשרת שופך את היין על הסבכה, היין יורד כלפי מטה ומתנקז אל פתח הכניסה הנמצא מעל לגלגל מים. ראו למטה את השרטוט היפה של אל-ג'זרי שנראה ממש כמו טורבינה מודרנית של NASA. זרם היין פוגע בלהבים ומסובב את הגלגל והברווז הרתום לציר מסתובב איתו. היין יורד למכסה הפנימי ומגיע לפתח הצינור המולחם לדופן ויורד לתחתית הכד. הוא דוחף את האוויר בכד והאוויר יצא בנתיב היחידי שנותר לו, צינור האוויר שבקצהו המשרוקית. כאשר השתיין שותה מן הזרבובית היין חוזר בכיוון ההפוך אבל במידה והחוגג לא סיים את המשקה, היין יחזור וישוב בצינור ידחוף אוויר במשרוקית והברווז ישמיע קול המעיד שהשותה לא סיים את חובתו.

גלגל המים של אל-ג'זרי בהשוואה לטורבינה מודרנית מאתר NASA

אלכוהול ?

אינני מומחה לאסלאם והתפתחותו אבל ההתייחסות האגבית לשתיית אלכוהול הפתיעה אותי מאד. חקרתי מעט את הנושא אבל אשמח מאד לקבל תגובות, תיקונים או הצעות נוספות.

האיסור על אלכוהול בקוראן הוא הדרגתי. המוסלמים מאמינים כי אללה עשה כך ברוב חוכמתו מתוך הכרות עם הטבע האנושי וידיעה כמה מושרשת צריכת אלכוהול. ראשית נאסר על מוסלמים מלהשתתף בתפילות כאשר הם שיכורים:

סורה 4 פסוק 43:

"הוי המאמינים, אל תקרבו לתפילה בעודכם שיכורים עד אשר תדעו את אשר תגידו".

בהמשך נאמר כי יש באלכוהול תועלת, אבל נזקו עולה על תועלתו:

סורה 2 פסוק 219:

"ישאלוך על אודות היין ומשחקי המזל. אמור בשניהם טמון אשם גדול וגם תועלת לאנשים, ואולם האשם גדול מתועלתם ".

ורק לבסוף יש איסור גורף:

סורה 5 פסוק 90:

"הוי המאמינים, היין ומשחקי המזל ובמות האלילים והחצים, טומאה הם ומעשה השטן. על כן רחקו מעליהם למען תעשו חייל. "

הציטוטים מן הקוראן. תרגום לעברית, אורי רובין

למרות האיסור על שתיית יין ומשקאות משכרים באסלאם ניתן למצוא עדויות רבות לשתיית יין והאלכוהול בעולם האסלאמי של ימי הביניים בשפה, בתרבות, ובשירה.

המילה אלכוהול עצמה מקורה בערבית "אל-כוחול" الْكُحْل שפירושו התמצית, כי תהליך הפקתו מזכיר את ייצור אבקת הכחל, ששמשה לתעשיית הבשמים והקוסמטיקה. ויש גם את ה"ח'מארה" שמשמשת להגדרת מקום שתייה פשוט ועממי, ומקורה במילה ח'מר שהוא שם כללי למשקאות משכרים.

בשירה, אבו נואס, משורר ערבי, ששיריו הפכו לנכס צאן ברזן של התרבות הערבית ומופיע גם ב"אלף לילה ולילה", כתב בתקופת הזהב של הח'ליפות העבאסית שירי יין (אפשר לקרא יותר פה)

אנִי רוֹאֶה אֶת הַיַּיִן מַפְרֶה אֶת הַשֶכֶל

חוֹשֶׂף אֶת סִתְרֵי-הָאֹפי וּמַאְדִיר אֶת הַחָכְמָה;

מוֹסִיף לַסִכְלוּת הַבְּרִיוֹת יֶתֶר-סִכְלוּת

וּמַשְאִיר אֶת טֶבַע-אַנְשֵי-הַמַּעֲלָה כַּיָּאוּת

מָצָאתִי כִּי מְעַטִּים הַשִכּוֹרִים שֶדַּעְתָּם צְלוּלָה

וְרַק מְתֵי-מְעַט נְבוֹנִים בִּהְיוֹתָם מְפֻכָּחִים

[אבּוּ נֻוָּאס, שירי אהבה ויין, תרגמו מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1999]

659px-Maler_der_Geschichte_von_Bayâd_und_Riyâd_002

כתב יד ביאד וריאד אוסף הוותיקן

הציור למעלה לקוח מכתב יד בשם סיפורם של ביאד וריאד (: حديث بياض ورياض).זהו כתב היד היחיד שנשמר והוא מצוי בספריית הוותיקן. הוא נוצר ככל הנראה באנדלוסיה סמוך מאד ל-1200 (השנים שבהם כתב אל-ג'זרי את ספר הידע של התקנים מכניים מופלאים) והסצינה בתמונה היא בברור משתה בו חבורה של נשים וגברים שותים יין ביחד.

הכד הבוחר הוא עדות ברורה לכך שהחצר הארתוקית בדיארבקיר חיתה עם הסתירה הזו בשלום. יש שפע של איזכורים לאסלאם ולמנהגיו בספר ובו בזמן מתקיימים משתאות מלאי משחק ושעשוע ללא כל התנצלות או הסתרה. את ההסבר נותר לנו רק לנחש. השליטים הארתוקים חיו בקרב אוכלוסיה מקומית מגוונת כולל ארמנים, סורים ויוונים, חלקם הגדול נוצרים מזרחיים. בנצרות לא רק שהיין אינו אסור אלא הוא מרכיב פולחני. בסעודה האחרונה של ישוע, מברך ישוע על היין, מצהיר כי היין הוא דמו, ומורה לתלמידיו לשתות ממנו. אחר כך הוא בוצע את הלחם, מצהיר כי הלחם הוא גופו, ומורה לתלמידיו לאכול ממנו. זה יתגלגל לטקס המיסה. יתכן כי החיים המשותפים הביאו להתיחסות מרוככת לשתיית היין. העדויות לשימוש באלכוהול מגיעות מכל העולם המוסלמי מפרס ועד אנדלוסיה וגם משתרעות על פני מאות שנים. יתכן שאני משליך את החומרה שבאיסור הנוכחי על תקופות שבהן ההסתכלות על מוקדם ומאוחר בקוראן היתה אחרת ועצם התפיסה הדתית היתה יותר מתונה.

אמת או חובה?

אהובתי מ., הקוראת הראשונה של הפוסטים שלי, העירה על הדימיון בין הברווז המסתובב לבין הבקבוק במשחק "אמת או חובה". זהו משחק חברה ששחקתי פעם אחרונה בנערותי וחשבתי שהוא אופייני לחברות מתבגרים. האינטרנט מציע אפליקציות (שונות!), ורסיה "לאמיצים" ועוד שאר ירקות שגורמים לי להרגיש שמה שהיה נועז בזמנו הוא היום תמים  לגמרי. מצד שני זה נראה כאילו המשחק עדיין פופולרי ולכן הצרכים לא באמת השתנו?

לכאורה זה משחק חברה אחר לגמרי. המשתתפים יושבים במעגל ומסובבים בקבוק. המשתתף שאליו מצביעה פיית הבקבוק נשאל את השאלה : "אמת או חובה?" אם בחר "אמת", ישאל שאלה, שעליה הוא חייב לענות. בשעתו כל השאלות נפתחו ב: "האם אמת ש…" ורובן, אם לא כולן, עסקו בעיניינים של בינו לבינה. אם בחר "חובה", יטילו עליו משימה הפותחת במילים "חובה עליך"  ולרוב אלו היו הנשיקות הראשונות או משהו מגוחך. השאלה שעולה בדעתי היא למה בקבוק ? או בהקשר של הכד הבוחר למה ברוז ?

מתבגרים, לפחות בזמנו, חשו מבוכה סביב גילוי המיניות והיחסים עם המין השני. השימוש במסגרת של משחק והפקעה זמנית של השליטה לטובת ה"בקבוק המחליט" אפשרה להרחיב את הגבולות ולהתנסות במה שהיה מסובך לבקש או להגיד ללא ההגנה של המשחק ועלול היה להביא מבוכה או לעג. האם זה אומר שהשותפים במשתה נזקקו לברווז הבוחר משום שחשו אי נוחות עם שתיית אלכוהול ? האם זה שם סימן שאלה על שכתבתי -הכד הבוחר הוא עדות ברורה לכך שהחצר הארתוקית בדיארבקיר חיתה עם הסתירה הזו בשלום ?

סירה מנגנת במִשְתה

al-jazari-musical-boat_scan

הסירה המוזיקלית, עותק טופקפי 1206

הקדמה

הסירה המוזיקלית היא הרביעית מתוך עשרה האוטומטונים (בובות מכניות) וכלים שנועדו לשעשע את האורחים במשתים המלכותיים בחצר המלך בדיארבקיר. זוהי סירת עץ יפה שעליה ניצבות דמויות המלך, נושא הגביע, שותפים למשתה, שומר ראש נושא נשק וארבע שפחות מנגנות, שתי מתופפות עם תוף מרים, חלילנית ופורטת על נבל. המלך ואנשי חצרו הם פסלים סטטים מעיסת נייר. השפחות המנגנות עשויות נחושת והזרוע שלהן היא מפרק שיכול לנוע. פרופסור נואל שארקי רואה במנגנון היחודי שאל-ג'זרי תכנן למתופפות את מְבַשְרָם של הרובוטים הניתנים לתכנות ועל כך בהמשך.

איך פועלת הסירה ?

הסירה מתנדנת בנחת על מי הבריכה בארמון. אחת לחצי שעה יש הפתעה,  ללא כל התערבות חיצונית מתחילה הופעה מוזיקלית; החלילנית משמיעה קול, המתופפות מתופפות על תופי מרים והנבלית מעבירה את ידיה על מיתרי הנחושת. הנה סרטון קצר ואילם (לצערי) המראה דגם של הסירה מפליגה. אחרי כ-50 שניות ניתן לראות את המנגנון בפעולה.

הסבר הנדסי, ייצבע בכחול, כמו תמיד, כך שמי שלא מתעניין במיכלי הטיה, גלגלי כפות וגל זיזים יוכל לדלג.

musical-boat_mechanism

מנגנון הסירה המוזיקלית, קטע מתוך השרטוט שבספר עם באורים

השפחות המנגנות יושבות על מיכל מים. המיכל מתרוקן לאיטו לתוך מיכל הטיה שמתמלא מידי כחצי שעה, נוטה על צירו ושופך את מימיו על גלגל הכפות. וכתוצאה הגלגל מסתובב ואיתו הציר המחובר אליו. יחד עם הציר מסתובבים גם מוטות ההפעלה (יתדות הניצבות לציר) ובתנועתם הם פוגעים במנופים המחוברים לזרועות המתופפות והנבלנית. זה גורם לזרועות לעלות ולרדת ובכך לתופף או לפרט על הנבל. גם הנבלנית עשויה נחושת ושתי ידיה נעות באופן שונה, יד אחת מופעלת ע"י שלושה מוטות הפעלה וליד השנייה יש מוט יחיד. המוטות הם גרסה מוקדמת של גל זיזים (camshaft) ומעבירים תנועה מעגלית לתנועה קווית כאשר מספר המוטות והמרווח ביניהם יוצרים תבניות שונות של תיפוף. כאשר המים נשפכים ממיכל ההטיה למיכל האויר הם דוחפים  אוויר בצינור המחובר לחלילנית ובקצהו יש משרוקית. באופן זה גם החלילנית משמיעה קול.

Qiyan – השפחות המנגנות

הציורים במהדורת הפקסימיליה שבידי לא נעשו ע"י אל-ג'זרי. דונלד היל, מתרגם הספר לאנגלית, מונה אחד עשר כתבי יד ידועים של הספר. העתיק מכולם בספריית טופקאפי MS) 3472) הושלם על ידי מוחמד אבן יוסוף אבן עת'מאן אל הסקפית באפריל 1206 והוא המקור לעותק הפקסימיליה. כשהשלימו מעתיקי הספרים את מלאכתם, שנמשכה שבועות וחודשים, נהגו רבים מהם להוסיף 'קולפון' הכולל פרטים אישיים על הסופר, מזמין הספר, מקום ומועד ההעתקה. כך אנו יודעים שעותק זה הושלם בשנת 1206, שנת מותו של אל-ג'זרי. סביר להניח שעותק זה הוכן מן הספר המקורי ועל כן הציורים שבו דומים למקור. זה מעניין בגלל הזיקה בין הלבוש של אנשי החצר לבין שמלותיהן של השפחות המנגנות. נושא הגביע היושב לצד המלך לובש גלבייה כחולה וכך גם השפחה המנגנת בחליל. ההתאמה בצבעי הגלביות נשמרת אצל כל ארבע המנגנות וארבעה אנשי החצר. מסיבה זה חשבתי עליהן כעל "מוזיקאים" למרות שהטקסט מדבר מפורשות על שפחות מנגנות.

שפחות מנגנות ושרות (Qiyan ) היו שפחות משכילות, משוררות, זמרות, נגניות ורקדניות, שהיו אחראיות על ביצוע והפצת יצירותיהם של מלחיני התקופה בארמונות האסלאם מהמאה השמינית ועד למאה השלוש עשרה. הן קבלו השכלה רחבה, מגיל צעיר, כולל מדעים, פילוסופיה ואמנות. מעבר להיותן משוררות, רקדניות או מוזיקאיות מחוננות, הן היו אמורות להיות בנות שיחה לאליטות המשכילות. יש לא מעט אינפורמציה על Qiyan  בבגדד, בירת החליפות העבאסית. בשנים אלו בגדאד היתה עיר קוסמופוליטית במידה רבה ומרכז של מדע, תרבות, ופילוסופיה. השפחות המוזיקליות באו מרקעים תרבותיים שונים. אנו יודעים על שפחות מנגנות מכל העולם, החל מרומא ועד להודו. הן נקנו בסכומים שערורייתיים אבל נושא העבדות יחסית מעורפל וגם כאלו ששוחררו נשארו בארמונות באותו התפקיד. אי אפשר להשוות את הממלכה הזעירה של הארתוקים לחליפות העבאסית בבגדד, אבל השפחות המנגנות מרמזות על פריחה תרבותית שמתיישבת עם האדריכלות המקורית והיוזמה לכתב את ספר הידע של ההתקנים המופלאים.

רובוט מוזיקלי

המילה "רובוט" מופיעה לראשונה במחזה של הסופר הצ'כי קארל צ'אפק. היא נגזרה מן המילה "רובוטה" שמשמעותה בצ'כית "עבדות" או "עבודת פרך". ההגדרה של מילון אוקספורד לרובוט: "מכונה המסוגלת לסדרה של פעולות מסובכות באופן אוטומטי, בייחוד בעזרת מחשב הניתן לתכנות" היא בעייתית ולו רק משום שהמכונית שלי מסוגלת לעשות סדרה מורכבת של פעולות באופן אוטומטי, יש לה מספר רב של מיקרו-מעבדים הניתנים לתכנות ו…היא אינה רובוט לפי שום הגדרה. לחלופין אנחנו מדברים על רובוט דמוי אדם קרוי גם אנדרואיד. שימוש זה נפוץ בעיקר בספרות ובקולנוע המדע הבדיוני.

הספר של צ'אפק נכתב ב-1920 הרבה לפני שטד הוף המציא את המיקרו-מעבד. ברור שכשאנו מדברים על רובוטים עתיקים ועל אל-ג'זרי והאוטומטונים שבנה, כמבשרי הרובוטיקה, השאלות צריכות להיות שתים :

  • האם ניתן ל"תכנת" אותם ? או במילים אחרות האם יש להם יכולת לעשות פעולות שונות ע"פ בחירת המתכנן ?
  • האם יש להם אוטונומיה? היכולת להחליט איזה פעולה לבצע ובאיזה מידה לבצע אותה?

השאלה מהו המכשיר הראשון הניתן לתכנות היא יותר תיאורטית מאשר תכליתית והסירה המוזיקלית המוזיקלית היא מועמד משמעותי. פרופ נואל שארקי מאוניברסיטת שפילד בנה דגם של מתופף יחיד מן הסירה המוזיקלית כדי להדגים כיצד ניתן ל"תכנת" אותו. הלב של המנגנון הוא גליל מסתובב עם מוטות ממש כמו בתכנון של אל-ג'זרי. המוטות לוחצים על  המנופים המפעילים את כלי ההקשה. מטרת המודל היא להדגים כי ניתן יהיה לנגן מקצבים שונים ודפוסי תוף שונים ע"י העברת מוטות ההפעלה מנקודה לנקודה וזה אכן הודגם בהצלחה.

האם אל-ג'זרי "תיכנת"  את הסירה המוזיקלית? לעולם לא נדע. סביר לחשב שהוא השתמש בשיטה זו, לכל הפחות, בזמן הפיתוח על מנת לקבל מקצב שמצא חן בעיניו. בין אם מומש ובין אם לאו הסירה המוזיקלית מדגימה אפשרות מוקדמת של תכנות. שאלת האוטונומיה תצטרך להמתין כשמונה מאות שנה עד שיהיו ברשות המהנדסים גלאים ומערכות ממוחשבות.

למי שרוצה להרחיב מצורף הסרט הבא של ערוץ ההיסטוריה, כעשר דקות, הוא מציג את נושא הרובוטיקה וגם מזכיר את תרומתו של אל-ג'זרי וכמה "רובוטים" עתיקים נוספים. משום מה הם הפכו את אל-ג'זרי לפרסי.